שְׁאֵלָה וּפְשָׁטָהּ

התבוננות בכתוב בתורה

 בדרך שאלה ותשובה

 

אורן ירון מס (אָיָ"ם)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כל הביאור נכתב על דעת אי"ם בלבד,

ללא הסתמכות על פרשנים אחרים כלשהם.

 

הנכתב אינו לשם הוראת הלכה למעשה,

אלא רק לשם הבנת התורה כפשטה, ברוח הכתוב:

"כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה:  כִּי תָשׁוּב אֶל-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ.  כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל, י-יד).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  ©

כל הזכויות שמורות לאורן ירון מס, תשע"ג

All rights reserved to Oren Mass, 2013

050-4592010

rmass@barak.net.il

ספר בראשית

 

בראשית

  א,ב: והארץ היתה: ש: אם הארץ הייתה כבר בראשית הבריאה, מדוע נבראה שוב במסגרת ה"השמים והארץ"? ת: הארץ כבר הייתה, אך במצב של תוהו ובוהו עם החושך והמים ורוח האלוהים, אז ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, בצורה המוכרת לנו היום. כלומר ביום הראשון אכן נבראו השמים והארץ במצב הנוכחי, המופרד משאר ה"תערובות" (חושך, רוח, מים).

 א,ד: כי טוב: ש: טוב למי? ת: טוב לה', שכך רצה שיהיה. האור, כדי שיוכל לתחום את החושך. וכן בשאר הימים, טוב לה', כי כך הסדר הראוי, כמו למשל ביום הרביעי יהיו מאורות ש"יעשו לו את העבודה" של ערב ובוקר, וכן בשאר הימים, טוב לה', זה הסדר הראוי לעולם.

 א,ה: ויהי ערב: ש: איך נעשה ערב בלי שעדיין יש שמש שתשקע ותעריב? ת: כתוב "ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך", כלומר הערבים של ימים א-ג הם מלאכותיים ונעשו על ידי ה' בעצמו ולא על ידי השמש.

 א,ז: המים אשר מעל הרקיע: ש: איזה מים יש מעל הרקיע? ת: יש רמז במילה "שמים" = שם מים, כלומר מקור הגשמים, שהם תלויים ברצון שמים, כלומר ה'. והרי המים נמצאים מעל הרקיע שהוא השמים, כלומר יש מים שהם נסתרים מאתנו, מעל השמים הנראים, והם בחזקת וברשות ה' בלבד, והוא מחליט מתי להורידם לארץ. מים אלה אינם נקווים למקום אחד כמו המים שמתחת לשמים, הימים, אלא שרויים על פני כל תבל, וה' מחליט מתי והיכן להורידם.

 א,יא: עשב מזריע זרע ועץ פרי עושה פרי: ש: מדוע צריך עוד הזרעת זרע ועשיית פרי, הרי ה' כבר ברא את הדשא – עשב ועץ הפרי? ת: כדי שתהיה המשכיות "טבעית" (בכוח יצירת ה') בעולם ללא התערבות ניסית, ואז עשב יזריע עשב נוסף, והעץ יעשה פרי נוסף בעץ נוסף שייווצר ב"טבעיות". וכשהעשב והעצים הוציאו מינים שונים, ראה זאת ה' בחיוב, "וירא כי טוב".

 א,טז: המאורות הגדולים: ש: מדוע השמש והירח מכונים 'גדולים', הרי הירח מכונה בפסוק הבא 'קטן'? ת: השמש גדולה לפי שכוחה גדול להאיר ביום, והירח גדול לפי שכוחו להאיר בלילה, ובו לא צריך כוח רב להאיר, לכן מכונה 'קטן'. כלומר באופן יחסי למושא ההארה שלהם, שניהם גדולים.

 א,כ: נפש חיה: ש: מהי ה'נפש'? ת: להבדיל מן הצומח שנברא כגוף בלבד, החיות נבראו עם כוח חיים, רצונות, יצרים, כאבים, שמחות. נפש היא התוספת לגוף החומרי, המאפשר את התנועה והבחירה.

 א,כב: ויברך ... פרו ורבו: ש: האם לפרות ולרבות היא ברכה או מצווה? ת: ברכה, והיא אינה מצויה אצל הצמחים, שם עץ עושה פרי מכוח יצירתו, ואינו ניתן לבחירתו, ואילו החיות שיש להן נפש ובחירה, להן יש ברכה שאם ירצו לפרות ולרבות ולא רק לשכפל עצמם בעוד עותק כמותם, יש להן הברכה וה"אור הירוק" מאת ה'.

 א,כו: ויאמר אלוהים: ש: למי אמר? ת: לשאר החיות שכבר נוצרו, ויש להן נפש ובחירה, ולכן 'בצלמנו ובדמותנו' של כולנו, עם נפש ובחירה, אך לאחר שקבל תשובה שלילית מהן, מאחר ולא רצו שהאדם ישלוט בהן, החליט ה' לא לשאול אותן וברא את האדם בצלמו בלבד, בצלם אלוהים, ולא בצלמם ובדמותם של שאר החיות הנפשות, ויותר מכך, ברא את האדם בשני מינים, זכר ונקבה, ויש שוני מהותי באופי הזכר והנקבה, מה שאין כן בחיות, שגם הם צוו לפרות ולרבות, ויש בהן חיות זכריות וחיות נקביות, אך אין הבדל מהותי בין המינים שלהן, אחרת לא היה מצוין דווקא באדם כי נברא זכר ונקבה.

 א,ל: ולכל חית הארץ ... את כל ירק עשב לאכלה: ש: מה נתן ה' למאכל לאדם ומה לחיה? ת: לאדם נתן העשב והעץ (פסוק כ"ט), לחיה רק את העשב.

 ב,ב: ביום השביעי: ש: מתי סיים ה' את מלאכת הבריאה? ת: במהלך היום השביעי, לא בלילה שלפניו, וכן מודגש שלוש פעמים 'ביום' ולא בלילה. ומהי היצירה של היום השביעי? השביתה. זאת יצירה מיוחדת וקשה בעיקר למי שהוא פעלתן ו"מכור לעבודה", לכן היצירה של היום היא 'וישבות', כלומר היה עוסק במלאכה והפסיק אותה. ומכיוון ששבת ביום השביעי, קידש את היום כולו.

 ב,ד: אלה תולדות: ש: והרי כבר למדנו בפרק א' איך נברא העולם, ומה החידוש כאן? ת: כאן מבארת התורה מה נולד (תולדות) מהבריאה, וזה האדם, שהרי רק כשיבוא האדם – יהיה מי שיעבוד את האדמה והצומח ("ואדם אין לעבוד את האדמה" אז לשם מה נבראו האדמה והצמחים והחיות?) ויתר הבריאה תקבל משמעות של המשכיות. בפרק הראשון למדנו את סדר הבריאה ולא את משמעותה.

 ב,ד: י-הוה אלוהים: ש: מדוע התוספת י-הוה (להלן "ה'")? ת: ה' – במשמעות אדון כל האלים ("מי כמוך באלים ה'"), אלוהים – במשמעות מנהיג, שופט צדק, מדריך, עושה ובונה. עד שנברא האדם היה מספיק אלוהים. משנברא האדם, היה חשש לה' שהאדם ירצה לקחת את תפקידו כמנהיג העולם (כפי שאכן קרה עם דור הפלגה, ועם אנשים אחרים החושבים עצמם לאלוהים), ולכן הציב עצמו גם בתור אדון כל האלוהים העתידים למיניהם.

 ב,ז: וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה: ש: וכי ברא את האדם מעפר, או בצלמו? ת: אין סתירה, ה' ברא אותו בצלמו, מן העפר. צלמו = צורתו. מכאן שאחת מהופעותיו של ה' בעליונים היא דמות אדם, אלא שאינו גוף מעפר, אלא סוג של אורות, יונים ואלקטרונים זוהרים. אומרים שלכל אדם יש הילה, זאת כנראה דמותו של ה', הילת האורות.

 ב,טו: לעבדה ולשמרה: ש: לעבוד את הגן? אם כך מדוע נאמר בלשון נקבה? ת: לעבוד את האדמה, שממנה הצמיח "כל עץ נחמד למראה", ותפקיד האדם היה לעבוד את האדמה ובכך לשמור על העצים. וכן לשעבוד ולשמור על נשמתו, להרגילו לקיים את מצוות ה'.

 ב,כג: זאת הפעם: ש: האם היו שתי בריאות של אישה? ת: כן, בראשונה נבראה נקבה, שזה אדם בעל יכולות נקביות כמו שאר החיות. כאן נבראה אישה בתור עזר לאדם. בתחילה סבר ה' לקחת את אחת החיות שנבראו כעזר לאדם, אך "ולאדם לא מצא עזר כנגדו", ולכן יצר ביוזמתו בריאה חדשה, באופן חד פעמי מצלע האדם ולא מן העפר, ואליה העביר את היכולות הנקביות מן הבריאה שברא כבר בעבר יחד עם האדם ("זכר ונקבה ברא אותם").

 ג,א: ערום: ש: האם הכוונה לערמומי או כפשוטו, ללא בגד וכיסוי? ת: הנחש היה ללא כל כיסוי, נראה תמים לחלוטין, בניגוד לחיות האחרות שיכולות להשתנות מנחמדות לתוקפניות בתוך רגע. לכן יכול היה להשפיע על האישה.

 ג,ב-ג: ותאמר האשה אל הנחש, מפרי עץ הגן נאכל, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוהים, לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו: ש: מנין ידעה חוה מה ציווה ה', הרי כאשר ה' ציווה את אדם על איסור אכילת פרי עץ הדעת, חווה טרם נוצרה? ת: אכן, חוה לא ידעה בדיוק מה ציווה ה', והרי הוא אסר רק את פרי עץ הדעת, אשר בגן, ולא בתוכו (רק עץ החיים בתוך הגן,פסוק ט'). הנחש הבין שחוה לא יודעת בדיוק מה נאסר, ולכן הצליח לשכנע אותה שלא ימותו אם יאכלו.

 ג,יב: האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל: ש: מדוע נענש אדם, הרי באמת לא ידע מאיזה עץ נתנה לו חוה לאכול? ת: עבירה הנעשית מתוך אי ידיעה אינה פוטרת מעונש. כל אדם בוגר חייב להיות אחראי למעשיו. ולכן, בכל זאת ה' לא העניש את אדם וחוה כפי שהבטיח, להמית אותם ביום אכלם, כי מצא אצלם נקודות זכות, האישה פותתה על ידי הנחש, ואדם פותה על ידי האישה.

 ג,כד: וישכן מקדם לגן-עדן את הכרובים: ש: הכרובים הושמו רק ממזרח (מקדם)? ת: כן, הדרך ממערב למעשה פרוצה, וכנראה באחרית הימים תמָצא הדרך ממערב אל תוך הגן, כך שהחרב המתהפכת לא תוכל למנוע כניסה אל עץ החיים. מי יראה לנו את הדרך ממערב לעץ החיים? המשיח, באחרית הימים. המסר על הדרך, היא המשיחות, הועבר להבל כנראה בזרע. קין ידע שהמשיחות בידי הבל ולכן הרגו (לא נאמר מה אמר קין להבל בהיותם בשדה, כנראה דרש ממנו, בתור בכור, את הידע הנסתר) וחשב שעל ידי רציחת הבל המסר יעבור אליו, כי הוא היחיד בדור שאחרי אדם. לכן, כשנולד שת, נאמר "שת לי אלוהים זרע אחר תחת הבל", ולמעשה המשיחות הועברה לשת. לכן, כשמונים את הדורות מאדם עד נוח, מונים את שת כבנו של אדם, וממנו הועבר זרע המשיחות הלאה לאנוש וכן הלאה עד למשיח צדקנו לכשיתגלה במהרה בימינו.

 ה,ג: ויחי אדם ...  ויולד בדמותו כצלמו: ש: בצלמו ודמותו של מי? ומדוע נאמר זאת רק על הולדת אדם את שת? ת: בדמותו ובצלמו של ה', שזה בעצם גם דמותו וצלמו של אדם. ונאמר זאת רק בהולדת אדם את שת, ללמדנו שאכן המשיחות הועברה מאדם לשת (ראה ביאורי ג,כד).

 ה,ה: ויהיו כל ימי אדם ... ש: לשם מה התורה מסכמת את מספר שנות חייו של אדם ושל ראשי הדורות שאחריו, הרי אנו יודעים לסכם את השנים מהלידה עד ההולדה ומההולדה עד המוות? ת: ללמדנו שאין כאן הגזמה בציון השנים, אלא ממש במדויק.

 ה,כח: ויחי למך ... ויולד בן: ש: מדוע דווקא בהולדת למך את נוח לא נאמר "ויולד את נוח" כפי נוסח הולדת ראשי הדורות הקודמים מאדם עד למך, אלא "ויולד בן"? ת: למך התלבט במתן שם לבנו, שהרי זה דור עשירי, וחשב שה' יסלח על חטא האדם הראשון, ולכן התלבט עד אשר מצא שם שעשוי להשפיע על ה' לסלוח. זה טעם השם "נח", "זה ינחמנו ממעשנו ... מן האדמה אשר אררה ה'".

 ו,ב: ויראו בני האלוהים את בנות האדם: ש: מי הם בני האלוהים? ת: המקבילים השמימיים של "הנפילים" שהיו בארץ. בני האלוהים השמימיים חשקו בבנות האדם לאחר שראו אותן, אך לא הולידו מהן, שהרי ה' לא אפשר זאת ("לא ידון רוחי באדם לעולם", ולכן יכלו הנפילים להוליד מבנות האדם ("הנפילים היו בארץ ... וילדו להם", הכוונה ילדו לנפילים, לא לבני האלוהים).

 ו,ח: ונח מצא חן בעיני ה': ש: מה החן שמצא ה' בנוח? ת: שמו, לכך כיוון אביו למך, להשפיע על ה' לסלוח לאדם (ראה ביאורי ה,כח).

 

נח

 ו,ט: נח איש צדיק תמים היה בדורותיו: ש: מדוע "דורותיו" ולא "דורו"? ת: נוח נולד 69 שנה לאחר מות הצדיק הקודם, חנוך (ש"לקח אותו אלוהים", בכבודו ובעצמו, מרוב צדיקותו) ומת 58 שנה לאחר שנולד אברהם, הצדיק הבא. בין חנוך לאברהם לא מסופר על צדיק אחר, אלא נוח, ולכן "בדורותיו", בדורות שהיה חי בהן.

 ו,יג: כל בשר: ש: גם החיות חטאו בחמס? ת: כן, לכן השמיד אותם ה' יחד עם האדם, כל בשר. מהו חמסן של החיות, ואיך חינך את החיות לתקן עצמן על ידי המבול? בפסוק י"ט נאמר "תביא ... זכר ונקבה יהיו", ובפרק ז,ב: "תקח לך ... איש ואשתו". חמסן היה בנושא האישות והזיווג, ולימד אותן לחיות "איש ואשתו", כלומר מאותו זן, ושלא יזדווגו שני סוגי חיות.

  ז,ב: הבהמה הטהורה: ש: מה הכוונה 'טהורה', ומנין ידע נוח מהן הבהמות הטהורות? ת: טהורה – שתהיה מוכנה למסור עצמה לשחיטה למען ה', שהרי אחרי המבול נוח לקח מן הטהורות למזבח, לקיחה ולא תפיסה. הבהמות ידעו לבד את טהרתן, ולכן באו אל התיבה מעצמן, בציווי אלוהי, והטהורות באו שבע שבע. כתוב "שבעה שבעה" בלשון זכר, כי היה גם זכר בכל חיה.

  ח,ג: הלוך ושוב: ש: מאין ולאן הלכו ושבו המים? ת: אלה הגלים שבים הקדמון, בזמן ירידת מפלס המים, שיצרו את תופעת הצנירים המוכרים בסלעים שבהרים, משני צידי הנחלים. 

 ח,כב: עוד כל ימי הארץ: ש: ומה יקרה אחרי ימי הארץ? ת: אחרי "ימי הארץ", דהיינו אחרי העולם הזה יבוא העולם הבא, ואז קיץ וחורף וכו' לא ישבותו אלא יהיו קבועים ולא משתנים, וזה יגרום לחיים ארוכים כמו לפני המבול, עד קרוב לאלף שנים לאדם. ראה במאמרי "קו הצפון העתידי" http://www.rubinmass.co.il/?page=Articles_by_Ore

 ט,כה: ארור כנען: ש: מדוע קלל נוח את כנען ולא את חם? ת: כנען הוא בנו הבכור של חם, ועל שמו נקרא חם (כמו אצל הערבים "אבו כנען"), ואם יקלל את חם, לא יהיה בכך מסר לדורות שצאצאי חם יהיו עבדים לצאצאי שם ויפת, וזאת כוונת נוח: "עבד עבדים יהיה לאחיו", לא לאחיו של כנען אלא לבני שם ("ברוך ... שם, ויהיה כנען עבד למו") וליפת (יפת אלוהים ליפת ... ויהי כנען עבד למו").

 יא,א-ב: ויהי כל הארץ ... ויהי בנסעם מקדם: ש: האם כל אנשי העולם היו במקום אחד, בקדם? היכן זה? מדוע נסעו משם? ת: אחרי המבול חשבו שנפתחה הדרך לגן עדן, במקום שהוצבו הכרובים עם להט החרב המתהפכת, בקדם, וכי ה' סלח לאנושות, ו"נפתח דף חדש". הם גילו שהכרובים במקומם, והכניסה לעדן חסומה, ולכן בקשו כולם לנסוע למקום אחר, שיכיל את כולם. זה נמצא בבקעה גדולה, קרוב לשם. להערכתי, ה"קדם" הוא באגם קבן (הנקרא היום "אתא טורק") במזרח תורכיה, מוצא הנהרות פרת וחידקל, ו"שנער" היא הבקעה בצפון עיראק, בין העיר מוסול לגבול הסורי, שם ישנו מקום הנקרא "שנער" (קו אורך 42 מעלות, קו רוחב 36.2 מעלות).

 יא,ו: ולא יבצר מהם: ש: מדוע התנגד ה' שהאנשים יתרכזו כולם במקום אחד? ת: עם תום המבול ציוה ה' "ומלאו את הארץ" (ט,א), והם מפרים צו זה. ואם מתחילים להפר צו אחד ("וזה החילם לעשות") יש חשש סביר שיפרו גם צווים אחרים, כגון "פרו ורבו", ואז העולם יישמד מעצמו.

  יא,י: שנתים אחר המבול: ש: מדוע חשוב לציין את מספר השנים של כל ראש בית-אב, מתי הוליד וכמה שנים חי אחר כך? ת: כך מבינים שמנוח עד אברהם, כולל אברהם, כולם הכירו זה את זה. נוח מת כשאברהם היה בן 58 (אגב, גימטרייה נ"ח), ואפילו שם, שלח (נכד שם) ועבר האריכו ימים אחרי מותו של אברהם: שם 35 שנים, שלח 3 שנים ועבר 54 שנים.

 

לך לך

 יב,א: אל הארץ אשר אראך: ש: מדוע מפרט ה' מנין ללכת (היה מספיק לאן ללכת), ואם מפרט - מדוע לא מציין פשוט מ"חרן", ומדוע לא מציין את שם המקום, ארץ כנען, לשם הוא שולח את אברם? ת: ה' מבקש את אברם להתנתק מעברו, מכל סוג ומין, כולל ארץ, מולדת ובית אב , ואין זה משנה המקום הפיזי ממנו הוא יוצא. זאת גם הסיבה שלא מצוין מקום היעד, הענין הוא מקום אחר ושונה מן העבר. גם אין בכך הוכחה לעמידה בניסיון גדול, הרי ה' מבטיח לו שם "הרים וגבעות" ("אעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה"), ומי לא יילך, עם הבטחה מפורשת כזאת של ה'?

 יב,ה: ש: ללכת ארצה כנען: ש: איך ידע אברם שיעד ההליכה הוא כנען? ת: זאת הארץ שה' הראה לאברם, שזה הרי היה היעד של אביו תרח, לכן אברם ממשיך את הדרך של אביו, חמש שנים לאחר שהגיע לשם עם אביו, וראה שאביו משתקע שם ואינו דבק במשימתו, ומאחר שקבל ציווי לעזב את בית אביו, המשיך את משימתו של תרח, תוך קיום הציווי לעזוב את בית אביו. מאוחר יותר גילה לו ה' בטו,ז: אֲנִי יְהוָה, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים--לָתֶת לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, כלומר כל היציאה מאור כשדים על ידי תרח, היא מעין תפאורה להליכה של אברם לכנען.

 יב,יט: ואקח אותה לי לאשה: ש: האם פרעה שכב עם שרי? ת: לא, והוא עצמו אומר "אשתך היא ... הנה אשתך קח ולך".

 יג,ז: והכנעני והפריזי אז יושב בארץ: ש: מה קשור ענין הכנעני והפריזי לריב בין רועי אברם לרועי לוט? ת: שטחי המרעה החופשיים לאחר ימי הרעב שגרמו את ירידת אברם למצרים היו מועטים, כי הכנעני והפריזי השתלטו על רוב השטחים, וזה סיבת הריב בין הרועים. לוט בחר לו מקום שאינו מיושב כנענים, בסדום, ואילו אברם נאלץ להתמודד ("אברם ישב בארץ כנען" פסוק יב) עם הכנענים, לכן ה' מרגיע אותו ("כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך, עד עולם" פסוק טו).

יג,יז: לארכה ולרחבה: ש: מדוע מבקש ה' את אברם לללכת לאורך ולרוחב הארץ? ת: כדי למפות אותה בדיוק, לדעת את הכיוונים הנכונים מגן עדן להר המוריה, וכך ימצא בקו ישר על אזימות 23.5% את מערת המכפלה, מקום קבורתו העתידי, אותו הוא מתעקש מאוחר יותר לרכוש כקבר לאשתו. ראה מאמרי "קווים, כיוונים וכוונות, מאברהם אבינו ועד דוד המלך", http://www.rubinmass.co.il/?page=Articles_by_Ore

 טו,א: אל תירא אברם: ש: ממה ירא אברם, והרי זה עתה ("ואחר הדברים האלה") התגלה כגיבור חיל? ת: אברם חשש שעושרו הרב (והרי היה עשיר, ובקש לא לקחת כלום מן השלל שלא יאמרו "אני העשרתי את אברם" יד,כג) יורש לעבדו אליעזר, ולא לבן חלציו. וזאת היא השמחה של אדם, שבניו יורשים אותו, וזהו גם פחדו, שזרים יירשו אותו.

 טו,ו: ויחשבה לו צדקה: ש: מי חשב, ומדוע זאת צדקה? ת: אברם חשב זאת לה' לצדקה, כי ה' מראה סימנים של קיום התחיבותו מהעבר: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת (יב,ז).

 טו,ח: במה אדע כי אירשנה: ש: מה הסימן שקיבל אברהם מה' שאכן הוא יקיים הבטחתו להורשת הארץ לזרעו? ת: הרגשת ה"אימה חשכה גדולה נופלת עליו". אברם שהיה למוד קרבות בלילה (במלחמתו בכדרלעומר "ויחלק עליהם לילה") והנה פתאום מרגיש אימה מיד עם השקיעה ("ויהי השמש לבוא"). וכי פחד מן העיטים, הרי הוא סילק אותם? אלא, הרגשת האימה היא הסימן שאכן ה' גרם לו זאת, והיא הסימן לקיום הבטחתו.

 טז,ה: ישפוט ה' ביני ובינך: ש: מה אשמתו של אברם בכך שהגר מקלה ראש בגבירתה שרי? ת: שרי מצפה שאברם ירסן את הגר ("ותקל גברתה בעיניה"), שהרי הגר היא אשתו וחייבת למרותו, והוא לא עושה זאת. אכן, הגר לא מרוסנת, ומרשה לעצמה לברוח מבית גבירתה, בלי רשותה. כאשר חזרה הגר בציווי המלאך, שרי לא פוגעת בה, הגר יולדת וחיה עוד 13 שנים שלוות עם שרי ואברם. שרי מצטיירת כ"רעה", אך למעשה הגר היא הרעה, הפורעת כל חוק, ואחרי ה"שיעור" שקבלה מהמלאך, נרגעה.

 יז,ה: והיה שמך אברהם: ש: מדוע דווקא עכשיו, בגיל 99, מחליף ה' את שמו של אברם לאברהם? ת: שינוי שם הוא שינוי מהות, וחווה זאת כל מי ששינה את שמו הפרטי. חיי אברהם משתנים מכאן ואילך באופן מהותי. עד כה הוא אב לילד אחד, כדי שלא יירש אותו עבדו אליעזר. מכאן, הוא הופך ל"אב המון גויים", כדי לקיים את סוף הבטחת ה' לאברהם בהוציאו אותו מחרן: וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. מכאן אברהם הופך לאיש המפתח בהיסטוריה האנושית החדשה, בשליחות ה'.

 יז,יב: ובן שמונת ימים ימול לכם: ש: מדוע דווקא בגיל שמונה ימים, ולא בגיל בוגר, כך שאדם היה יכול להוכיח בכך שמכאיב לעצמו שאכן הוא מקבל את מרות ה' עליו? ת: ההוכחה למרות ה' עליו באה דוקא אם מכאיב לבנו, והרי אין כרחמי אב על בנו ("כרחם אב על בנים" תהילים ק"ג, י"ג), ואם הוא מל את בנו הוא מוכיח בכך את אהבתו ונאמנותו לה', כמו הוכחת אברהם את נאמנותו לה' בעקידת יצחק. וכן, אדם רגיל אינו מסוגל למול את עצמו (חוץ מאברהם עצמו שאינו מלמד על הכלל), אך את בנו הוא מסוגל למול, ואין התורה מצווה עלינו מה שלא נוכל לעשות בעצמנו ("בפיך ובלבבך לעשותו"). מדוע דווקא שמונה ימים ולא חודש? כנראה שבעה ימים הן המינימום ההכרחי לוודא שהילוד כשיר למילה, ולכן מיד אחר כך – שיימול.

  כג,ב: ויבא אברהם: ש: מהיכן בא, וכי לא גר יחד עם שרה? ת: אברהם בא מבאר שבע, לשם שב מעקידת יצחק, ושם גר עם שרה ויצחק. כאשר שרה הרגישה כי ימיה קרבים לסופם (ולזה רומז הפסוק הקודם "שני חיי שרה") שלח אותה אברהם לקרית ארבע, כדי למות ולהקבר שם דווקא, בסמוך למערת המכפלה אותה התעקש אברהם לרכוש. לא נהגו לטלטל גופה לקבורה במקום אחר ממקום המיתה, וגם רחל מתה בדרך ונקברה בדרך אפרתה, ולכן לא הובאה לקבורה במערת המכפלה בחברון.

  כג,יג: נתתי כסף השדה: ש: מדוע התעקש אברהם לשלם עבור הקבר, הרי הציעו לו זאת בחינם, עם כל הלב (אברהם ביקש רק המערה, ועפרון הציע גם השדה) ובפרהסיה ("לעיני בני עמי נתתיה לך")? ת: אם לא היה משלם כסף, האתר היה נלקח ממשפחתו בזמן כלשהו בעתיד, ואילו שטר המכר הוא עדות נצחית לרכושו בלבד. האתר הזה דווקא היה חשוב לאברהם, כי ידע את סגולותיה המיוחדות של מערת המכפלה, והיותה קשורה לנשמות אדם וחוה, שהרי מדד את הארץ לארכה ולרחבה, וידע את מיקומה בקוי האורך והרוחב בדיוק רב, וידע את מקומו של הר המוריה ("ולך לך אל ארץ המוריה") וידע את מקומו של עדן. שלושה אתרים אלה (עדן, מוריה, מערת המכפלה) נמצאים על קו ישר אחד באזימות 23.5 מעלות (ראה מאמרי "קווים, כיוונים וכוונות, מאברהם אבינו ועד דוד המלך", באתר "דעת", או http://www.rubinmass.co.il/?page=Articles_by_Ore

  כד,ג: אשביעך בה' אלוהי השמים ואלוהי הארץ: ש: מיהם 'אלוהי הארץ'? ת: אלה אליליו של אליעזר. אברהם רצה להבטיח עצמו שאליעזר ישבע בשם הקדוש לכולם, לאברהם ולאליעזר. לאברהם - רק אלוהי השמים קדוש, שהרי בפסוק ז' מסביר אברהם לאליעזר כי 'ה' אלוהי השמים' לקח אותו מבית אביו ומולדתו (ולא אלוהי הארץ). כאשר אליעזר מבריך הגמלים ליד עיר נחור כתוב (פסוק יב): "ויאמר - ה' אלוהי אדוני אברהם", כלומר אלוהים שאינם אלוהיו שלו. על המילה 'ויאמר' יש טעם שלשלת המורה על התלבטות והכרעה. אליעזר התלבט מיהו האלוהים האמיתי, אלוהי השמים או הארץ, וכאן הוא מכריע ומתחיל להאמין בה', אך לא מודה בפה מלא. כאשר נוכח שהצליח בשליחותו הוא מודה בפה מלא ובהשתחוויה שהכל מאת ה': "ויקוד האיש וישתחו לה', ויאמר ברוך ה' אלוהי אדוני אברהם" (פסוקים כו-כז).

  כד,יד: והיה הנער(ה): ש: מדוע 'נערה' בלי ה' בסוף? ת: אליעזר חיפש נערה עם תכונות של גבר,כלומר גם נשית ועדינה, וגם חזקה והחלטית, כך שתוכל לשאוב לו ולגמליו. הוא ידע שרק גבר יכול לשאוב לעשרה גמלים צמאים שבאו דרך ארוכה מכנען לארם נהריים. וגם ידע שרק נערה החלטית תוכל לעזוב את משפחתה וללכת אל הלא-נודע.

  כד,כא: "מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא": ש: מדוע אליעזר עדיין בספק, 'אם לא', הרי כתוב 'ותשאב לכל גמליו'? ת: זה שהיא שאבה לגמלים זה עדיין לא סימן שהיא שאבה מספיק ועם כל הלב, אולי היא תתן להם קצת מים רק לצאת ידי חובה, אך משנוכח (בפסוק הבא) "ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות", כלומר היא שאבה עוד ועוד עד שהגמלים רוו, אז היה בטוח בהצלחת שליחותו, ובלי לשאול לשמה הוציא את התכשיטים ונתן לה, ובכל זאת נשאר לו ספק, אם היא אכן ממשפחת אברהם. רק כששאל לשמה, אז גם הודה בגדלות ה' וקיבל עליו את אלוהי אברהם כאלוהיו ("וישתחו לה' ... ברוך ה' אלוהי אדוני אברהם").

  כד,נג: ומגדנות נתן לאחיה ולאמה: ש: ומה עם אביה, בתואל, מדוע הוא לא קיבל מגדנות? ת: בתואל, מרוב שהרגיש נחות בתור בן שמיני ואחרון לנחור ומלכה, לא היה נוכח בעת טקס הוצאת המתנות. הוא לא היה נוכח בעת קבלת הפנים לאליעזר (לבן רץ אליו החוצה), וכן רבקה רצה לספר על אליעזר ל"בית אמה" ולא לאביה (פסוק כח), וכן כאשר אליעזר מבקש לדעת אם ישלחו אתו את רבקה, עונה לבן ורק אחריו עונה בתואל (פסוק נ: "ויען לבן ובתואל ויאמרו"). בתואל פשוט הלך לאחר שנתן את הסכמתו.

  כד,נט: ואת מנקתה: ש: לשם מה נשלחה עמה המינקת שלה (דבורה) הרי ודאי כבר לא ינקה? ת: היה ראוי שתלך עם רבקה אשה קרובה לה, אך כיון שאמה לא הניקה אותה, אלא שכרה לה מינקת, הרגישה שהיא לא תוכל ללוותה, וחשבה שזה הדבר הקטן שהיא יכולה עוד לעשות למען בתה, לכן שלחה את המינקת. היא אכן נשארה צמודה למשפחה עוד שנים ארוכות, עד אשר חזר יעקב בן רבקה מן הגלות אצל לבן, סמוך למות רחל בת לבן ("ותמת דבורה מינקת רבקה" בראשית לה,ח). רבקה לא הסתפקה במינקת ולקחה עמה גם את נערותיה, כמה מחברותיה. כנראה נערות אלה שבו לארם נהרים לאחר כברת דרך, שהרי אחר כך כתוב שהעבד לקח את רבקה והלך, לא לקח את הנערות. המינקת המשיכה אתם, כאמור.

  כד,סז: ויקח ... ויאהבה: ש: האם לא אהב יצחק את רבקה מיד כשבאה, אלא רק אחרי שלקח אותה לאשה, הרי היא התאהבה בו מיד, נפלה מהגמל, כסתה עצמה בצעיף? ת: לא, יצחק היה טיפוס אינדיבידואליסטי, יצא לשוח בשדה לבדו, גר רחוק מאביו ה"בא בימים" בארץ הנגב ליד באר לחי רואי, לעת ערב, לחשוב מחשבות ולהתבודד, וכאשר שמע את כל הקורות את העבד לא התלהב מיד מאשיותה של רבקה, אלא הכניס את רבקה לאוהל הפנוי של אמו ז"ל, בחן אותה, חשב הרבה, ואז לקח אותה לאשה, ורק אז התאהב בה. אהבה של יתום, המחפש "תחליף אם". אהבה זאת לרבקה אפשרה ליצחק  להשתחרר מן האבל על אמו, ולהיות בעל מסור ואוהב.

  כה,א: ויוסף אברהם ויקח אשה: ש: מדוע לקח עוד אישה וגם פילגשים (פסוק ו') והוא כבר זקן, לפחות בן 137 (לאחר מות שרה), וכתוב עליו שהיה "זקן בא בימים" (כד,א)? ת: אברהם היה בודד לאחר מות שרה, הגר וישמעאל גורשו, יצחק התבודד ועבר לארץ הנגב לבאר לחי רואי, והוא ראה את מצבו, זכה לרוח נעורים, לקח אישה צעירה, קטורה, והוליד ממנה עוד ששה ילדים, אך דאג לשמור על מעמדו של יצחק "כי ביצחק יקרא לך זרע" (כא,יב).

אפשרות אחרת, הזויה אך אפשרית: לאחר עקידת יצחק שרה לא יכלה לסלוח לאברהם על מעשהו שכמעט גרם למות בנה, לכן נפרדה ממנו, השאירה אותו בבאר שבע ועברה לגור עם יצחק בקרית ארבע. לכן מתה שם, ואברהם בא מבאר שבע לספוד לה ולקברה. מכיוון ששרה עזבה אותו, הוא הוסיף ולקח אשה, בעודו צעיר יחסית, שהרי רק כשהיה קרוב לגיל 140 שלח את אליעזר להביא כלה ליצחק (שהרי יצחק היה בן 40 בקחתו את רבקה), ואז כתוב עליו "זקן בא בימים". זה מסביר גם מדוע יצחק לא היה גר עם אביו.

תולדות

  כה,כא: ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו: ש: מדוע התפלל יצחק מול אשתו, בנוכחות רבקה, ולא התפלל בינו לבין אלוהיו? ת: חשוב היה ליצחק להראות לרבקה שאכפת לו ממנה, שהוא מתפלל עליה, וזאת כדי לא לחזור על שגיאות שבזוגיות בין אברהם ושרה (טז,ה: חֲמָסִי עָלֶיךָ--אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ, וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ; יִשְׁפֹּט יְהוָה, בֵּינִי וּבֵינֶיךָ).

  כה,כה: ויקראו שמו עשו: ש: מי קרא כך לעשו? ת: נראה ששני ההורים, יצחק ורבקה, הסכימו על שמו של עשו, ולכן קראו לו יחד שם, אך על שמו של יעקב נאמר בפסוק הבא 'ויקרא שמו יעקב', כלומר רק יצחק. רבקה לא שלמה עם השם הזה, זה שם המורה על תלות ומעקב באחר. לכן הוחלף שמו מאוחר יותר ל'ישראל', המורה על עצמאות, לא תלוי באחר, רק שורה עם האל. כאן מתחיל בקע בזוגיות בין יצחק לרבקה. אחר כך הם נחלקים באהבת ילדיהם, הוא את עשו והיא את יעקב.

  כו,ז: כי ירא לאמר אשתי: ש: מדוע פחד יצחק, הרי אנשי המקום רק שאלו על אשתו והנה בפועל לא עשו דבר אף "כי ארכו לו שם הימים", כלומר במשך זמן רב? ת: יצחק חשש שעבר על מצות ה' ולא יזכה לברכתו ולהגנתו, כי לא היה לו ברור אם גרר היא בתחומי הארץ, שהרי ה' טרם גילה לו מהם תחומי הארץ "אשר אומר אליך" (כו,ב). הרי הוא הלך לגרר, וה' אמר לו "אל תרד מצרימה". יצחק חשש שגרר היא כבר חלק ממצרים, ואז לא תחול עליו ברכת ה' שאמר לו "גור בארץ הזאת, ואהיה עמך ואברכך" (כו,ג). לאחר שזרע בגרר ומצא מאה שערים הבין שגרר היא חלק מהארץ המובטחת לו ולזרעו, ולא חשש יותר להתעמת עם מלך גרר, רועי גרר וכל יתר הפלישתים שסתמו את בארות אביו, והוא שב וחפר אותם ובלי חשש גם קרא להם בשמות הראשונים. פשוט "השיב עטרה ליושנה". הוא ידע שהוא תחת הגנתו וברכתו של ה', ולכן גם לא רב על שתי הבארות שחפר בנחל גרר, הוא ידע שהוא מבורך, וה' יתן לו את מבוקשו, ואכן באר "רחובות" היא עדות לכך, ואחר כך באר "שבעה" בבאר שבע (כו,לג).

  כו,לה: ותהיינה מורת רוח ליצחק ולרבקה: ש: מה פגם מצאו יצחק ורבקה בנשות עשו? ת: שתי הנשים היו בנות חת, כלומר כנעניות, והרי יצחק ידע שאביו לא רצה שזרעו יתחתן עם כנעניות (כנראה כדי שלא יהיה פתחון פה לכנענים לבעלות על הארץ, כחלק ממשפחת אברהם), ומכיון שיצחק אהב יותר את עשו, חרה לו שעשו לא יהיה ממשיכו. הוא ניסה לעקוף את הבעיה על ידי כך שיברך אותו (ראה בפסוקים הבאים), וחשב שבכך תסלל דרכו של עשו אהובו ובכורו להמשיך את זרע אברהם. ומדוע לרבקה יש מורת רוח משתי נשיו של עשו? רבקה האוהבת יותר את יעקב רואה שהוא כבר הגיע לגיל הנישואים של יצחק, ארבעים, ואינו מתחתן, ואילו לעשו יש כבר שתי נשים. היא חששה שיעקב אהובה לא יזכה בהמשכיות של "זרע אברהם", אלא עשו. לכן הרשתה לעצמה להערים על בעלה בענין הברכה.

  כז,ו: ורבקה אמרה אל יעקב בנה: ש: מדוע רבקה לא אומרת ליצחק ישירות ובגלוי שלא יברך את עשו אלא את יעקב, מדוע לפגוע באמון בין אשה לבעלה? ת: רבקה יודעת שיצחק חולה בעיוורון ("וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת"), כנראה גם כוח השיפוט הנכון נפגע, 'לראות' במשמעות 'להבין', ועובדה שיצחק לא מצליח לזהות בבירור את מי הוא באמת מברך. היא מבינה שאין טעם לנסות לשכנע אותו, הוא "נעול" על עשו כממשיכו, ואינה רוצה לפגוע ביחסי הזוגיות ביניהם בעת זקנתו, ולכן מוצאת דרך של הערמה, שלפי הבנתה בסוף יצחק יקבל אותה, כפי שאכן קרה (כאשר יצחק מבקש את יעקב לא לקחת אשה מבנות כנען אלא ללכת למשפחתו בחרן; פרק כח,א-ה), ויחסי הזוגיות של יצחק ורבקה נשארו תקינים.

  כז,יט: אנוכי עשו בכורך, עשיתי כאשר דברת אלי: ש: איך יכול יעקב 'האיש התם' לשקר לאביו הקדוש יצחק, ומדוע לא סיפר לו בפשטות שקנה מעשו את הבכורה? ת: יעקב הבין מאמו שאביו חולה בכהות עין, ודאי לא יבין עתה עסקה כזאת של מכירת בכורה, שאינה תופסת בשום דין, שהרי הבכורה לא ניתנת להיסחר, היא עובדה ביולוגית. הוא כן האמין בכוחו של יצחק לברך, ולכן חשש שיקולל. השקר לאביו נועד להביא את אביו להכיר במה שרצתה אמו, שידעה ישירות מה' שזה המהלך הנכון ("וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר." כה, כג). יעקב התם מתפשר עם המציאות שרק כך אפשר לשכנע את אביו, שלא זכה לדבר בענין ישירות עם ה'. התום של יעקב היא השלמות הנפשית, השלמה עם המציאות. לכן השקר הזה הוא אמצעי המתקבל על הדעת, כדי להשיג את המטרה של דבר ה' לרבקה.

  כז,לב: אני בנך בכורך עשו: ש: מדוע עשו לא מגלה לאביו שמכר את הבכורה ליעקב, ומציג עצמו בתור בכור?: ת:  כאן מתגלה שפלותו של עשו, שאינו מכבד הסכם שעשה עם אחיו. הוא התגלה כשפל וכאדם שאינו "מצטיין" ב"כיבוד אב ואם" גם כשנשא, ואף לא גירש, את שתי נשיו החתיות, למרות שידע שהן למורת רוח אביו ואימו. גם נכרת שפלותו בכך ששטם את יעקב אחיו על הברכה שקיבל, הרי גם הוא קיבל ברכה "משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל", ומדוע עינו צרה באחיו שקיבל ברכה "טובה" יותר? נכון שיעקב קבל גם ממשלה על אחָיו, אך מדובר בדורות הבאים "את כל אחָיו נתתי לו לעבדים", שהרי עתה יש לו רק אח אחד, כלומר מדובר על העתיד.

 

ויצא

  כח,יא: ויפגע במקום: ש: היכן הוא אותו 'מקום' ומדוע לא לן במלון? ת: נראה שזה אותו מקום בארץ המוריה (בראשית כב,ג) לשם כיוון ה' את אברהם לעקוד את יצחק, והמקום היה ידוע במשפחה. זה שאברהם הלך את המרחק בשלושה ימים מבאר שבע (כב,ד: "ביום השלישי ... וירא את המקום מרחוק") ואילו יעקב ביום אחד, מורה על כך שיעקב הזדרז לבצע את מצוות הוריו, וכן להרחיק עצמו מהר מעשו. זה שישן ב"שטח", לא במלון, עם אבן בתור כר, מורה על כך שאכן חשש מרדיפת עשו אחריו, ולא רצה שיידע היכן הוא מתאכסן. חששו מעשו בולט גם מכך שאמר "ושמרני בדרך ... ושבתי בשלום" (פסוקים כ-כא). יעקב לא הכיר בה' עד כה, ורק כאן פגש בו לראשונה. אף כשאמר ליצחק כִּי הִקְרָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי (כז,כ) ציין במפורש 'אלוהיך', כלומר לא 'אלוהי' או 'אלוהים'. יעקב לא ידע שהמקום קדוש בגין מעשה העקידה ("אכן יש ה' במקום הזה, ואנוכי לא ידעתי" כח,טז), אחרת לא היה ישן בו. ה' עצמו וקדושת המקום התגלו לו בחלום הסולם, ומזה הסיק כי כאן יהיה מקום מקדש ה' ("בית אלוהים וזה שער השמים" כח,יז). מרוב פחדו מעשו הזדרז ומהר ("וישא יעקב רגליו" כט,א) לארץ בני קדם, היא הארץ לשם שלח אברהם את בני קטורה והפילגשים (כה,ו), אלה דודיו של יעקב, שם הרגיש בטוח יותר, לכן גם קורא לרועים שם "אחַי" (כט,ד) .

  כט,ג: והשיבו את האבן על פי הבאר: ש: מדוע השיבו את האבן אם היא כה כבדה, הלא עדיף שישאירו את הבאר פתוחה וזמינה לעדרים שיבואו למחרת? ת: הרועים חלקו ביניהם "מכסות מים", ולא סמכו איש על רעהו, ולכן רצו שכל הרועים יהיו נוכחים בעת השאיבה. אם כך, יעקב הפר את האיזון בין הרועים. רחל התרשמה לא רק מכוחו הרב, אלא גם מאומץ ליבו להפר את "תקנון המים" שבין הרועים, והם אכן לא פצו פה, שהרי הוא אורח של לבן, המוכר לכולם ("ידענו ... שלום לו") וחבר - מנהיג של כולם ("ויאסוף לבן את כל אנשי המקום, ויעש משתה" כט,כב).

  כט,כז: ונתנה לך גם את זאת: ש: כיצד יכול יעקב להסכים לשאת שתי נשים, ועוד שהן אחיות, והרי יצחק מצוה אותו לקחת אשה (אחת) מבנות לבן (כח,ב)? ת: יעקב ידע שה' מלוה אותו ושומר אותו בדרכו ("ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך"), ואם הוא נפל בידי רמאי ("למה רימיתני") – גם זה מאת ה', ומכאן שזה רצונו, לכן אינו מתוכח יותר עם לבן ("ויעש יעקב כן"). גם את עניין הוספת שתי השפחות, זלפה ובלהה, הבין יעקב כמעשה ה'. לכן "ויחר אף יעקב ברחל" (ל,ב) כאשר כעסה עליו שאין לה בנים, כי יעקב האמין שכל מה שקורה לו, כולל עקרותה הזמנית של רחל, הוא רצון ה' עד שובו לארץ.

  ל,טו: המעט קחתך את אישי: ש: וכי רחל היא זאת שלקחה את יעקב ממנה, הרי הפוך, לאה היא זאת שלקחה את יעקב מרחל? ת: לאה מעוותת את תמונת המצב כי הרגישה נחותה ביחס לרחל ביחסיה עם יעקב. עוד לפני בוא יעקב, רחל היא היפה ואילו לאה – עיניה רכות, כלומר נוטה לבכי ולמצבי-רוח. יעקב מכיר את שתיהן ומעדיף את רחל. זה מלחיץ את לאה. רמאות לבן בחתונה – מוסיפה ללאה בושה, על כי היא כלה לא רצויה. כל ילד שנולד ללאה – היא קוראת לבן שם המבטא את לחצה ביחסיה עם יעקב. גם במקרה של הדודאים, רחל בקשה בעדינות ("תני נא לי") ורק חלק מהדודאים שבידי לאה ("מדודאי בנך"), ואילו לאה עונה מרוב לחצה באופן לא סביר "המעט קחתך את אישי".

  ל,כב: וישמע אליה אלוהים: ש: מדוע רק רחל התפללה על עקרותה, ולא יעקב, שבמקום להתפלל - הצטדק ("התחת אלוהים אנוכי"? ל,ב)? ת:  יעקב סמך על ה' שכל מה שקורה לו – כך יועד לו, ולא חשב ליזום צעדים, לכן כל שמות ילדיו (חוץ מ"לוי") נתנו על ידי נשיו, וכן הוא לא התערב בסדר שבין הנשים אצל מי ישן בלילה (וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי; וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, בַּלַּיְלָה הוּא ל,טז). יעקב החל ליזום מהלכים רק מלידת יוסף, אז בא אל לבן ובקש שישלחו לארצו. לידת יוסף היתה עבורו הסימן מה' שגלותו הסתימה, ושליחתו על ידי הוריו ללבן לקחת אשה מבנות לבן ולהוליד (וְקַח-לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה, מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ. וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ, וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ; כח,ב-ג) - התקימה במלואה, ואף כי רבקה לא שלחה שליחים להודיעו שיחזור (וְשָׁלַחְתִּי, וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם; כז,מה), כנראה כבר לא היתה חיה באותו זמן, שהרי יעקב חוזר אל אביו (לָבוֹא אֶל-יִצְחָק אָבִיו ; לא,יח, וכן: וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל-יִצְחָק אָבִיו. לה,כז), ואמו אינה נזכרת.

  לא,יז: ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו: ש: מדוע לא נפרד יעקב מלבן כמו שהיה מצופה מבן משפחה קרוב לאחר כל כך הרבה שנים יחד, וכל זה רק בגלל שלבן החמיץ פניו ליעקב (לא,ב)? ת: יעקב נאמן לציווי ה' על ידי ה' עצמו (וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-יַעֲקֹב, שׁוּב אֶל-אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ; וְאֶהְיֶה, עִמָּךְ ; לא,ג), ועל ידי המלאך בחלום "עַתָּה, קוּם צֵא מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְשׁוּב, אֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ" (לא,יג), כלומר ללא דיחוי, ולכן גם קרא לנשיו אל השדה, ולא המתין עד שובו בערב לביתו. מלבד חששו של יעקב מלבן (כִּי אָמַרְתִּי, פֶּן-תִּגְזֹל אֶת-בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי; לא,לא) שהצריך את בריחתו ממנו (שלוש פעמים מוזכר כי ברח מלבן), נראה כי לא היה קשר יום-יומי בין יעקב ללבן, שהרי רק ביום השלישי לעזיבתו נודע על כך ללבן, לכן לא מצא יעקב טעם להתעכב ולהודיעו, ודאי לא לקבל רשותו. משימתו היתה מיידית, עתה, "לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען" (לא,יח).

  לא,כא: וישם את פניו הר הגלעד: ש: מדוע הלך דווקא לגלעד ולא ישר לכיוון כנען, ליצחק? ת: יעקב רצה להגיע לנקודה הקרובה בנתיב הבריחה, בה תפילותיו יהיו מכוונות בו-זמנית להר המוריה, ולמקום מושבם של אברהם ואביו בקרית ארבע (הִוא חֶבְרוֹן, אֲשֶׁר-גָּר-שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק ; לה,כז). לכן יעקב מזכיר בעת המפגש עם לבן פעמיים את מטבע הלשון "פחד יצחק" וכן את "אלוהי אברהם". ראה מאמרי "קווים, כיוונים וכוונות, מאברהם אבינו ועד דוד המלך", באתר "דעת". המקום בו הוקם ה"גלעד" או "יגר שהדותא", שלהבנתי זה ברמת הגולן, סמוך לחיספין של היום, במקום המכונה במפות ישנות "קובור בני ישראיל", נמצא על קו אזימות 23.5 מעלות עם מערת המכפלה והר המוריה. יעקב ידע כי לבן ירדוף אחריו והתכונן למפגש עמו, ולכן "משך" את לבן להר הגלעד, למרות שזה צפונית מן הנתיב הקצר מחרן ופדן ארם למעברות הירדן ליד יריחו או באזור "גשר אדם" של היום.

  לא,מז: ויעקב קרא לו גלעד: ש: מדוע יעקב ולבן לא הסכימו על שם אחד למקום? ת: כל אחד רצה להביע בשם המקום את כוחו ושליטתו, שהרי המקום היה אמור לשמש גבול של שלום ביניהם, ושם המקום אמור להרתיע את האחר מלעבור אותו לרעה (לא,נב). מכיון שלא הסכימו על שם אחד, המקום קיבל מאוחר יותר את השם "קובור בני ישראיל", על שם המקום בו קבר יעקב את רחל בדרכו לאביו, בדרך אפרתה. ראה מאמרי "קווים, כיוונים וכוונות, מאברהם אבינו ועד דוד המלך", באתר "דעת". גם שם הקים יעקב אבן למצבה, וגם כאן, ולכן המקום הוכר על ידי תושבי האזור כמעשה ידי יעקב, אשר התפרסם בכוחו הרב להרים אבנים, עוד מימי בואו לחרן, בבית אל ובגללו את האבן מעל פי הבאר

 

וישלח

   לב,ח: ויירא יעקב מאד: ש: מדוע פחד יעקב, הרי ה' הבטיח לו בלכתו לחרן "וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ" (כח,טו)? ת: יעקב חשב שעשו זכה בכיבוד הורים יותר ממנו, בכך שהוא קבר את אמו רבקה, וגם טיפל באביו החולה יצחק, בו בזמן שיעקב היה בחרן, ולכן חשש מזכויות היתר של עשו. אמנם לא נכתב מתי מתה רבקה, אך ניתן להבין מכך שיעקב חזר אל אביו, ולא אל אמו, שהיא כבר מתה, וכן מכך שסיפר ליוסף בנו: שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-אַבְרָהָם, וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-יִצְחָק, וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ; וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי, אֶת-לֵאָה. (מט,לא), כלומר ברור שלא הוא קבר אותה.

  לב,יז: ורוח תשימו בין עדר ובין עדר: ש: מדוע לשים רווח בין העדרים ולא לשלוח את כל המנחה בעדר אחד גדול? ת: להגדיל ערך המתנה, עדיף לחלקה לכמה חלקים, ואז מתקבל הרושם שיעקב מביא הרבה מתנות.

   לב,כח: ויאמר אליו, מה שמך? ש: מדוע חשוב ליעקב שם האיש שנאבק עמו? ת: כך יכול יעקב לדעת אם האיש הוא אדם רגיל או מלאך, כי מלאך לא יגיד את שמו, ומזה שסירב לומר את שמו, הבין יעקב "כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים" (פסוק לא), ואז הבין שיש משמעות לברכה שקיבל ולשינוי שמו.

  לג,יז: ויעקב נסע סוכותה: ש: מדוע נסע לסוכות, ומשם לשכם, והרי הבטיח לעשיו שיבוא אליו לשעיר ("עד אשר אבוא אל אדוני שעירה", פסוק יד)? ת: יעקב הבין שאינו רצוי בבית עשיו מכך שעשיו חזר לביתו עוד באותו יום של מפגשם ההיסטורי ("וישב ביום ההוא עשו לדרכו" פסוק טז), ולא התעכב איתו כמה ימים. יעקב חשב שסביר שעשו סיפר בביתו עד כמה הוא שונא את יעקב, וכיון שהם לא היו עדים לתהליך הפיוס של עדר אחרי עדר, השתחוויה, נישוקים וכד', הם לא יקבלו את יעקב בעין יפה. המסלול המתוכנן של יעקב היה להגיע למעברות הירדן ביריחו, ומשם לעלות לירושלים – לבית אל "שער השמים", ומשם לאביו בחברון, כמו שנדר וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים. (כח,כא), אלא שבגלל רצונו להתרחק מעשו כאמור לעיל, פנה לסוכות ומשם למעברות הירדן ליד "גשר אדם" של היום, ומשם עלה לשכם, לכן ישב שם, קנה חלקת אדמה והקים שם מזבח ראשון, למרות שמסלולו המתוכנן היה לכיוון אביו בחברון.

 

  לד,ג,יב: ויאהב את הנער(ה) וידבר על לב הנער(ה) ... ותנו לי את הנער(ה): ש: מדוע 'נערה' כתוב בלי הא? ת: דינה היתה בת יחידה בין 11 אחים, ויצא שם לילדי יעקב שכולם גברים, לכן גם הבת היחידה זוהתה כחלק מחבורת הגברים של בני יעקב.

  לד,ח: שכם בני חשקה נפשו בבתכם: ש: מדוע לא אמר ב'אחותכם', הרי דבר אל האחים, שבאו מן השדה? ת: חמור אבי שכם הלך לדבר אל יעקב וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי-שְׁכֶם, אֶל-יַעֲקֹב, לְדַבֵּר, אִתּוֹ (פסוק ו') ולא הכירו, שהרי יעקב החריש (פסוק ה') וכן את עסקת מכירת חלקת האדמה עשו בניו ולא הוא, והאחים ששבו מן השדה נהלו איתו את השיחה על דינה, לכן חשב שאחד מהם הוא האב. לעומת זה שכם הכיר את האב מעסקת המקרקעין, לכן הוא פונה אל האב, ואגב כך גם לאחים: וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל-אָבִיהָ וְאֶל-אַחֶיהָ (פסוק יא)

   לד,יז: ולקחנו את בתנו והלכנו: ש: אם הדבר היה אפשרי, מדוע לא עשו זאת בני יעקב בלי צורך במרמה בעניין המילה? ת: האחים ידעו שזה לא אפשרי, אך המשיכו לנהל את המשא ומתן כאילו הם האב, כך שאמרו 'בתנו' ו'בנותינו', ולא 'אחותינו'. המרמה היתה הכרחית כדי להציל את דינה, שהרי גם חמור נהג במרמה, בכך ששבה את דינה בביתו, ובא לבקש את דינה כאשר היא כלואה בביתו. השאלה היא מדוע הסכימו שכם וחמור לתנאי בני יעקב, הרי דינה כבר היתה ברשותם? קודם הסכים האב, חמור, כדי לא להסתבך עם יעקב עליו שמע מעלילותיו עם לבן ועשו, ומכיון שכך הסכים גם חמור: וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם, בְּעֵינֵי חֲמוֹר, וּבְעֵינֵי, שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר (פסוק יח).

  לד,לא: הכזונה יעשה את אחותנו? ש: מה הקשר בין תלונת יעקב ("עכרתם אותי") לבין תשובת האחים? ת: חוסר כבוד למשפחה (אחות זונה) יביא יותר נזק מהבלגה, ואילו מעשיהם יגרמו להרתעה וליראה מפניהם, כך שלא יקרה מה שחשש ממנו יעקב ("והיכוני ונשמדתי אני וביתי").

  לה,יט: ותקבר בדרך אפרתה: ש: מדוע לא הביאה יעקב לקבורה בחברון במערת המכפלה? ת: היתה דרך ארוכה "כברת הארץ" מלשון כביר, הרבה, וכדי לא לטלטל הגופה, קברה יעקב בדרך, ועל כך הוא מתנצל ליוסף וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה (מח,ז). על מיקומו של הקבר, ראה מאמרי "קווים, כיוונים וכוונות, מאברהם אבינו ועד דוד המלך", באתר "דעת".

  לו,ו: וילך (עשו) אל ארץ מפני יעקב אחיו: ש: וכי עשו פחד מיעקב שהוצרך לפנות לו את הארץ? ת: נראה כי היה שלום ואחוה בין יעקב לעשיו דווקא אחרי מות יצחק, אותו קברו שני האחים יחדיו (לה,כט). עשו כיבד את יעקב והשאיר לו את הארץ, כי זכר את ברכת אביו ליעקב (הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ; כז,כט), שמע על ברכת ה' ליעקב (וְאֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק--לְךָ אֶתְּנֶנָּה; וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ; לה,יב), ולקראת סיכום חייו ("ואלה תולדות עשו", כתוב פעמיים, להדגשה: לו, פסוקים א, ט) הרגיש כי הדבר הנכון הוא פיוס בינו לבין אחיו, ולכן חזר אל מקום המרעה בו גר בשנים שלפני מות אביו, בשעיר אשר באדום. התורה מציינת בפירוט כה רב את שמות צאצאי עשו, כדי להבליט את הפיוס בין יעקב לעשו, ולהראות את חשיבותו ועושרו של עשו, גם בלי קשר ליעקב. להראות את הפיוס בין האחים, צוו בני ישראל היוצאים ממצרים לא להתגרות באדום: וְאֶת-הָעָם, צַו לֵאמֹר, אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי-עֵשָׂו, הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר; וְיִירְאוּ מִכֶּם, וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד.  אַל-תִּתְגָּרוּ בָם--כִּי לֹא-אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם, עַד מִדְרַךְ כַּף-רָגֶל:  כִּי-יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו, נָתַתִּי אֶת-הַר שֵׂעִיר (דברים ב, ד-ה).

   לו,לא: לפני מלוך מלך לבני ישראל: ש: מתי מלך מלך על בני ישראל? ת: הכוונה לחשוּב שבבני יעקב, והוא כנראה יהודה, שמלך על אחיו (כגון בסיפור של "מכירת יוסף"). ומדוע לספר לנו את שושלת המלכים באדום? להראות כי המקום לא היה שייך לעם היושב בו, כי אף מלך באדום לא היה בנו של המלך הקודם, אלא השתלט בכוח הזרוע על המלוכה, ולכן עשו הלך דוקא לשם, מקום מעין הפקר.

 

וישב

לז,א: וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען: ש: מדוע לא צוין מקום מדויק יותר, ומה מוסיף הכתוב 'בארץ כנען', הרי ידוע שיצחק אביו גר בארץ כנען? ת: בניגוד לעשו שלקח את כל משפחתו ורכושו "וילך אל ארץ ... וישב עשו בהר שעיר, עשו הוא אדום", יעקב נשאר כיורש יחיד בכל רחבי הארץ (עמק חברון, שכם, דותן), להדגיש כי כל הארץ שלו.

  לז,ג: וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים: ש: והרי בנימין צעיר מיוסף ומדוע כונה יוסף 'בן זקונים'? ת: עבור יעקב - יוסף 'בן זקונים' ("הוא לו") כי נהנה מיוסף יותר מאשר מבנימין, כי בנימין התייתם מאמו ולכן עיקר עול גידולו נפל על יעקב, וכן היה קטן מדי לצאת לרעות את הצאן. וכן בראייה ממלכתית ראה יעקב את תפקידו הרם של יוסף מול בנימין, בכך שהולדת יוסף היא זאת שגרמה לו לעזוב את לבן ולשוב לארצו, לכן הכתוב מכנה כאן את יעקב בשמו הממלכתי, ישראל.

לז,י: ויגער בו אביו: ש: מדוע גער יעקב ביוסף, הרי חלום הוא דבר לא נשלט? ת: יעקב גער בו על כך שסיפר על שני החלומות לאחיו לפני שסיפר לו, וגם אחרי שסיפר לו, חזר וסיפר לאחיו בשנית ("ויספר אותו לאחיו ... ויספר לאביו ואל אחיו" פסוקים ט-י), ובכך עורר את קנאתם בו, וזאת לאחר שכבר שנאו אותו על אהבת אביו יתר עליהם.

לז,יג: ויאמר ישראל ... לכה ואשלחך אליהם: ש: מדוע שלח יעקב את יוסף לבדו, והרי ידע שאחיו שונאים אותו ומקנאים בו ("ויקנאו בו אחיו – ואביו שמר את הדבר")? ת: יעקב המכונה כאן בשמו הממלכתי 'ישראל' מתכוון להשכין שלום בין האחים ומראה לאחים שאכפת ליוסף מהם וכי אינו מתנשא עליהם, ולכן חוזר פעמיים על המלה 'שלום': "ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן".

לז,כח: וימכרו את יוסף: ש: מי מכר את יוסף, המדיינים או האחים? ת: המדיינים הם אלה שגנבו את יוסף "מתחת האף" של האחים שישבו לאכול במרחק-מה מהבור כדי לא לשמוע את צעקותיו ותחנוניו (בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; מב,כא), ומכרו אותו לישמעאלים (אשר סחרו בו שוב ומכרו למדיינים אחרים ואלה מכרוהו למצרים, לפוטיפר; פסוק ל"ו). אמנם יהודה הציע לאחיו למכרו לישמעאלים, והם הסכימו ("וישמעו אחיו"), אך בפועל המדיינים הקדימו את האחים כאשר אלה היו עסוקים באכילה במרחק מן הבור ("ויעברו... וימשכו ויעלו ... וימכרו"). ראובן שוודאי אכל יחד עם אחיו ולא בנפרד, בא לבור כדי להצילו והזדעזע ("ויקרע את בגדיו") כאשר לא מצא אותו, ואז "וישב אל אחיו" כלומר הם עדיין היו במצב אכילה במרחק  מהבור ולא ידעו כלל על מה שעשו המדיינים. כיון שהיו עֵדים לכך שיוסף הגיע אליהם (האיש בשכם, המדיינים, הישמעאלים) האחים היו צריכים הסבר מניח את הדעת לאביהם מדוע לא שמרו עליו, והציגו לו את הכותונת הטבולה בדם. יעקב הוא זה שהסיק את המסקנה שיוסף נטרף. ראיה נוספת לכך, היא שהאחים כעסו על יהודה שתוכניתו לא יצאה לפועל, ויוסף נעלם להם בלי ידיעת גורלו, ולכן הסתכסך אתם, והוכרח לעזבם "וירד יהודה מאת אחיו" (לח,א), ואף נשא אישה כנענית (בַּת-אִישׁ כְּנַעֲנִי, וּשְׁמוֹ שׁוּעַ), בניגוד למסורת המשפחתית מאז ימי אברהם, שלא לשאת אישה כנענית. הערה חשובה: אילו השתמשו ר' ישמעאל ור' עקיבא וחבריהם בטיעונֵי הפירוש שלי, לא היו נהרגים כ"עשרת הרוגי המלכות", כיוון שהאחים כלל לא היו במצב של "גונב איש ומכרו" ואין דינם מוות.

לח,כו: ולא יסף עוד לדעתה: ש: מדוע לא ידע את תמר בהמשך, הרי היא לא הייתה אשת איש אחר? ת: תמר הייתה כלתו, ולכן אסורה עליו, וגם לא הייתה פנויה מכיוון שלא נחלצה משֵלה, ואף אסורה על שֵלה בתור "אשת אביו" (עֶרְוַת אֵשֶׁת-אָבִיךָ, לֹא תְגַלֵּה... עֶרְוַת כַּלָּתְךָ, לֹא תְגַלֵּה; ויקרא יח,ח-ט"ו), לכן הפתרון היה לא לדעתה עוד. יהודה גם היה בוש במעשיו ("צדקה ממני"), נוסף לכך שבוש שנשא כנענית.

לט,כ: ויקח אדוני יוסף אותו: ש: מדוע לא תחקר את יוסף ושמע גם את עמדתו, הרי הוא סמך עליו מאוד? ת: פוטיפר מופיע כאן כ'אדון', כלומר מולו עומד עבד, חסר זכויות, לכן אין להתחשב בדעתו.

מ,ב: על שר המשקים ועל שר האופים: ש: מדוע קצף פרעה על השרים, הרי מי שחטא לא היו הם אלא המשקה והאופה? ת: מכאן ל"אחריות המיניסטריילית" כבר במשטר המצרי הקדום. בכלא ניתנו גם השרים וגם המשקה והאופה (פסוק ה'). אמנם אחר כך הם מוזכרים בתור השרים עצמם, אך מן הערבוב  בין השרים לבין המשקה והאופה ניתן להבין שגם אלה וגם אלה נאסרו בכלא.

 

מקץ

מא,א ויהי מקץ: ש: מדוע לשון 'מקץ' דווקא, ולא 'אחרי'? ת: יוסף ייחל להזדמנות הזאת שיוכל לצאת מהכלא, לכן לשון 'קץ' המורה על הגעת הרגע המיוחל (כמו ה'קץ' המיוחל).

מא,לג: ועתה ירא פרעה: ש: מדוע יוסף משיא עצה לפרעה, הרי התבקש רק לפתור את חלומו? ת: לפני שיעקב פתר את החלום הקדים ואמר שכל פתרון החלום הוא מאת ה' (בִּלְעָדָי:  אֱלֹהִים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה; מא,טז), ולכן גם ההשלכות המעשיות של החלום הן מאת ה', ולכן מציין בסוף הפתרון כִּי-נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים, וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ; מא,לב.

מא,לז: וייטב הדבר בעיני פרעה: ש: מדוע קיבלו פרעה ועבדיו את הפתרון? ת: החרטומים לא מצאו פתרון כלל (וְאֵין-פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה; וָאֹמַר, אֶל-הַחַרְטֻמִּים, וְאֵין מַגִּיד, לִי), ואילו יוסף מצא מיד את הפתרון, ומזה הבין פרעה כי הוא אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ; מא,לח.

מא,מו: ויעבור בכל ארץ מצרים: ש: מדוע לא הודיע לאביו ולאחיו כי הוא חי וכי הוא שליט במצרים, הרי היה נייד וחופשי? ת: יוסף חשש שאינו רצוי למשפחתו, ולכן לא יצר עמם קשר. הוא נעלב שאביו ואחיו שכחו אותו ולכן קורא לבנו הראשון 'מנשה' על שם הנשייה – השכחה של בית אביו אותו (כִּי-נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת-כָּל-עֲמָלִי, וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִי; מא,נא), ועל שלא חפשו אותו כל השנים, שהרי היה בטוח שהאחים מכרו אותו (אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה; מה,ד) וידעו היכן הוא, ואף חשש שאביו שלח אותו לבדו לשכם, בהקשר לגערתו בו על חלומותיו. הוא הבין שאין המצב כך כאשר אמרו: שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד--בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת-אָבִינוּ הַיּוֹם, וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ; מב,יג), כלומר יחסם אליו שווה ליחסם לכל אח אחר. מכאן החל ב"מסע חינוכי" לתיקון עוולותיהם בעבר ולקיים את החלום שחלם ("ויזכור את חלומותיו אשר חלם", פסוק ט) והאשימם כמרגלים, אף כי ידע שאינם כאלה.

מב,טז: שלחו מכם אחד ... ואתם האסרו: ש: מדוע אחרי שלושת ימי המאסר יוסף משנה את דרישתו ומציע שאחד ייאסר והיתר יחזרו להביא האח הקטן? ת: יוסף שיער כי במשך שלושת הימים ששהו במאסר האחים תאמו ביניהם עמדות ולא היה טעם לבחון ולחקור אותם. כאח הוא רצה להקל עליהם ולהחיותם, ואמר "זאת עשו וחיו, את האלוהים אני ירא" (מב,יח), ולכן גם אסר אחד בלבד.

מג,יב: ואת הכסף המושב ... תשיבו בידכם: ש: מדוע לא השיב יעקב את הכסף המושב מיד כשחזרו, וחיכה עם השבת הכסף עד שנאלץ שוב לשלוח את בניו למצרים? ת: הפחד והיראה שתקו אותו ואת בניו (וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו; מב,כח, וכן  וַיִּרְאוּ אֶת-צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם, הֵמָּה וַאֲבִיהֶם—וַיִּירָאוּ; מב,לה). הם השתחררו מן הפחד רק בלחץ הרעב, שכפה עליהם לשוב למצרים.

מג,יד: ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין: ש: מדוע מכנה יעקב את שמעון כ'אחר'? ת: יעקב לא סלח לשמעון על מעשה דינה בשכם, ולכן גם לא מיהר לשלוח את בניו, אף כי ידע ששמעון אסור. אמנם אמר את שמו כשחזרו ("יוסף איננו ושמעון איננו", מב,לו), אך לא סלח.

מג,כח: שלום לעבדך לאבינו עודנו חי, ויקדו וישתחוו: ש: מדוע השתחוו שנית, הרי השתחוו כבר כאשר יוסף בא לביתו (פסוק כו)? ת: הם חששו שיאמר להם להוריד גם את אביהם, ולכן הוסיפו חנופה.

מד,ט: אשר ימצא אתו מעבדיך, ומת: ש: האם לא חשדו האחים ביוסף ששוב עשה להם "תרגיל" של החבאת הגביע, כפי שכבר עשה עם השבת הכסף? ת: לא, כי האיש אשר על בית יוסף הודיעם כי הכסף הגיע אליו (כַּסְפְּכֶם, בָּא אֵלָי; מג,כג), וכן הם אכלו בנפרד מן המצרים כמו יוסף, כלומר היה אמין עליהם, וכן נתן להם מתנות ואף שתה והשתכר עימהם (מג,לד).

ספר שמות

 

 א,ז: וירבו ויעצמו: ש: מה הכוונה ב'ויעצמו'? ת: לשון חוזק ועוצמה. בני ישראל שלטו במצרים 320 שנה (ראה ביאורי לבראשית נ,יד), עד אשר קם מלך חדש מזרע המצרים, שמרד בשלטון העברים, ולא ידע את בית יוסף. המלך החדש השתלט על העברים דרך כספם (וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים), ובכסף זה בנו את פיתום ורעמסס, לאו דוקא העברים עצמם הם אלה שבנו. לאחר שראה כי העברים ממשיכים להתרבות (וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ), עבר לשיטת עבודת הפרך (פסוק יג). עבודת הפרך היתה אמורה להקטין את הריבוי הטבעי הגדול, ומכיון שזה לא הצליח לפרעה, הוא ציוה על המילדות להמית את הבנים. לאחר שהמילדות הפרו את צו המלך, ה' הטיב עמהן (וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים, לַמְיַלְּדֹת), וגרם לכך שהעם יתחזק עוד יותר (וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ), ואף גרם לאחיזה נוספת של העברים במצרים בכך שבנה לעם בתים (אֶת-הָאֱלֹהִים; וַיַּעַשׂ לָהֶם, בָּתִּים), כלומר ה' בנה בתים להם, לעם (אם היה בונה למילדות, היה כתוב 'להן'). בשלב זה ציוה פרעה לכל עמו, ולא רק למילדות, אם הם רואים תינוק עברי  להשליכו ליאור. המאבק של פרעה בבני ישראל היה למעשה על עוצמתם של בני ישראל.

 

ב,א: ויקח את בת לוי: ש: האם היתה בתו של לוי בן יעקב? ת: לא, אלא בת שבט לוי, כמו בעלה, שהיה מ"בית לוי".

 

ג,יא: מי אנוכי? ש: האם משה סירב לבצע השליחות מטעמי ענווה או חשב שאינו מתאים? ת: משה סירב בעקביות מטעמים של אי-התאמה ("מי אנוכי", רועה צאן פשוט, "מה אומר אליהם... והן לא יאמינו לי... לא איש דברים אנוכי", כלומר שפתי מזה עשרות שנים שפת רועה פשוט ולא דיפלומט בחצר מלכים).

 

ד,יד: ויחר אף ה' במשה: ש: מדוע חרה אף ה' במשה דווקא כאשר בקשו בנימוס (בִּי אֲדֹנָי; שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח), ולא חרה אפו בו בכל סירוביו הקודמים? ת: בכל הפעמים הקודמות משה מנמק את סירובו (מי אנוכי, הן לא יאמינו לי, כי כבד פה וכבד לשון אנוכי, וכד'), כאן משה מתנגד בלי סיבה, לזה ה' לא מסכים.

 

ד,יח: ואראה העודם חיים: ש: מדוע משה לא אומר לחותנו את הסיבה האמיתית לרצונו לעזוב, והיא שה' ציוה ושלח אותו? ת: משה מעולם לא הזדהה בתור עברי, אלא בתור מצרי (וַתֹּאמַרְןָ--אִישׁ מִצְרִי, הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים; ב,יט), לכן גם לא מל את בנו בדרך, מחשש שיתגלה מוצאו האמיתי. צפורה הבינה את המצב לאחר ששמעה בדרך את ה' מדבר אל משה (וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה, רְאֵה כָּל-הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה), ולכן מלה את בנם כדי להצילו, ובכך למעשה חשפה את זהותו האמיתית של משה, כעסה עליו שכל השנים בבית אביה לא גילה מי הוא וַתֹּאמֶר, כִּי חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי), וחזרה לבית אביה. משה בא לבדו למצרים (וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַהֲרֹן, לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה; ד,כז) בלי צפורה ובניה.

 

ה,ג: נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר: ש: מדוע לא אמרו את המטרה האמיתית, והיא לצאת ממצרים ולהגיע לארץ כנען? ת: ה' ציוה אותם לאמר כך (ג,יח), כדי לבחון את פרעה, הרי אם יסרב ליציאה של שלושה ימים, כל שכן שיסרב לעזיבה כללית.

 

ה,כג: והצל לא הצלת את עמך: ש: מדוע מתלונן משה לה', הרי ה' אמר לו מראש שפרעה יסרב לשלוח את העם? ת: אמנם משה ידע שפרעה לא ישלח את העם, אך ה' לא סיפר למשה שפרעה ירע לעם ויגרום להם סבל נוסף (מכות, ליקוט תבן, הבאשת ריח בעיני פרעה ועבדיו). גם הסבריו של משה מפי ה' על העתיד הטוב (והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, והבאתי, ונתתי) לא עזרו (וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה). על זה משה שואל מה' תשובה.

 

וארא

 

ו,יג: ויצום אל בני ישראל ואל פרעה: ש: מה חידש בציווי זה, והרי כבר ציווה את משה ואהרן קודם לכן? ת: לאחר שמשה שוב מביע ספק בהצלחת שליחותו (הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם), ה' עונה כמפקד צבאי, שאינו מוכן לשמוע שאלות ותהיות, אלא מצַווה בלי זכות ערעור.

ו,כ: ותלד לו את אהרן ואת משה: ש: האם מרים אינה בתה של יוכבד? ת: לא, עמרם הוליד את מרים מאשה אחרת, והרבה שנים אחר כך נשא את יוכבד דודתו (והיא אחות אמו, ממשפחת לוי, כפי שנאמר עליה "בת לוי"; ראה ביאורי לשמות ב,א), והיא ילדה לו את אהרן, ושלוש שנים אחר כך את משה, אז חלה הגזירה של "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", שהרי מרים שניצבה לשמור על משה הציעה לבת פרעה להביא מינקת מן העבריות, ואכן וַתֵּלֶךְ, הָעַלְמָה, וַתִּקְרָא, אֶת-אֵם הַיָּלֶד (ב,ח), ולא נכתב 'ותקרא את אמה', שהרי יוכבד אכן לא היתה אמה, אלא אֵם אחיה משה.

ו,כ: וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם, שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה: ש: מדוע מציינת התורה דווקא את הגילאים של לוי (137 שנים), קהת (133 שנים) ועמרם (137 שנים), ואינה מציינת גילם של יתר בני המשפחה הנזכרים? ת: התורה מסבירה כיצד ארבעה דורות אלה ("ודור רביעי ישובו הנה" בראשית טו,טז) התקיימו במשך 430 שנות הישיבה במצרים (וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם--שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה; יב,מ). אישים אלה הולידו בהיותם בני כ 130 שנה, כמה שנים לפני מותם. והרי פירוט החישוב:

חישוב 430 השנים מתחיל בגלות יעקב, בברחו מפני עשו. גלות זאת החלה בהיות יעקב בן 40, שהרי כאשר היה עשו (תאומו ובן גילו של יעקב) בן 40 נשא שתי נשים שהיו למורת רוחם של הוריו (בראשית כו,לד-לה), ומיד אחר כך החל עניין ברכת יצחק ליעקב ועשו, שהסתיים בשליחת יעקב לארם לשאת אשה (בראשית כח,ב). יעקב יוצא מבאר שבע (בראשית כח,י), ולאחר שהובטח לו על ידי ה' שישמרהו בכל אשר ילך (בראשית כח,טו), הלך יעקב "ארצה בני קדם" (בראשית כט,א). היכן היא "ארץ בני קדם"? לדעתי היא גבולה המזרחי (קדם) של מצרים, ומכאן החלה גלות יעקב במצרים. אסביר: התורה מונה את 12 בני ישמעאל, והאחרון שבהם הוא קדמה (בראשית כה,טו). בני ישמעאל גרו בפריסה גדולה "וישכנו מחוילה עד שור אשר על פני מצרים, בואכה אשורה" (בראשית כה,יח), כלומר הבן הצעיר קדמה גר בקצה המזרחי של מצרים, וזאת היא "ארץ בני קדם". יעקב שהה בארץ בני קדם שנים ארוכות, לפני שהגיע לחרן. בהיות יעקב בן 130 שנה הוא ירד למצרים עם בניו (כך אמר יעקב לפרעה), כלומר 90 שנה לאחר גלותו מבית אביו למצרים (ארץ בני קדם). איתו היו גם בניו ונכדיו, כולל בנו לוי ונכדו קהת, בן ה-3. קהת הוליד את עמרם בהיותו כבן 130 (3 שנים לפני מותו), כלומר 127 שנה לאחר בואו למצרים. עמרם הוליד את משה בהיותו בן כ 133 שנה (4 שנים לפני מותו), כלומר בשנת ה- 350 לרדת בני ישראל למצרים (90 שנה מגלות יעקב הראשונה עד בואו מצרימה עם בניו ונכדיו, עוד 127 שנות קהת במצרים עד שהוליד את עמרם, עוד 133 שנה עד שעמרם הוליד את משה: 90+127+133 = 350), ואז קם מלך חדש על מצרים והחלו הגזירות, וכעבור 80 שנה התייצב משה לפני פרעה, כלומר בשנת ה- 430 לרדת יעקב למצרים.

ו,כה: אֵלֶּה, רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם—לְמִשְׁפְּחֹתָם: ש: מדוע לא נזכרים צאצאי משה בין משפחות ראשי אבות הלויים? ת: משה הסתיר את דבר קיום משפחתו במדין, שהרי כאשר פגש את אהרן בהר האלוהים נאמר: וַיַּגֵּד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן, אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ, וְאֵת כָּל-הָאֹתֹת, אֲשֶׁר צִוָּהוּ (ד,כח), ולא סיפר לו על צפורה ושני בניו, מאחר והשתלחה ממנו (ראה ביאורי ד,יח), סבר כי היא אינה אשתו יותר. כאשר יתרו בא למדבר, יתרו מודיעו כי הוא עדיין חותנו, וצפורה היא עדיין אשתו: וַיֹּאמֶר, אֶל-מֹשֶׁה, אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ, בָּא אֵלֶיךָ; וְאִשְׁתְּךָ--וּשְׁנֵי בָנֶיהָ, עִמָּהּ; יח,ו, אחרת לא מובן מה פתאום אומר יתרו 'אני חותנך', וכי משה הספיק לשכוח אותו תוך כמה חודשים?

ו,ל: הן אני ערל שפתים: ש: מדוע משה טוען שוב טענה זאת, הרי כבר טען זאת בעבר (ו,יב)? ת: משה מתעקש לקבל פתרון לבעייתו ולא ציווי (ו,יג), ואכן ה' אומר: וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה.

ח,כד: רק הרחק לא תרחיקו: ש: מדוע הסכים משה לתנאי של הליכה למרחק של שלושה ימים במדבר, והרי כוונתו ליציאה מוחלטת ממצרים לארץ כנען? ת: משה בוחן את פרעה, שהרי אם לא יסכים לשלושה ימים, ודאי לא יסכים ליציאה מוחלטת (ראה ביאורי ה,ג), והרי משה ידע שטרם הגיעה המכה המובטחת לפגוע בבכור המלך (הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ; ד,כג), ולכן לא חשש להסכים לתנאי של פרעה.

 

 

בא

 

י,א-ב: וידעתם כי אני ה': ש: מה היתה מטרת הכבדת לב פרעה? ת: שתי מטרות: אחת לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ, והמטרה השניה הנראית כחשובה יותר: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם, וזה יביא את המטרה המוצהרת של ה': וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה, כלומר פרעה סבל את המכות כדי לגרום לעם לדעת את ה' ולהאמין בו.

[1]  י,ו: ויפן ויצא: ש: מדוע נכתב בלשון יחיד, האם רק משה פנה ויצא, הלא משה ואהרן באו יחד אל פרעה (פסוק ג')? ת: משה הוא המנהיג והיוזם, גם כשבאו אל פרעה (ויבוא משה, ואחריו גם אהרן), לכן גם ביציאה מפרעה, משה יוצא ראשון, ומאליו אהרן מצטרף אליו, אף כי לא נאמר בפירוש. וכן במכת הארבה, גם אהרן בא אל פרעה (וַיְמַהֵר פַּרְעֹה, לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן; פסוק טז), אך בפסוק יח: וַיֵּצֵא, מֵעִם פַּרְעֹה; וַיֶּעְתַּר, אֶל-יְהוָה, כלומר משה הוא היוזם והמנהיג.

[1]  י,יח: ויעתר אל ה': ש: האם משה חוזר ומתפלל אל ה' להסיר המכה כי אכן האמין לפרעה שישלח את העם? ת: כן, כי ה' הבטיח וְשָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי, וְהִכֵּיתִי אֶת-מִצְרַיִם, בְּכֹל נִפְלְאֹתַי, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ; וְאַחֲרֵי-כֵן, יְשַׁלַּח אֶתְכֶם (ג,כ), רק שלא ברור לו בדיוק מתי תבוא המכה המובטחת  הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ (ד,כג). משה עושה את שליחותו בנאמנות ובצייתנות, בלי להוסיף מימד של ביקורת עצמית.

[1]  י,כח: כי ביום ראותך פני – תמות: ש: מדוע פרעה לא הרג את משה כבר במכה הראשונה בהיותו מזיק למלך ולעם המצרי, ומדוע מאיים בהריגתו רק עכשיו, אחרי מכת החושך? ת: פרעה ראה זאת כפחיתות כבודו שלו אם יהרוג את משה, שהרי פרעה ראה עצמו אלוהים בכך שחרטומיו יכולים להביא ולהסיר את המכות שהביא משה. גם כאשר אלה לא הצליחו (ממכת הכנים והלאה) הוא טרם שוכנע שאלוהותו קטנה מאלוהי משה, ולכן לא היה זה לכבודו להרוג את נציג "האלוהים הפחות". עתה, במכת החושך, נוכח באפליה הברורה בין המצרים והעברים בכך שלבני ישראל היה אור, ולמצרים חושך כבד. אם יהרגהו עתה, יהיה ברור לכול כי הוא מודה שאלוהי העברים גדול ממנו, ולכן ציוהו לא להראות לפניו יותר, ובכך חשב שלא ייאלץ לחשוף שוב את חולשתו מול אלוהי העברים. בנוסף, פרעה לא רצה להמריד עליו את העם, שהרי גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה, גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּעֵינֵי עַבְדֵי-פַרְעֹה, וּבְעֵינֵי הָעָם (יא,ג).

[1]  יב,טו: שבעת ימים מצות תאכלו: ש: מדוע דווקא שבעה ימים, הרי זה בא לזכר יום אחד של קרבן הפסח בארבעה עשר בחודש (וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן; פסוק יד)? ת: שבעה ימים מראים על רצינות וקדושה, בדומה לימי השבוע המסתיימים בקדושת השבת. דבר חשוב כגון "וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה:  לְדֹרֹתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ" (המשך פסוק יד) מחייב התיחסות נכבדה ורצינית של קדושה, בדומה לקדושת השבת. אין קשר בין מה שקרה בפועל שהלכו וחזרו נבוכים במדבר שבעה ימים עד קריעת ים סוף, שהרי צוו על שבעת הימים עוד לפני היציאה ממצרים.

[1]  יב,מ: וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם--שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: ש: ממתי מחשבת התורה את תחילת מושב בני ישראל במצרים? ת: מגלות יעקב מביתו בברחו מפני עשיו. ראה ביאורי לשמות ו,כ. אחזור בקצרה: יעקב בורח מעשיו, בהיותו בן 40, לארץ בני קדם, היא מזרח מצרים, ארץ מושבו של קדמה בן ישמעאל. לאחר 90 שנה, בהיות יעקב בן 130 הוא יורד שוב למצרים, עם בניו ונכדיו, כולל קהת נכדו. כעבור 127 שנה קהת מוליד את עמרם, וכעבור עוד 133 שנה עמרם מוליד את משה, וכעבור עוד 80 שנה, משה מוציא את בני ישראל ממצרים, סה"כ 430 שנה (90+127+133+80).

[1]  יב,נא: על צבאותם: ש: מהן אותן 'צבאות'? ת: מחנות, משפחות, מעין 'חמולות' שלא נפרדות, תמיד בצוותא. זאת היתה המשימה של משה ואהרן, אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה, לָהֶם, הוֹצִיאוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַל-צִבְאֹתָם (ו,כו), לא לאפשר לראשי המדברים במשפחות החמולתיות למנוע את היציאה ממצרים. גם ה' ראה במשפחתיות זאת את העיקר בעם ישראל, וְהוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאֹתַי אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל (ז,ד).

[1]  יג,טז: ולטוטפות בין עיניך: ש: מהן ה'טוטפות'? ת: דבר הגורם זיכרון מעולה. בפסוק ט' לעיל נאמר וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, כלומר האות על היד ואותו חפץ שיגרום לאדם לראות בין העיניים, לצפות היטב ובכך להיזכר בעניין שלשמו שמו את החפץ בין העיניים. לזכור הן את עניין החמץ והן את עניין פטר רחם.

 

 

 

 

בשלח

 

[1]  יג,יז: ויהי בשלח פרעה את העם: ש: האם פרעה שֶלח את העם, או ה' הוציאם ממצרים (וַיְהִי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:  הוֹצִיא יְהוָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--עַל-צִבְאֹתָם; יב,נא)? ת: פרעה נתן צו גירוש (קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי--גַּם-אַתֶּם, גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָה, כְּדַבֶּרְכֶם; יב,לא) והתכוון לשחררם לשלושה ימים בלבד, לפי בקשת משה. ה' הוציאם ממצרים לצמיתות. לאחר שהעם שינה כיוון (דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, יַם-סוּף, במקום דרך ארץ פלשתים), והבין כי "סגר עליהם המדבר" (פסוק ג'), נוכח פרעה כי רוּמה, וכי העם לא יצא אלא ברח (יד,ה), התחרט על ששלח את העם (מה זאת עשינו; פסוק ה') ורדף אחריהם עם כל צבאו. ה' חלצם מסכנה זאת, ובכך ה' הוא זה שהוציא את העם ממצרים.

[1]  טו,כ: ותקח מרים הנביאה אחות אהרן: ש: מדוע מרים מכונה 'נביאה', ומדוע נזכר רק אהרן כאחיה ולא גם משה? ת: מרים סכנה את חייה בשומרה על משה בתיבה, כי ראתה בנבואה כי ממנו תבוא ישועה לעם ישראל. מאז היא כונתה 'נביאה' בפי עמה. משה היה עסוק בשירה עם הגברים של בני ישראל ("אז ישיר משה ובני ישראל" טו,א), ואילו אהרן סייע למרים לארגן את שירת הנשים, לכן רק הוא נזכר כאן כאחי מרים.

[1]  טו,כה: שׁם שׂם לו חוק ומשפט ושם נסהו: ש: למי שׂם ה' חוק ומשפט, ומהו הניסיון? ת: ה' קבע למשה תבנית ונוהל התנהגות (חוק ומשפט) ביניהם, מעין ברית לפיה משה ישמור את מצוות ה', וה' ישמרהו מכל מחלה. הניסיון הוא שאם משה יתפלל (יצעק) אל ה', ה' ישמע לו. וכך היה, משה צעק בעניין המים המרים, וה' הוראו עץ שימתיק המים. וכך היה בהמשך בעניין 'מסה ומריבה' (יז,ז). כל הפניות הן בלשון יחיד: תשמע, אלוהיך, תעשה, האזנת, שמרת, עליך, רופאך, כלומר הפנייה היא אל משה, לא אל העם.

[1]  טז,ב: וילונו כל עדת בני ישראל: ש: מדוע ה' לא הכין מראש את צרכי המזון של העם, ואף לא סיפר לעם מה יאכלו במדבר? ת: ה' ניסה את העם אם יאמינו להבטחתו להביאם לארץ זבת חלב ודבש (יג,ה). במסגרת ניסיון האמונה בו, ה' סיפק להם כל יום מזון ליום אחד בלבד (חוץ מיום ששי), ומטרתו המוצהרת הייתה "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (טז,ד), כלומר ה' העמיד את העם בניסיון כול יום.

[1]  טז,ח: ויאמר משה, בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשׂבוע: ש: מדוע משה מבטיח לעם בשר, הרי ה' אמר לו רק שיתן לחם (וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם; פסוק ד')? ת: משה הבין שה' מתכוון להיענות לבקשת העם למזון כמו במצרים (בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע; פסוק ג'). משה שולח את אהרן בשם ה' לבשר לעם כִּי שָׁמַע, אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם (פסוק ט'), ואכן ה' מסכים גם לזאת כדי להגביר את האמונה בו: שָׁמַעְתִּי, אֶת-תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר, וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ-לָחֶם; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם (פסוק יב).

[1]  טז,כב: ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה... ויבואו כל נשיאי העדה, ויגידו למשה: ש: וכי נשיאי העדה לא ידעו מה שידע העם, כי בשבת לא ימצאו לחם, וכי לא אופים ולא מבשלים? ת: אמנם גם הנשיאים ידעו זאת, אך כיוון שהיו ממונים לשמור על הוראות משה לעם ("איש אל יותר ממנו עד בוקר", פסוק יט), היו חייבים בדיווח, לכן "ויגידו למשה".

[1]  טז,כג: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה--שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לַיהוָה, מָחָר: ש: היכן דבר ה' על השבת? ת: בסיום הבריאה נאמר "וישבות ביום השביעי" (בראשית ב,ב). כל עוד היו עבדים לא יכלו לשמור השבת. עתה הם חופשיים וחייבים בשמירתה. העם ידע מתי שבת, שהרי שמר את הלוח, וידע למשל מתי 14 בחודש הראשון. רמז נוסף ניתן לעם בכך שפסח דורות נקבע להיות שבעה ימים דווקא, לציין את קדושת החג כעין קדושת השבת. ראה ביאורי יב,טו.

[1]  יז,ז: ויקרא שם המקום מסה ומריבה: ש: מדוע לא 'מריבה ומסה', הרי קודם רבו (וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ, תְּנוּ-לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה; וַיֹּאמֶר לָהֶם, מֹשֶׁה, מַה-תְּרִיבוּן עִמָּדִי, מַה-תְּנַסּוּן אֶת-יְהוָה; פסוק ב')? ת: שם המקום נקבע קודם כול לציון הניסיון למשה, שהרי במרה עמד משה בניסיון וצעק לה' (ראה ביאורי טו,כה), וגם כאן "ויצעק משה אל ה'" (יז,ד). המקום מציין אפוא את הניסיון של משה, והמריבה של העם.

[1]  יז,ד: כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ: ש: מדוע לשים את עניין מחיית עמלק גם באזני יהושע, והרי כבר נכתב בספר? ת: יהושע כבר כאן יועד להיות המנהיג לאחר משה, כיון שמשה חטא בהכאת הצור, כפי שנודע מאוחר יותר (יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; במדבר כ,יב), ולכן היה צריך שתהיה אליו פנייה מיוחדת בתור המבצע העתידי, או זה שיעביר את הוראת הביצוע למנהיג אחריו, וכן הלאה, עד לביצוע בעתיד, ולכן משה מציין "מדור דור".

 

 

[1]  יח,א: חותן משה: ש: מדוע התורה מציינת שוב ושוב את העובדה שיתרו הוא חותן משה (פסוקים א,ב,ה,ו,ז,ח,יב,יד,טו, ועוד)? ת: אמנם יתרו נכבד (כהן מדין) ובעל ניסיון מנהיגותי עשיר, אך הוא טפל למשה, ונזכר בזכות היותו חותנו. כאשר יתרו מכיר בגדלות ה' ("ברוך ה' ... עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים" פסוקים ט-י) הוא נזכר בשמו בלבד, בלי התואר "חותן" ("ויחד יתרו על כל הטובה ... ויאמר יתרו..."). רק כאן הוא חשוב בפני עצמו, כעבד ה'.

 

[1]  יח,יז: לא טוב הדבר אשר אתה עושה: ש: מדוע משה לא ראה בעצמו שמעשהו אינו טוב? ת: משה נאמן לשליחותו בתמימות ובדבקות, בלי כל סטייה ופנייה אישית. כך צוּוה יותר מאוחר לעשות (וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם; כא,א), וכך עשה. משה הבין שהוא עצמו צריך לשים המשפטים לפני העם, כלומר ליישם אותם. בא יתרו והאיר את עיניו, שמספיק שהוא יסביר את המשפטים ויפרט לכלל העם, והשופטים יהיו ממונים על היישום בפועל, "לשׂים" את המשפטים.

[1]  יח,כה: ויבחר משה אנשי חיל: ש: מדוע משה בוחר רק בעלי תכונת 'אנשי חיל' ולא גם יתר התכונות עליהן המליץ יתרו (יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת--שֹׂנְאֵי בָצַע)? ת: משה הבין ש'אנשי חיל' זה שם כולל לכל התכונות הטובות הנדרשות משופט (יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת--שֹׂנְאֵי בָצַע), אנשים מוצלחים.

[1]  יט,ט: ויגד משה את דברי העם: ש: איזה דברים אמר משה, הרי כבר השיב את דברי העם, ומאז לא דבר העם (וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-יְהוָה; פסוק ח')? ת: משה חוזר על דברי העם (כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה) ואומר לה' שאין צורך שיבוא בענן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, שהרי העם כבר הבטיח שיעשה.  ה' אינו מסתפק בהבטחה לעשייה חיצונית בלבד, אלא רוצה גם את השמיעה, את ההבנה העמוקה, ולכן בכל זאת בא בענן (פסוק טז), עד אשר אמר העם לקראת סוף תהליך קבלת התורה "נעשה ונשמע" (כד,ז).

[1]  יט,כד: לך רד: ש: מדוע ה' מתעקש שמשה ירד, אף כי משה מתווכח וטוען שכבר העיד ה' בעם שלא לגעת בהר, וזאת לאחר שה' קורא למשה לעלות להר (פסוק כ'), ומיד שולח אותו לרדת (פסוק כא)? ת: ה' הגביל את העם בכללותו (וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב; פסוק יב), אך חשש שהכוהנים יחשבו עצמם מורמים מעם, ולכן ציוה על משה לרדת שוב במיוחד כדי להזהיר את הכוהנים ("והכוהנים והעם אל יהרסו לעלות"). משה אמנם ירד מן ההר אך שוב פנה אל העם בכללותו (פסוק כה), וסבר מרוב ענוותנותו כי הכוהנים הם חלק מן העם.

[1]  כ,ב: לא יהיה לך אלוהים אחרים: ש: והרי אין עוד אלוהים מלבדו (כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים:  אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ; דברים ד,לה), ואיך אפשר לצוות על מה שאינו קיים? ת: אזהרה לכל אדם ("לא יהיה לך") שמא יהפוך אנשים מיוחדים לו וגורמים נוספים, כאילו הם אלוהים, אלא אם צוו לכך על ידי ה'. לכן נכתב "אנוכי ה' אלוהיך", כלומר אני ולא אחר, אני בלבד.

[1]  כ,ג: ואשר במים מתחת לארץ: ש: האם הכוונה למי התהום? וכי במי התהום גרים אנשים שעלולים לעשות פסל ותמונה? ת: הכוונה לים, כפי שהוסבר: תַּבְנִית כָּל-דָּגָה אֲשֶׁר-בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ (דברים ד,יח), ואכן יש אנשים שגרים בים, באניות. בכל מקום שאנשים חיים בו, אף בים, אסור לעשות פסל ותמונה.

[1]  כ,ט: לא תעשה כל מלאכה: ש: איזה מלאכה אסור לעשות בשבת? ת: כל מלאכה שאתה עושה בששת הימים לעבודתך, לצורך פרנסתך. זאת היא קדושת השבת והבדלתה מששת ימות החול. צריך לנהוג בזה תמימות גדולה, ולא להערים בכך שתתן את מלאכתך לבנך, עבדך ושורך וכדומה, אלא יש לדאוג לכך שמלאכתך תושבת לחלוטין. "אשתך" לא מוזכרת כאן כי אין זה מכבודה לעשות את מלאכת הבעל, אף בימות החול.

[1]  כ,יא: למען יאריכון ימיך: ש: כיצד יוארכו חייך אם תכבד את הוריך? ת: בן ילמד מאביו את מעשיו, ואם האב יכבד את הסב ויאפשר לו חיים יותר טובים וארוכים, גם הבן יכבד את אביו, ובכך יגרום לו חיים טובים וארוכים יותר.

 

משפטים

 

[1]  כא,א: אלה המשפטים אשר תשים לפניהם: ש: אלו משפטים כלולים ב'אלה', ומדוע 'לשים' את המשפטים ולא ללמד אותם או להורות או לחייב אותם? ת: מדובר רק בעניינים שבין אדם לחברו. אלה הם העניינים: עבדות, קללה, הכאה, גניבה, נזק איש לרעהו, כריית בור, שמירה, הלוואה, וכד'. עניינים שבין אדם לאלוהיו אינם כלולים ב"אלה המשפטים". "משפטים' הם פסקי הדין במשפט בין אנשים על עניינים שבין אדם לחברו, ופסקי דין אלה נתונים לשינויים לפי רוח התקופה. לכן משה מצווה לשים לפניהם, כלומר להניח את המשפטים לפני העם כהצעה לא מחייבת לדורות, ואם ירצו לשנותם – הרשות בידם, כגון עונשי המיתה הנגזרים על עבירות שונות (מכה איש ומת, מקלל אביו ואמו, גונב איש ומכרו), או דין 'עין תחת עין' וכד'. כל אלה משפטים שהתאימו לתקופת המדבר, והרשות בידי העם וחכמיו לשנותם (על פי שיטת רוב, או מלך הקובע משפטים, או בכל צורה מוסכמת אחרת). העם אכן הסכים למשפטים אלה וקבלו עליהם ב"נעשה": וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה, וְאֵת, כָּל-הַמִּשְׁפָּטִים; וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה, נַעֲשֶׂה (כד,ג), ולאחר שמשה ניסח הכול בכתב, בספר, קבלו על עצמם אף ב"נעשה ונשמע": וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (כד,ז). נראה כי הרשות בידי העם לקבל את המשפטים או לא, והם קבלו.

[1]  כג,יב: וביום השביעי תשבות, למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר: ש: האם מטרת שביתת המלאכה היא כדי שינוחו השור והחמור, האמה והגר, או כפי שצוין בעשרת הדברות: כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת—וַיְקַדְּשֵׁהוּ (כ,י)? ת: בעשרת הדברות צוינה הסיבה (כי), כאן צוינה המטרה (למען), כפי ההבדל בין 'מדוע" (סיבה) ל'למה' (מטרה).

[1]  כג,יד: שלוש רגלים: ש: מדוע לא 'שלושה', הרי אין כאן הכוונה לרגל, האיבר בגוף (אחרת היה כתוב 'רגליים')? ת: המילה 'רגל' באה להחליף את המילה 'פעם' כפי שמצוין בפסוק יז 'שלוש פעמים'. נראה שהתורה מבקשת לא להוסיף חגים מלבד שלושה חגים אלה המצוינים (חג המצות, חג הקציר, חג האסיף). אם כך 'שלוש רגלים' היא קריאה לשים לב, רק שלוש פעמים לחוג לה', ולא יותר.

[1]  כג,טז: וחג האסיף בצאת השנה: ש: וכי סוכות נחוג בסוף השנה, והלא הוא נחוג בתשרי, שהוא ראשית השנה? ת: הכוונה לשנה חקלאית, סוף הקיץ. השנה החקלאית מתחילה עם בוא החורף, לאחר שנאספה התוצרת החקלאית (מעשיך) מן השדה.

[1]  כג,יט: לא תבשל גדי בחלב אמו: ש: מהו האיסור, ואם הכוונה לבאר איסור אכילת בשר עם חלב, מדוע נאמר כאן דווקא? ת: האיסור הוא על בישול בלבד של גדי בחלב אימו בלבד (שכך היה ממנהגי עבודה זרה להודות ולהלל לאל). כפי שהצטווינו להביא ראשית ביכורי האדמה, כך ניתן להבין כי הצטווינו להביא ראשית ביכורי התוצרת של משק החי, כגון הגדי, אך יש להיזהר מלהיכשל במנהג הגויים לבשלו בחלב אימו. אין כאן איסור על אכילתו, אלא על בישולו בלבד. התורה דנה באיסורי אכילה בפרשת שמיני (ויקרא יא).

[1]  כג,כ-כח: הנה אנוכי שולח מלאך לפניך ... ולהביאך אל המקום ... ושלחתי את הצרעה לפניך וגירשה את החוי את הכנעני ...: ש: וכי זה קרה כך, הרי משה הנהיג את העם עד הגיעם לארץ, ולא מלאך, ויהושע לחם שנים רבות, ללא הנס של הצרעה? ת: זאת אכן הייתה התוכנית האלוהית, אך חטא העגל שיבש אותה, ואז אומר ה' למשה: וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת-הָעָם, אֶל אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ--הִנֵּה מַלְאָכִי, יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ; וּבְיוֹם פָּקְדִי, וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם (לב,לד). משה ממלא את תפקיד המנחה והמנהיג את העם בדרכו לארץ, ואילו תפקיד המלאך אשר "שמי בקרבו" (פסוק כא) יישמר לעתיד לבוא, למשיח ישראל. תפקיד המשיח יהיה להחזיר את העם למצב שהיה לפני חטא העגל, ולהמשיך מכאן והלאה את התוכנית האלוהית כפי שמובאת כאן, ואז גם יתקימו הגבולות המובטחים, כולל וּמִמִּדְבָּר (סיני), עַד-הַנָּהָר (פרת) (פסוק לא).  בינתיים ה' ישלח מלאך אחר, והוא יהושע, לא זה אשר "שמי בקרבו": וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ, מַלְאָךְ; וְגֵרַשְׁתִּי, אֶת-הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי, וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי (לג,ב). אמנם לקראת סוף ספר יהושע (כד,יב) נאמר וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם, אֶת-הַצִּרְעָה, וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם, שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי: לֹא בְחַרְבְּךָ, וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ, אך כאן הכוונה למלכי סיחון ועוג, בטרם נכנסו לארץ, ויהושע מספר לנו אגב כך על אופי מלחמותיו של משה בשני מלכי האמורי.

[1]  כד,א: ואל משה אמר עלה אל ה': ש: האם עלייה זאת הייתה במסגרת מה שמכונה "מעמד הר סיני"? ת: לא, במעמד הר סיני נכחו כל עם ישראל, וראו ושמעו את הקולות, וקבלו את עשרת הדברים באוזניהם. עלייה זאת הוגבלה למעמד של משה, אהרן, נדב, אביהוא ושבעים מזקני ישראל, ואחר כך גם יהושע. העם ראה רק את מראה כבוד ה' "כאש אוכלת בראש ההר" (פסוק יז), בלי קולות וברקים. בעלייה זאת עלה משה לבדו וקבל את עשרת הדברים כתובים על לוחות ואת המשפטים (פסוק ג'), את התורה והמצווה, הכל כתוב על ידי ה' ("אשר כתבתי להורותם", פסוק יג). תהליך ההתקרבות אל ההר ארך שבעה ימים (פסוק טז), ועוד 40 ימים שהה משה בהר עצמו (פסוק יח).

 

 

תרומה

 

  כה,ב: ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו: ש: האם התרומה נלקחת בכפייה או ברצון חופשי, שהרי 'לקחת' פירושו בכוח? ת: התרומה נתנה ברצון חופשי מנדבת הלב, שהרי אף הביאו יותר מן הצורך ("מרבים העם להביא"; לו,ה), והממונים על התרומה לקחו את מה שהעם הביא.

 

  כה,ח-ט: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ... את תבנית המשכן: ש: מה ההבדל בין 'מקדש' ל'משכן'? ת: 'מקדש' הוא מקום מובדל ומקודש, שאין רשות לכל אדם להיכנס בו, ולכן הוא יכול לשמש משכן לה' אף שהמקום נמצא בתוך מחנה העם ('בתוכם'), המובדל מאדם. 'משכן' הוא המבנה אותו צוו בני ישראל להקים במדבר בתור 'מקדש'. המבנה הזה עשוי להיות נייד ובלבד שייעודו יהיה להכיל את הכלים לעבודת ה' במקום המקודש. במילים אחרות, 'מקדש' הוא מקום עם תכונת ההיבדלות מיתר המקומות סביבו, וה'משכן' הוא עצם המבנה המשמש את המקדש ואת כליו.

 

 

תצוה

 

[1]  כז,כ: ואתה תצוה ... ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור: ש: מדוע צריך ציווי מיוחד על השמן למאור, הרי כבר צוו על תרומת שמן למאור (כה,ו)? ת: ישנם סוגים רבים של שמנים למאור, ושמן הזית הכתית הנו שמן יקר המציאות, במיוחד במדבר, על כן מצווה ה' את משה להבהיר לעם שרק שמן כזה יתקבל כתרומה למשכן.

 

[1]  כח,א: את אהרן אחיך: ש: מדוע התורה מציינת כי אהרן הוא אחיו של משה, וחוזרת על כך שוב ושוב (פסוקים א, ב, ד, מא), ובמקומות אחרים מציינת סתם 'אהרן' בלי יחוסו למשה, וכי איננו יודעים לאיזה 'אהרן' מדובר? ת: שתי סיבות לכך. הביטוי 'אהרן אחיך' מוזכר במקום שאפשר היה לחשוב שאהרן מקבל איזה טובת הנאה ביחס ליתר העם (קרבה לעבודת ה', "לכהנו לי", בגדי קודש), וכדי לסלק את המחשבה שניתן יהיה לתת זאת לאדם אחר, מפרש ה' שדווקא לאהרן, ואף על פי שהוא אחיו של משה. שנית, ניתן לחשוב שמשה רצה לקיים בעצמו את כל העבודה במשכן, שהרי הוא זה שעלה אל ה' וקיבל פנים אל פנים את הציוויים השונים, ולכן מפרש ה' שלא הוא יבצע, אלא אהרן, אף על פי שהוא אחיו. בקיצור, לסילוק הספק מצד העם ומצד משה, מדוע דווקא אהרן, התשובות הן דווקא הוא ועל פי ה'.

 

[1]  כח,מ: ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת: ש: מדוע יש להתכבד ולהתפאר במגבעות דווקא, מה עם יתר הבגדים? ת: רק אהרן שהיה "כהן גדול" התכבד בבגדיו (וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ, לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת; כח,ב), ובניו שלבשו בגדים פשוטים ככל אדם (מכנסי בד, כתונת, אבנט), עבורם המגבעת הייתה לכבוד ולתפארת ה', סימן מיוחד שהם עסוקים בעבודת ה' (וְהָיוּ עַל-אַהֲרֹן וְעַל-בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ; פסוק מג), שהרי המילה 'כבוד' מוזכרת בכל התורה ביחס לה' בלבד (כבוד ה', כבודי). מכאן שמגבעת משמשת רק לעבודת ה', לכבודו, ולא בחיי היומיום. ניתן להבין שאפילו כיסוי ראש רגיל (כיפה, כובע), המהווה כביכול תזכורת לעבודת ה' במשכן, אינו חובה, אלא לכוהן בעת עבודתו.

 

[1]  כט,כא: ולקחת מן הדם על המזבח ומשמן המשחה, והזית על אהרן ועל בגדיו, ועל בניו ועל בגדי בניו: ש: האם זה כבוד ה' לעבוד בבגדים "מלוכלכים" בדם ושמן? ת: כן, כבוד ה' הוא לעבדו, והזאת הדם והשמן מעידים על עבודתו בפועל. זאת תפארת עבודתו, אף אם בגדיך "מתלכלכים". ויותר מכך, בכך הוא ובגדיו מתקדשים.

 

כי תשא

 

[1]  ל,יב: ונתנו איש כופר נפשו ... ולא יהיה בהם נגף: ש: מדוע פקידת העם היא חטא המצריך כופר נפש, וללא זאת ה' אף יביא נגף בעם? ת: המדובר בפקידת העם ביוזמה של העם או מנהיגיו ("כי תשא", לרצונך), כי ה' מצידו אינו מבקש זאת. כדי להרחיק את העם מיוזמה כזאת מצַוה ה' לפגוע בכיסו של כל אדם, ותרומה זאת (שניתנה ברצון העם להיפקד) תהווה זיכרון ועדות לפני ה' שנפשותיהם אכן כופרו בכסף זה (וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהוָה, לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם; פסוק טז). לעומת זה, כאשר היוזמה באה מה', המפקד הוא לפי גולגלות האדם, ולא בכסף (שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם; במדבר א,ב).

[1]  ל,כג: ואתה קח לך: ש: האם ציווי זה של עשיית שמן משחת הקודש נאמר רק למשה, ולא לדורות הבאים? ת: כן, משחת הקודש הייתה לשימוש חד-פעמי, למשוח בה את אוהל מועד, הכלים, את אהרן ואת בניו. משה קיבל את המתכון המיוחד הכולל חומרים (מר דרור, קנה בושם, קידה, שמן זית) והכמויות המדויקות, ונאסר על כל אדם לעשות כמותה. גם הקטורת הייתה לשימוש במשכן בלבד, ונאמרו למשה בלבד ("קח לך סמים") החומרים (נטף, שחלת, חלבנה, סמים, לבונה זכה) והוראות ההכנה, ונאסר על כל אדם לעשות כמותה ("והקטורת אשר תעשה במתכונתה – לא תעשו לכם, קודש תהיה לך, לה' ... איש אשר יעשה כמוה להריח בה – ונכרת מעמיו"; פסוקים לז-לח). ה' מבטיח למשה סיוע של בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך ("ועשו את כל אשר ציויתיך" לא,ו), אשר יעשו גם זאת ("וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת-קְטֹרֶת הַסַּמִּים, לַקֹּדֶשׁ:  כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוִּיתִךָ, יַעֲשׂוּ"; לא,יא).

[1]  לא,יד: כי כל העושה בה מלאכה: ש: לאיזה מלאכה מתכוונת התורה? ת: נראה שהמדובר במלאכת יצירת המשכן וכליו, ולא ציווי כללי לאי-עשיית מלאכות שונות שנעשו במשכן (מה שמכונה "ל"ט אבות מלאכה"), שהרי מצוין לעיל "ובכל מלאכה" (פסוקים ג, ו- ה), והציווי כאן הוא "אך את שבתותי תשמורו" (פסוק יג), כלומר אף שמלאכת יצירת המשכן וכליו היא משימה חשובה מאד, בכל זאת השבת חשובה יותר, כי "אות היא לעולם ... שבת וינפש" (פסוק יז), ואין ליצור בה את המשכן וכליו.

[1]  לב,א: וירא העם כי בושש משה: ש: מדוע חשב העם שמשה מאחר, הרי כשהוא עלה, לא הקציב זמן לחזרתו (וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה--וֶהְיֵה-שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם; כד,יב)? ת: דווקא כיון שלא נאמר לעם שמשה ישהה בהר 40 יממות, חשב העם כי ישהה זמן שהורגל אליו. עד אז הורגל העם ליחידת זמן מרבית של שבעה ימים (חמץ בפסח, שביתה ממלאכה, הקרבת שור וצאן לאחר שבעה ימים אצל אימו, לבוש הכוהנים, כפרת המזבח), לכן לאחר שעברו 40 ימים, חשב העם לתומו כי משה נעלם ("לא ידענו מה היה לו"), ואיתו נעלם אלוהים, שלא התגלה לעם או לזקנים כל זמן שמשה היה בהר, לכן מבקש העם את אהרן שיעשה להם אלוהים, כלומר מנהיגים, אשר ילכו לפניהם ("ילכו" ברבים, כלומר אנשים, ולא פסל). הם לא בקשו זאת ממנהיג אחר, אלא מאהרן, שותפו של משה לתהליך הוצאתם ממצרים. אהרן הוא זה שעשה "עגל מסכה", מתוך כוונה לאבד את זהבם ובכך למנוע מהם מחשבה על עבודה זרה. ועוד ניסה אהרן לקראם לחוג ולהקריב לה' ("חג לה' מחר" פסוק ה'), ולא לפסל, אלא שהעם לא הבין זאת כך, וחטא בכך שקרא "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (פסוק ד'). על זה לא הייתה לאהרן שליטה ולכן לא נענש בסילוקו מתפקידו.

[1] לג,ז: וקרא לו אהל מועד: ש: איזה אוהל זה, הרי המשכן כונה פעמים רבות קודם לכן 'אהל מועד' (החל מפרק כז, פסוק כא)? ת: נראה שזה אהל המגורים והעבודה של משה, שגם הוא נקרא מכאן ואילך 'אהל מועד', שם עשה את עבודתו ושם נועד עם ה' ועם האנשים שהצטרכו לו, בליווי צמוד של יהושע. עבודת הקרבנות המשיכה להתנהל במשכן אשר בתוך המחנה.

[1]  לג,טו: אם אין פניך הולכים: ש: מה מבקש משה את ה', הרי ה' אומר בפסוק הקודם "פני ילכו"? ת: משה מבקש לדעת מה מתכוון ה' בהבטחתו אחרי חטא העגל לשלוח מלאך לפני בני ישראל ("וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ, מַלְאָךְ; וְגֵרַשְׁתִּי, אֶת-הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי, וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי"; לג,ב), האם ה' עצמו או אחד מפניו, שהרי פנים רבות לו, ומשה כבר הכיר אחדים מהם (וְדִבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ; לג,יא). משה קיווה שה' עצמו ילך עם העם. ה' מסביר לו שאדם חי אין לו יכולת לראות את כל פניו של ה' (לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי:  כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי; פסוק כ').  משה מקבל הסבר זה ולא ממשיך לבקש מה' בעניין הפנים, אך מבקש יֵלֶךְ-נָא אֲדֹנָי, בְּקִרְבֵּנוּ (לד,ט), כלומר מבקש את אותו פן הנקרא 'אדני'. ה' מסכים לכך (בפן של 'אנוכי' ו'הנני') אך במסגרת ברית בין העם לבין ה'  ומבטיח: שְׁמָר-לְךָ--אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי, מְצַוְּךָ הַיּוֹם; הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ, אֶת-הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי (לד,יא). הברית היא לא לעשות בארץ כמנהגי הגויים, אפילו איסור שנראה לכאורה זניח, כגון לבשל גדי בחלב אמו, בעת הבאת הביכורים: "רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיך - לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ " (לד,כו).

[1]  לד,כא: וביום השביעי תשבות: ש: מדוע נזכרת מצוות שמירת השבת בתוך ציון מצוות המועדים (חג המצות, שבועות, חג האסיף), ומדוע נזכרות כאן דווקא מצוות איסור אלוהי מסכה, פטר רחם ופטר חמור? ת: ה' מציין את המצוות המבליטות את השוני בין ישראל לעמי יושבי הארץ, כדי שנמנע מקשר אישי אתם. מצוות אלה היו זרות לחלוטין ליושבי הארץ, ושמירה עליהן תגרום להשגת המטרה של כיבוש הארץ, ואת הליכת ה' בקרב העם, כפי שבקש משה (פסוק ט').

 

 

ויקהל ופקודי

 

[1]  לה,ג: לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת: ש: מדוע מוזכר דווקא איסור הבערת אש ולא מלאכות אחרות האסורות בשבת? ת: כל יתר מלאכות עשיית המשכן צוינו בכלליות בפסוק הקודם ("כל העושה בו מלאכה יומת"), והן היו נעשות רק במשכן. הבערת אש הייתה נחוצה לצורך התכת המתכות (זהב, כסף ונחושת) שהותכו מכלים שונים שהיה לכל אדם בביתו, והוא רצה להביאם תרומה לא ככלי אלא כמתכת והוצרך להתיך, ולכן הוזהרו בני ישראל דווקא על איסור אש שנעשה כאמור בביתם ("במושבותיכם"), שגם בביתם לא יתיכו את המתכות ביום השבת. אין ללמוד מכאן על איסור הבערת אש בכל שבת ובכל מקום, אלא בהקשר של הבאת התרומה לצורך עשיית המשכן.

 

[1]  לח,ח: ואת כנו נחושת, במראות הצובאות: ש: מדוע חשוב לציין את מקור הנחושת לכן הכיור? ת: המראות היו מנחושת והיו שייכות לנשים. כאשר אלה באו לאוהל מועד לבקש בקשותיהן, הן השאירו את המראות כתרומה, וחשוב היה להראות שגם נשים השתתפו בתרומה, לא רק בחכמת הטווייה, כמו שחשוב היה לציין שהנשיאים הם אלה שהביאו את אבני השוהם והמילואים לאפוד ולחושן.

 

[1]  לח,כד: כל הזהב העשוי למלאכה ... תשע ועשרים ככר: ש: מדוע נספרו במדוקדק דווקא הזהב (29 ככר ועוד 730 שקלים), הכסף (100 ככר ועוד 1775 שקלים) והנחושת (70 ככר ועוד 2400 שקלים), ואילו יתר החומרים שנתרמו למשכן לא נספרו (עצי שיטים, בשמים, עורות תחשים וכו')? ת: המתכות נחשבו יקרות (אליעזר עבד אברהם כיבד את הנערה רבקה בתכשיט יקר ערך, כמצוין בבראשית כד,כב: וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת, וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב, בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ--וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל-יָדֶיהָ, עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם) והיה חשוב להראות שהכול נעשה באמונה, וכמו שהכסף נספר בדיוק לפי מחצית השקל לכל גולגולת, ולכן מכל 603550 בני ישראל מבני 20 שנה ומעלה, היו 301775 שקלים (3000 שקלים לככר, היו 100 ככר ועוד 1775 שקלים), כך גם הזהב והנחושת נספרו במדויק ולא נעלם כלום.

 

[1]  מ,לה: ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד: ש: אם משה לא יכול היה להיכנס לאוהל, איך עבדו בו את עבודת הקורבנות? ת: נראה כי ענן כבוד ה' כיסה את המשכן סביב, ורק בהעלות הענן נסעו בני ישראל (פסוק לו), אך בפעם הראשונה בלבד כשהוקם המשכן בראשון לחודש הראשון בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים (מ,יז), אז ורק אז היה הענן מלא גם את אוהל מועד, ומשה לא יכול היה להיכנס, לכן הוצרך ה' לקרוא לו מתוך האוהל ולהורות לו להורות לעם את תורת הקורבנות (וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר; ויקרא א,א).

 

==========================סוף ספר שמות ==================

 

ספר ויקרא

ויקרא

 

 [1]  ויקרא א,ט: עולה אשה ריח ניחוח לה': ש: מה כוונת התורה בהוספת 'לה'' בביטוי 'אשה ריח ניחוח לה'', או 'אשה לה''? ת: נראה כי בכל פעם שהתורה מציינת 'לה'', הכוונה היא להבליט את השוני בין קרבנות עם ישראל לבין קרבנות העמים. הנחת היסוד היא שאדם מקריב מרצונו לה' (אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה; פסוק ב'), לעומת שאר העמים שם הקרבן בא למעשה לצורך המקריב, כדי שיתברך מן האליל. לכן התורה מצַווה דברים שנראים משונים (לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ, עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח, וְסָמַךְ יָדוֹ עַל-רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ, ועוד ועוד), דווקא כדי לייחד את הקרבן לה' ממעשה העמים.

 

[1]  א,יא: ושחט אותו על ירך המזבח צפונה: ש: מדוע הצאן לעולה נשחט בצפון המזבח ואילו הבקר לעולה נשחט בפתח אוהל מועד (פסוק ג')? ת: העולה (שאין המקריב נהנה ממנה, וכן החטאת והאשם) היא במעמד מיוחד לעומת השלמים (שהמקריב נהנה ממנה) ולכן חשוב להבחין אותה מן השאר, וכן בין סוגי העולה השונים (בקר, צאן ועוף). המקריב אותה קרוי "אדם", לעומת "נפש" לקרבנות האחרים ("ונפש כי תקריב קרבן מנחה"; ב,א). 'אדם' הוא במעמד גבוה יותר מ'נפש', אותה יש גם לחיה, שהרי האדם הוא זה שקורא לחיה בשמות: וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ (בראשית ב,יט). בשר הבקר והצאן דומים לאחר שנשחטים ונפשטים מעורם, וכדי להבדיל ביניהם, כל אחד שנשחט לעולה - נשחט במקום אחר. לעומת זה, כאשר הם נשחטים לשלמים, אין הבדל במקום שחיטתם (לפני אוהל מועד או בפתח אוהל מועד). גם מוראת העוף לעולה מושלכת לאחר הקרבת העוף לצד מזרח המזבח (פסוק טז), אל מקום הדשן, כדי להבדיל בין שלושת סוגי העולה (בקר, צאן, עוף).

 

[1]  ג,יז: כל חלב וכל דם לא תאכלו: מדוע לא לאכול את החלב ואת הדם הרי הם הוקרבו על המזבח (פסוק ט"ז)? ת: כדי להבדיל בין קרבנות ישראל לשאר העמים. ציווי זה הוא 'לדורותיכם, בכל מושבותיכם', כלומר לנצח צריך שיהיה הבדל בין עבודת ה' של עם ישראל לעבודת האלילים, בכל זמן ובכל מקום.

 

[1]  ד,כב: אשר נשיא יחטא: ש: מדוע לגבי נשיא הלשון שונה מכל בעלי החטאות ('אשר' במקום 'כי' או 'אם')? ת: נראה כי נשיא חשוף יותר לחטא מכל האחרים, בהיותו שליט ונגיש לכספי אחרים, לכן התורה רואה בחטאו של נשיא כעין הכרח ומציאות, לכן לשון 'אשר' במובן של 'כאשר' ולא 'אם'.

 

[1]  ד,כג: והביא את קרבנו שעיר עזים זכר תמים: ש: מדוע אינו מביא פר בן-בקר כמו הכהן המשיח (פסוק ג') ועדת ישראל (פסוק י"ד)? ת: נראה כי התורה רוצה שיכירו בחטא (ונודעה החטאת, או הודע אליו) ובמקרה של טמא או נשבע בשפתיו להרע או להיטיב דורשת גם וידוי דברים (ה,ה). בזה שהתורה קובעת סוג אחר של קורבן לכל מקרה, לומד גם החוטא וגם המתבונן, ממה יש להימנע: נפש שחטאה בשגגה תביא שעירת עזים נקבה (ד,כח), טמא יביא כשבה נקבה (ה,א), נפש שחטאה במצוות 'לא תעשה' תביא איל זכר (ה,יח) וכן נפש שמעלה תביא איל תמים (ה,כה).

 

 

צו

 

[1]  ו,ב: צו את אהרן ואת בניו: ש: מדוע יש צורך לצוות דווקא, ומדוע שלא יאמר לאהרן ולבניו? ת: משה רצה לבצע בעצמו את "תורת העולה", וה' מצווהו להעביר את ביצוע התפקיד לאהרן ולבניו, לכן לשון "צו". הציווי הוא למשה שיצווה את אהרן ובניו. משה יכול היה לקוות שהתפקיד יוטל עליו, הרי בראש ספר ויקרא ה' מצווהו ללמד את העם מהו הקורבן (דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן; א,ב), אך כשזה מגיע לביצוע, ה' מבהיר למשה שלא הוא יבצע, אלא אהרן ובניו. כדי למנוע את משה מהביצוע, ה' גם מצווה את משה להעביר את התפקיד לאהרן ולבניו בפומבי תוך הקהלת העם: קַח אֶת-אַהֲרֹן, וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ, וְאֵת הַבְּגָדִים, וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה; וְאֵת פַּר הַחַטָּאת, וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים, וְאֵת, סַל הַמַּצּוֹת.  וְאֵת כָּל-הָעֵדָה, הַקְהֵל, אֶל-פֶּתַח, אֹהֶל מוֹעֵד (ח,ב-ג). כל "שמונת ימי המילואים" בהם משה הדריך את אהרן כיצד לבצע את עבודת הקרבנות, שחט את כל הקרבנות לעיניו, ב"וישחט" האחרון (ח,כג) יש טעם "שלשלת", להורות על הספק של משה אם להדריך את אהרן כמצוות ה', או לא, ולבסוף הכריע שאכן ימלא את מצוות ה' (סימן ה"שלשלת" מורה על התלבטות והכרעה).

 

[1]  ו,יא: כל זכר בבני אהרן יאכלנה: ש: מדוע רק הזכרים יאכלו המנחה (וכן את קורבן החטאת והאשם)? ת: אם המנחה, החטאת והאשם היו ניתנים גם לבנות הכהנים, הרי שאין דרך למנוע אפשרות של הנאה מהמנחה, החטאת והאשם ממי שאינו כהן, על ידי זה שיישא לאישה בת כהן, ואם היא הייתה זוכה בחלקה, היה זוכה גם בעלה שאינו כהן.

 

[1]  ח,לה: ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ... כי כן צוויתי: ש: מדוע אהרן ובניו צריכים להישאר יום ולילה במשך שבעה ימים, ולא ללכת בערב לאוהליהם ולשוב בבוקר? ת: למשה אין הסבר הגיוני לכך, ולכן נוקט לשון "כי כן צוויתי", כאילו אמר, הדבר אינו בשליטתי ואין לי הסבר, אלא זאת פקודה מה'. ואולי כך, כדי לחנכם לשמוע לכל דבר ה', אף אם לא יבינו טעמם. 

 

שמיני

 

[1]  י,א: ויקריבו לפני ה' אש זרה: ש: מהי אש זרה, ומה היה חטאם של נדב ואביהוא? ת: בני אהרן לא קבלו הוראה מדויקת כיצד להקטיר את הקטורת, ומנין להדליק אש על מזבח הזהב (מזבח הקטורת). ההוראה הגיעה מאוחר יותר: וְלָקַח מְלֹא-הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי-אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וּמְלֹא חָפְנָיו, קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה; וְהֵבִיא, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. וְנָתַן אֶת-הַקְּטֹרֶת עַל-הָאֵשׁ, לִפְנֵי יְהוָה; וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת, אֶת-הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדוּת--וְלֹא יָמוּת. (ויקרא טז, יב-יג). הם סברו כי גם הפעם האש אמורה לרדת מאת ה' על המחתות לפני הקטרת הקטורת, כפי שירדה אש מאת ה' על קרבנות החטאת של אהרן ושל העם (ט,כד). דבר כזה לא קרה, והם לא שאלו אלא יזמו, ובעצמם נתנו בהן אש, היא "אש זרה", אש שאינה מאת ה'. כדבר הזה קרה עם קורח ועדתו. משה אמר להם לקחת מחתות ולתת עליהם קטורת, ואילו הם גם נתנו בעצמם אש: וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת, וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אִישׁ מַחְתָּתוֹ, חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת; וְאַתָּה וְאַהֲרֹן, אִישׁ מַחְתָּתוֹ. וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם, קְטֹרֶת (במדבר טז,יז-יח), ואכן העונש היה בהתאם לחטא: וְאֵשׁ יָצְאָה, מֵאֵת יְהוָה; וַתֹּאכַל, אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, מַקְרִיבֵי, הַקְּטֹרֶת (במדבר טז,לה).

 

[1]  י,ג: וידום אהרן: ש: מדוע שתק ולא זעק לאחר שמתו שני בניו? ת: לאחר שמשה נחם אותו (בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד), אהרן הבין שנעשה לו חסד גדול מאת ה' בעניין חטא העגל, שהרי ה' מקדש עצמו בהתחשבנות עד מוות בקרוביו כדי לזכות בכבוד מהעם, ואילו הוא לא נענש. תגובת ה"אלם" של אהרן מבטאת מצד אחד צער זועק לשמים, ומצד שני הודאה על כי אין לו "פתחון פה" להתלונן על מות בניו, בכך שהוא עצמו לא נענש על חלקו בחטא העגל.

 

[1]  יא,ה: ואת השפן: ש: מדוע מזכירה התורה את השפן והארנבת, לאחר שכבר הזכירה את הגמל, והרי שלושתם בעלי תכונה דומה (מעלי גרה ואינם מפריסי פרסה)? ת: הגמל מתואר כך שבהווה אינו מפריס פרסה (ופרסה איננו מפריס), השפן מוזכר בלשון עתיד (ופרסה לא יפריס) ואילו הארנבת בלשון עבר (ופרסה לא הפריסה). התורה באה לציין שאם חיה כלשהי תתגלה בעתיד, או הייתה בעבר באחד מ"גלגוליה", ללא הפרסת פרסה, היא אסורה באכילה.

 

[1]  יא,מד: וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ: ש: מדוע רק על השרץ נאמר "ולא תטמאו את נפשותיכם", ולא גם על הבהמה, העוף והדגים הטמאים? ת: השרץ נאסר באופן גורף (כֹּל הוֹלֵךְ עַל-גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע, עַד כָּל-מַרְבֵּה רַגְלַיִם, לְכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ--לֹא תֹאכְלוּם, כִּי-שֶׁקֶץ הֵם; פסוק מב). יתר החיות (מן הבהמה, העוף והדג) – יש בהן מותרות ויש אסורות, מכאן ששרץ חמור מכל החיות לעניין אכילה.

 

תזריע ומצורע

 

[1]  יב,ב: וטמאה שבעת ימים, כימי נידת דוותה תטמא: ש: מדוע נקבעה הטומאה לשבעה ימים, הרי נאמר שהטומאה תלויה ב'ימי נידת דוותה'? ת: שבעה ימים הם מינימום הכרחי, אף אם בפועל הייתה נידה פחות ימים. אם הייתה נידה יותר משבעה ימים – תטמא עד תום נידתה. ומדוע נקבע דווקא שבעה ימים? כי הבן הנולד נימול בגיל שמונה ימים, לאחר שלב הטומאה הראשוני של אמו.

[1]  יב,ה: ואם נקבה תלד – וטמאה שבועיים כנידתה: ש: מדוע לנקבה ימי הטומאה כפולים מלזכר? ת: התורה מלמדת שמלכתחילה היה נכון גם ללידת זכר לספור שבועיים של טומאה, אלא בגלל הצורך במילה בגיל שמונה ימים מקצרת התורה את תקופת הטומאה ללידת זכר לשבעה ימים. מכיוון שהתקצרה בחצי תקופת הטומאה הראשונית ללידת זכר, התקצרה בחצי גם תקופת הישיבה בדמי הטהרה, מ – 66 ל- 33.

[1]  יב,ו: תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת: ש: מדוע היולדת צריכה להביא עולה וחטאת, במה חטאה? ת: העולה היא הודיה לה' על שהלידה עברה בשלום, ואילו החטאת היא על שהיולדת הביאה את עצמה למצב של טומאה, וזהו סוג של שגגה, כנאמר: נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְו‍ֹת יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה; וְעָשָׂה, מֵאַחַת מֵהֵנָּה ... וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן-בָּקָר תָּמִים, לַיהוָה--לְחַטָּאת (ויקרא ד,ב-ג). אין זה דומה לטומאת המחזור החודשי, שם הטומאה אינה תלויה בה, אלא בטבע בריאתה.

[1]  יג,ב: והיה בעור בשרו לנגע צרעת – והובא אל אהרן הכהן: ש: מדוע הובא אל הכהן ולא אל הרופא? ת: צרעת הגוף היא נגע, התערבות של ה' בגופו של הנגוע, להורות על מחלה רוחנית, התלויה בדרכו המוסרית של האדם, ולא מחלה גופנית, לכן אין כאן קשר לרופא, אלא לכהן. לעומת זאת יש מחלה גופנית בעור, כגון השחין (וּבָשָׂר, כִּי-יִהְיֶה בוֹ-בְעֹרוֹ שְׁחִין; וְנִרְפָּא; יג,יח). במחלה הגופנית הכהן משמש כצופה (וְרָאָה, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת; יד,ג) בתהליך ההבראה ולא מתערב בו (ראה גם יג,לז). המחלה הרוחנית באה לאדם על חטאים שעשה בלי שידע שהם אסורים (וזה סוג של שגגה), לכן טהרתו מלווה בין היתר ב'קרבן אשם', כנאמר: וְאִם-נֶפֶשׁ, כִּי תֶחֱטָא, וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל-מִצְו‍ֹת יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה; וְלֹא-יָדַע וְאָשֵׁם, וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ ... וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר-שָׁגָג, וְהוּא לֹא-יָדַע--וְנִסְלַח לוֹ. אָשָׁם, הוּא:  אָשֹׁם אָשַׁם, לַיהוָה (ה,יז-יט). המיטהר מביא גם קרבן חטאת ועולה ומנחה, כמתואר בהמשך (יד,א-כ). הראיה הברורה שצרעת אינה מחלה גופנית היא הופעת הצרעת גם בזקן (יג,כט) וגם בבגד (יג,מז), ואף בבית (יד,לד).

[1]  יד,יז: וְלָקַח הַכֹּהֵן, מִדַּם הָאָשָׁם, וְנָתַן הַכֹּהֵן, עַל-תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית; וְעַל-בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית, וְעַל-בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית: ש: מדוע לתת דם ושמן דווקא על תנוך אוזן ימין, בוהן יד ימין ורגל ימין? ת: הסכמת אדם לקבל עליו מכהן "לכלוך" של דם ושמן (ראה גם יד,יז) מורה על כפיפותו המלאה לנותן הדם והשמן. התנוך הוא מקום רגיש המסמל את השמיעה וההבנה של האדם, ולמעשה מורה על הכפפתו המוחלטת לנותן, וכן צד ימין מורה על הצד החזק, וכן הבוהן היא האצבע הגדולה והחזקה וגם הסכמתו לקבל דם ושמן עליה מורה על הכפפתו המוחלטת בכל דרך מחשבתית (אוזן) ומעשית (יד ורגל).

[1]  יד,לה: וּבָא אֲשֶׁר-לוֹ הַבַּיִת, וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר:  כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי בַּבָּיִת: ש: מדוע צריך שבעל הבית יבוא בעצמו לכהן, ובנגעים אחרים מספיק שהכהן יודע מן הנגע כדי לפעול לטהרו? ת: כאשר הנגע בעור הבשר, הנגוע למעשה מובא בעל-כרחו אל הכוהן (יג,ב), ודאי לא ביוזמתו, וביתר הנגעים, הכהן מיודע ורואה, ואף כאן לא בהכרח ביוזמת הנגוע, אך כאשר מדובר בביתו של אדם, צריך שהאדם ירצה מאד לסלק את הנגע, דבר הכרוך אף בהריסת ביתו (וְנָתַץ אֶת-הַבַּיִת, אֶת-אֲבָנָיו וְאֶת-עֵצָיו, וְאֵת, כָּל-עֲפַר הַבָּיִת; פסוק מ"ה). התורה דורשת השתתפות רצונית ברורה של הנגוע כבר משלב ההודעה לכהן. הנגוע משתמש בלשון זהירה, "כנגע" ולא 'נגע', דבר המורה על חרדתו הרבה שאכן זהו נגע צרעת וביתו עומד בפני הרס.

[1]  טו,ל: וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת-הָאֶחָד חַטָּאת, וְאֶת-הָאֶחָד עֹלָה: ש: במה חטאה הזבה שהיא צריכה להביא חטאת ועולה? ת: מדובר במקרה של זיבה רבה מהרגיל, זיבה נוספת על נידתה (וְאִשָּׁה כִּי-יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים, בְּלֹא עֶת-נִדָּתָהּ, אוֹ כִי-תָזוּב, עַל-נִדָּתָהּ; פסוק כ"ה), ולא למחזור החודשי. הטהרות מהמחזור החודשי אינה כרוכה בקרבן כלשהו, אלא בזמן של שבעה ימים. זיבה רבה זאת באה כנראה על חטא במחשבה או במעשה, כמו יתר נגעי הצרעת, ולכן צריכה גם חטאת וגם עולה, אמנם באופן היותר זול, דהיינו שתי תורים או שני בני יונה, ולא בקר וצאן. לאחר תום הזיבה המיוחדת הזאת, עליה לספור "שבעה ימים נקיים" וביום השמיני להביא הקרבן הנ"ל. לאחר המחזור החודשי אין עליה לספור "שבעה נקיים".

 

 

 

 

אחרי-מות וקדושים

 

[1]  טז,א: וידבר ה' אל משה, אחרי מות שני בני אהרן: ש: מדוע לא אמר זאת ה' ישירות לאהרן ומדוע לא הזהיר זאת לפני מותם? ת: ה' מסר לאהרן את כל הוראות עבודת המשכן דרך משה, למעט הוראות בודדות, כי משה הוא אשר שהה במחיצתו פעמיים 40 יום ולילה, ולכן גם זאת נמסר דרך משה. משה הוא "מקור הסמכות" לאנושות, בתוקף היותו היחיד אשר דבר עם ה' "פה אל פה". למעשה ה' טוען בזאת כלפי משה שהיה לו לומר הוראות כניסה לקודש הקודשים לפני מות בני אהרן, וראה עתה צורך שמשה ידגיש זאת ויחזור על כך לפני אהרן. ומה עונשו של משה על כך שלא הזהיר כדרוש את אהרן? אעז ואומר כי עונשו של משה הוא ששני בניו שלו אינם אתו ואינם נזכרים למעשה מאז שיתרו בא לבקרו במדבר.

 

[1]  טז,יז: וכל אדם לא יהיה באוהל מועד: ש: וכי בהמה כן תהיה באוהל מועד? ת: כן, אותו שעיר הנשלח לעזאזל: וְהַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל, יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי יְהוָה (פסוק י'), ומתברר שאת הגורל עושה הכהן ביחידות לפני קודש הקודשים ("אל מבית לפרוכת", פסוק ט"ז).

[1]  יח,ה: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם: ש: האם הכוונה שמי שיעשה כמשפטי גויי מצרים וכנען לא יחיה, והלא הגויים חיים היטב? ת: לא זאת הכוונה, אלא כך ראוי לסגל אורח חיים יהודי של בן ה', בן ל"עם סגולה" ומיוחד בין העמים. התורה מפרטת מכאן והלאה סידרה של חוקים המצביעים על הבדל בין אורח חיים יהודי לזר (וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים, לִהְיוֹת לִי; כ,כו), חוקים שגויים לא שומרים ובכל זאת מתקיימים וחיים, כגון עריות, כיבוד הורים, שמירת שבת, איסור אלוהי מסכה, פאה ולקט ושכחה, כלאיים, שעטנז, ערלה, איסור אכילת דם ועוד.

 

[1]  יט,יז: לא תשנא את אחיך בלבבך: ש: איך אפשר לצוות על הלב? ת: התורה מביאה דרך לפרוק מהלב שנאה לאח, על ידי כך שיוכיח אותו כעמית, חבר, ולא כשנוא ונזוף ("הוכח תוכיח את עמיתך"), ואז דברים היוצאים מהלב יתקבלו על הלב, ולא תהיה שנאת אחים, שהרי אם תהיה שנאת אחים, גם לך, שלא הוכחת אותו, יהיה חלק בזה ("ולא תשא עליו חטא").

 

אמור

 

[1]  כא,א: אמור אל הכהנים בני אהרן: ש: מדוע נאמר לבני אהרן ולא לאהרן ישירות, כמו יתר דברי משה לכהנים? ת: המדובר בדיני אבלות של כהן, וראוי לאמרם לבנים יותר מאשר לאב בלבד, מה גם שהדינים נוגעים לכול כהן וכהן, בנושאי אבלות ונישואים, לכן ראוי לאמרם לכולם.

[1]  כא,יז: אשר יהיה בו מום – לא יקרב: ש: מדוע בעל מום פסול מלהקריב ולשרת בקודש? ת: ה' הוא זה שנותן מום באדם (וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר--הֲלֹא אָנֹכִי, יְהוָה; שמות ד,יא), ויש כאן הכוונה אלוהית שבעלי מום לא ישרתו בקודש. ה' מנמק זאת בפסוק כג: "כי אני ה' מקדשם", כלומר ה' הוא זה שמקדש את עובדיו והוא זה שפוסלם מלעבדו. אמירה זאת כוונה אל אהרן בלבד ("דבר אל אהרן לאמר"), אך משה העדיף לאמרה לעם כולו (וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו, וְאֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; פסוק כד), כדי לא לבזות את בעלי המומים בעיני העם, כדי שיידעו כולם שלא עצם מומם מונע מהם להצליח בתפקיד, אלא זה רצון ה' בלבד.

[1]  כב,כ: כל אשר בו מום - לא תקריבו: ש: מדוע אין להקריב קרבן עם מום? ת: התורה עונה מיד: "כי לא לרצון יהיה לכם", כלומר כשם שאתם אינכם רוצים לקבל מתנה פגומה, כך ה' אינו חפץ בה, על דרך: "הקריבהו נא לפחתך" (מלאכי א,ח). קרבן פגום מורה על זלזול מצד המקריב, ולכן גם אין להעלותם על המזבח ("לא תתנו מהם על המזבח – לה'"; פסוק כ"ב). המדובר בקרבנות עולה ושלמים, המיועדים לנדר או לנדבה.

[1]  כג,ב: אלה הם מועדי: ש: מה מציינת התורה במילה 'אלה' ומדוע לא מסתפקת ברשימת המועדים בלבד? ת: התורה מפרטת את המועדים אשר קבע ה', וכל מועד אחר – אינו מאת ה', כלומר אלה, ואלה בלבד. ואלו הם?: שבת, שבעת ימי פסח, שבועות, ראש החודש השביעי, יום הכיפורים, שבעת ימי סוכות, שמיני עצרת. התורה באה למנוע אפשרות שאנשים יחליטו על מאורע זה או אחר כ"שווה" לחגוג עבורו. ניתן לציין מאורעות אחרים, אך לא במסגרת "אלה הם מועדי", כי אינם ברשימה, אותה חתם משה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶת-מֹעֲדֵי יְהוָה, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (פסוק מ"ד).

[1]  כג,לב: בתשעה לחודש בערב, מערב עד ערב: ש: האם רק ביום הכיפורים המועד מתחיל מהערב וביתר המועדים מתחיל ביום? ת: כן, כך כתוב רק לגבי יום הכיפורים, וזהו ניסוח חריג לגבי שאר המועדים, כגון: שבת: "וביום השביעי שבת שבתון", פסח: "ביום הראשון מקרא קודש ... וביום השביעי מקרא קודש", שבועות: "עד ממחרת השבת השביעית ... והקרבתם", וכן בסוכות: "ביום הראשון מקרא קודש ... וביום השמיני מקרא קודש". לגבי ראש החודש השביעי לא צוין 'יום' דווקא אלא סתם 'באחד לחודש', וכאשר מציינים את יום הכיפורים, מצוין שיש כאן מקרה חריג, המצוין בלשון 'אך': "אך בעשור לחודש השביעי הזה", כלומר מועד זה שונה משאר המועדים, והשוני הוא בכך שתחילת המועד הוא מהערב, ומסתיים בערב שלמחרת. כדי לחזק את הדין, התורה מציינת "בתשעה לחודש בערב", כלומר הערב של תשעה בחודש שייך עדיין לתאריך התשעה ולא לעשרה.

[1]  כד,יט: כאשר עשה – כן יֵעָשה לו: ש: האם אכן יש לתת בו אותו מום שהוא עשה בעמיתו, או לאפשר לו לשלם בכסף? ת: התורה מאפשרת תשלומים במקומות אחרים, כגון מכה נפש בהמה, או חובל בבהמה, אך כאשר הוא נותן בכוונה מום בעמיתו ("ואיש כי יתן בעמיתו") – אין דרך אחרת לחנכו ולחנך אחרים אלא בנתינת אותו מום בו עצמו. אם ההכאה או המום נעשו בשוגג – יש לזה דין אחר, כגון מנוסה לעיר מקלט (דברים יט,ו).

 

בהר

 

[1]  כה,א: וידבר ה' אל משה בהר סיני: ש: וכי המצוות האחרות לא נאמרו בהר סיני? ת: הרבה מהמצוות כן, אך לא כולן, למשל מצוות רגימת המקלל שנזכרה בסוף פרק כ"ד, ובעקבות זאת הוזכרו ענייני המכה וחובל באדם ומכה נפש בהמה, וכן מצוות אחרות שנזכרו לאחר שמתו בני אהרן ועוד מצוות רבות (כגון מקושש העצים ובנות צלפחד), שכולן נזכרו בתוך כדי אירועים שנצרכו לפסק הלכה ולבירור המצווה הנכונה. משה קבל מה' בהר סיני את המצוות המיוחדות לעם ישראל ולעבודת ה', כמו שנאמר בסיום פרשת השמיטה והיובל: אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, וְהַתּוֹרֹת, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה, בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--בְּהַר סִינַי, בְּיַד-מֹשֶׁה (כו,מו). מצוות שמיטה ויובל הן מהמצוות שקבל משה בסיני כמצוות מיוחדות לעם ישראל, ולא בתוך כדי בירור אירועים בדרך. וכן מצוות נדר וערכין הנזכרות בסוף ספר ויקרא, נאמר עליהן: אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה--אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  בְּהַר, סִינָי (כז,לד), כלומר מצוות הנוגעות רק לעם ישראל – אלה נאמרו בהר סיני.

[1]  כה,ד: שדך לא תזרע: ש: האם מותר לזרוע שדה ולעבוד בה יתר העבודות החקלאיות אם אינה שדה של עברי, למשל לעבוד כשכיר אצל נכרי, או למכור את השדה לנכרי ואז לעבוד בה (לפי מה שמכונה "היתר המכירה")? ת: לא, האיסור הוא לא רק על העובד, אלא גם על הארץ עצמה ("ובשנה השביעית, שבת שבתון יהיה לארץ"; ראש פסוק ד', ושוב בפסוק ה': "שנת שבתון יהיה לארץ"), ולא משנה מי בעליה.

[1]  כה,ט: בחודש השביעי, בעשור לחודש, ביום הכיפורים: ש: וכי איננו יודעים שיום הכיפורים חל בעשור לחודש השביעי, ומדוע להודיע דווקא ביום זה על היובל המתקרב? ת: כל המספרים הקשורים בשמיטות וביובל קשורים במספר שבע, והיינו יכולים לחשוב שההודעה על היובל תבוא בחודש השביעי, בשבעה בו, ובכל זאת התורה קובעת זאת לעשרה בו, וכדי להפיג את הספק מצינת התורה, שזהו אכן העשרה בחודש, הוא יום הכיפורים, ולא השבעה בחודש. ומדוע להודיע דווקא ביום הכיפורים? יום זה ידוע  לכל העם, ואם לא ישמרו יום זה - הדין חמור ("ונכרתה מעמיה"; ויקרא כג,כט). דין חמור זה של כרת בהקשר של מועד נאמר עוד רק על פסח, אך פסח חל כבר בתוך שנת היובל המתחילה מראש חודש ניסן, לכן הודעה על היובל המתקרב כחצי שנה קודם, בחודש השביעי, נראית מתאימה.

[1]  כה,טז: כי מספר תבואות הוא מוכר לך: ש: האם אין מדדים נוספים להערכת ערך הקרקע, למשל מצד המיקום שלה? ת: לא, המיקום אינו מדד במחיר הקרקע, ולא אף מדד אחר, אלא מספר התבואות שאפשר להפיק ממנה בקרקע זאת עד ליובל. לכן נאמר "ולא תונו איש את עמיתו" (פסוק י"ז), כלומר לא תייקרו את מחיר הקרקע במסווה של טיב תבואה מעולה. אם נעשה כן ונשמור את שנת השמיטה, ה' מבטיח שנאכל לשובע ושנשב על הארץ לבטח (פסוק י"ט), כי הוא ידאג לנס שייוודע לכולם מידי שנת שמיטה, בכך שבשנה השישית ערב שנת שמיטה, התוצרת תספיק לשלוש שנים (השנה השישית, השביעית והשמינית). אם היה מדובר בנס שיקרה רק בערב שנת יובל, לא מובן איך הצטווינו לזרוע בשנה השמינית (פסוק כ"ב), הרי גם ביובל, שהוא השנה השמינית לשמיטה האחרונה בסדרת שבע שנות השמיטה, נאסרה הזריעה (פסוק י"א).

[1]  כה,מח: גאולה תהיה לו: ש: מדוע שהגר יסכים לשחרר את עבדו העברי ("אחיך") לפי דיני התורה? ת: התורה למעשה מצווה להשאיר בארץ אנשים שאינם עבריים, רק אם קבלו עליהם את דיני הארץ והתורה  ("גר תושב עמך", פסוק מ"ז), ואם אינם בגדר של "תושב עמך", אין לאפשר להם להיות גרים בארץ. לכן התורה חוזרת כאן בסמוך (כו,א-ב) על איסור עבודת אלילים ושמירת השבת, כדי להזכיר לנו שֶאַל לנו ללמוד ממעשיהם של אותם שכנים גרים נוכרים.

 

בחוקותי

 

[1]  כו,ג: ואת מצוותי תשמרו: ש: לאיזה מהמצוות מתכוונת התורה, או מדובר בכלל המצוות? ת: מדובר ב"מצוות האלה" (פסוק י"ד), במצוות שמיטת הארץ והיובל, כפי שמוסבר בפסוקים ל"ד-ל"ה: אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ, כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה, וְאַתֶּם, בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם; אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ, וְהִרְצָת אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה, תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא-שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם, בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ. מצוות שמיטה ויובל צריכות זירוז מיוחד לקיימן ואיום מיוחד עוד יותר (ארוך הרבה יותר מבחינת כמות הפסוקים) למפר אותן, בגלל שאינן טבעיות לאדם, והמקיים אותן – מראה כי הוא עבד ה', והמפר אותן – אינו שלם בעבודת ה'.

 

ספר במדבר

במדבר

 

[1]  א,א: באחד לחודש השני בשנה השנית: מדוע חשוב לציין את תאריך המפקד? ת: התורה מציינת תאריכים בעלי משמעות לרצף הסיפורי. בתקופה זאת של השנה השנייה לצאתם ממצרים, החל מראש חודש ניסן, כל שבועיים בערך היה אירוע משמעותי אחר: בשנה השנית בחודש הראשון באחד לחודש – הוקם המשכן (שמות מ,יז), ב- 14 בו – הוכרז על קיום הפסח במועדו (במדבר ט,א), שהרי כבר יש משכן, באחד לחודש השני – ניתן צו אלוהי לפקוד את העם (במדבר א,א), ועוד באותו יום הוקהלה כל העדה לצורך המפקד (פסוק י"ח), וב- 20 לחודש השני – הודעה על תחילת המסעות במדבר (במדבר י,יא). מכאן שהמפקד היה נחוץ כדי לתכנן את המסעות, איזה שבט יצורף לאיזה דגל, ומי ילך ראשון ומי אחרון, מי בצפון ומי במזרח, וכד'.

[1]  א,ב: שאו את ראש כל עדת בני ישראל: ש: מהו לשון 'שאו', ומדוע לא 'תפקדו' או 'תספרו'? ת: לשון 'שאו' משמש בהוראת 'לרומם'. בפסוק ג' נאמר 'תפקדו', ומי שנפקד ייחשב לבן העַם, עִם שֵם ברור וייחוס ('למשפחותם לבית אבותם'). כל מי שלא נפקד – והוא בגיל המתאים, אינו נחשב לבן העַם, ואינו נוחל, וכנראה גם אינו חייב במצוות ה'. הוא מעין 'ערב רב' הנספח אל העם. כאשר ה' רוצה למנות את האנשים הוא מציין בלשון 'פקידה': וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, פְּקֹד כָּל-בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מִבֶּן-חֹדֶשׁ, וָמָעְלָה; וְשָׂא, אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם (במדבר ג,מ), ומתוך המפקד מנשאים, כלומר מחשיבים ומרוממים רק את המספר הסופי של הבכורים, 22,273, לצורך חישובי פדיון הבכור. כאשר ה' רוצה לרומם את בני קהת מתוך שבט לוי (עקב תפקידם המיוחד לשאת את הארון, השולחן, המנורה והמזבחות; ג,לא) הוא אומר: נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת, מִתּוֹךְ, בְּנֵי לֵוִי (ד,ב).

[1]  א,ב: במספר שמות, כל זכר לגולגלותם: ש: מדוע צוו משה ואהרן (פסוק ג') לספור את העם לפי גולגלות, הרי בעבר צוו לספור רק לפי מחצית השקל לאדם (שמות ל,יב-יג)? ת: הציווי לספור לפי מחצית השקל חל רק כאשר היוזמה למפקד באה מצד משה או העם ("כי תשא", לרצונך), אך אם המפקד בא כציווי מאת ה', הרי הספירה היא לפי גולגלות, וכן נפקדו בלי מחצית השקל גם בני קהת (במדבר ד,ב) וכן בני גרשון (במדבר ד,כב), ועוד.

[1]  א,כד: במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה: ש: מדוע משבט גד ואילך לא נמנו לגולגלותם (כמו ראובן ושמעון), אלא רק "במספר שמות"? ת: אולי דווקא שבטי ראובן ושמעון נמנו גם בשמות וגם לגולגלותם, כיוון שלא היו אמינים, לאור עברו של ראובן (במעשה בלהה) ושמעון (במעשה דינה וחמור ושכם) והם היו צריכים השגחה מיוחדת על ספירתם. אם נחשוב שהסיבה לכך היא שהתורה מקצרת, אם כן מדוע האריכה התורה וציינה בכל שבט ושבט "במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא" אפשר היה לקצר גם כאן, ובפרטים נוספים החוזרים על עצמם.

[1]  ונשיא לבני גד אליסף בן רעואל: ש: האם שם אביו של אליסף רעואל או דעואל, כפי שנכתב במינויו (א,יד)? ת: נראה ששמו דעואל, וכך הוזכר גם בקרבנות הנשיאים (במדבר ז,מב-מז). נראה לי (כמו"ל וכמגיה) 'טעות סופר' לכתוב 'רעואל', שהיה שֵם שגור יותר, גם מבני עשו (בראשית לו,יז), וגם אבי יתרו (שמות י,כט). ואולי שמו היה גם רעואל וגם דעואל.

[1]  ג,א: ואלה תולדות אהרן ומשה: ש: מדוע נמנים רק בני אהרן (פסוק ג') ולא בני משה, כפי ש"מבטיח" הפסוק? ת: משה נפרד מבניו (גרשום ואליעזר) לאחר ביקור יתרו במדבר, והם כלל לא נפקדו כעם ישראל, ולא כשבט לוי. אם כן, מדוע בכל זאת הוזכר משה ב"ואלה תולדות" שבפסוק זה? כדי לרמוז ב"חצי פה" על חלקו של משה במותם של נדב ואביהוא בני אהרן, בכך שלא הדגיש את איסור "אש זרה" לפני מותם, אלא רק "אחרי מות" (ויקרא טז,א).

 

[1]  ד,כ: ולא יבואו לראות כבלע את הקודש, ומתו: ש: מהו לשון 'כבלע'? ת: הכוונה כאשר אהרן ובניו (פסוק ה') "בולעים", מכסים, את כלי הקודש בפרוכת, או בבגד התכלת ובעור התחש, אל להם לבני קהת לעמוד שם ולהסתכל, לראות, שמא ימותו. הם צריכים לבוא לעבודת המשא רק כאשר כל הכלים כבר מכוסים.

 

 

נשא

 

  ד,מט: איש איש על עבודתו ועל משאו: ש: מדוע כאן נאמר 'על משאו' ואילו בציווי בני קהת (ד,יט) נאמר 'אל משאו'? ת: בני קהת עסקו בנשיאת כלי הקודש והיו צריכים הכוונה מיוחדת עד לכלי עצמו, שמא יגע בכלי שאסור לו - וימות ("וחיו ולא ימותו", פסוק י"ט), ואילו ליתר הלויים נאמרה הַכְוונה כללית אודות המשא עליו לשאת, בלי צורך להראות לו הכלי עצמו.

 

[1]  ו,כג: כה תברכו את בני ישראל: ש: מדוע הברכה נזכרת כאן דווקא? ת: לאחר שנמנו מצוות מיוחדות לעם ישראל, כגון שילוח המצורע מחוץ למחנה (ה,א) ומועל בה' (ה,ה) וסוטה (ה,יא) ונודר ונזיר (ו,א), והעם עומדים בכולן, אז הם ראויים לברכה, שעיקרה שמירה, הארת ה' ושלום. הברכה תינתן לאחר שישמרו העם על מצוות אלו. לכן הברכה נאמרת למשה, שיאמר אותה לאהרן ולבניו, ואינה נאמרת ישירות לאהרן ולבניו, כדי שמשה יבחן אם הגיעה העת לברכה.

 

[1]  ו,כז: ואני אברכם: ש: את מי אברך, את בני ישראל או את הכהנים? ת: את בני ישראל, שלא יחשבו הכהנים שאם קבלו את היכולת לברך ("כה  תברכו את בני ישראל", פסוק כ"ג), הם יכולים לעשות זאת מתי ואיך שיחפצו. ברכתם תלויה בכך שישימו את שם ה' על בני ישראל. הדבר משמש גם אזהרה לאנשים שאינם כהנים, שלא ייחסו לעצמם כוחות של אל, ויחשבו שבכוחם לברך. ה' מדגיש "ואני" אברכם.

 

[1]  ז,א: ביום כלות משה להקים את המשכן: ש: מדוע התורה אינה מציינת את התאריך המוכר, בשנה השנית בחודש הראשון באחד לחודש, כפי שנכתב בשמות מ,יז? ת: המשכן אמנם הוקם בשנה השנית בחודש הראשון באחד לחודש, אך ההקמה לא הסתימה ביום אחד, כי אם נמשכה לפחות במשך חודש ימים. המשכן וכל כליו, כולל המזבח, נמשחו ביום כלות משה להקים את המשכן. הנשיאים הקריבו את קרבנם "ביום המשח אותו" (פסוק יב). הנשיאים נקבו בשמות רק חודש אחרי הקמת המשכן, כאשר צוו לספור את העם, בשנה השנית בחודש השני באחד לחודש (במדבר א,א-יז), וסדר הקרבת הנשיאים נקבע לפי סדר הדגלים, סדר אשר נקבע רק אחרי מפקד העם (במדבר ב,ב), אם כן הקמת המשכן נמשכה לפחות חודש ימים, ולא הסתימה ביום אחד, ולכן נאמר "ביום כלות משה להקים את המשכן" (ז,א). קרבנות הנשיאים נמשכו 12 ימי עבודה ברצף, וסביר להניח שבשבת לא הובאו קרבנות הנשיאים, לכן חנוכת המזבח שנערכה בסוף הקרבת הנשיאים הייתה לא לפני ה- 13 בחודש השני. לאחר התארגנות של שבוע ימים נתנה הפקודה (בצורת העלות הענן מעל המשכן) לצאת למסעות, בחודש השני ב- 20 בחודש (במדבר י,יא).

 

 

 

בהעלותך

 

[1]  ח,ב: אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות: ש: מה חידשה התורה בציווי זה, הרי כבר צוותה וְהֶעֱלָה, אֶת-נֵרֹתֶיהָ, וְהֵאִיר, עַל-עֵבֶר פָּנֶיהָ (שמות כה,לז)? ת: אפשר היה לחשוב שכל יום יועלה נר אחד, בא כאן הציווי להאיר את כל שבעת הנרות יחד.

[1]  ח,ו: קח את הלויים מתוך בני ישראל וטהרת אותם: ש: מדוע הלויים הוצרכו טהרה וכפרה? ת: הלויים היו "תחליפי בכורים" של בני ישראל (פסוקים ט"ז, י"ח), וכדי להכניס את הבכורים למקום הקודש צריך כאילו "לפתוח דף חדש", זך ונקי מכל עוון. הלויים עצמם היו משבט לוי, כמו אהרן ובניו שנחשבו "כהנים" (ויקרא א,ה), שעיסוקם בקרבנות, אף כי היו מאותו שבט ואותה משפחה, שבט לוי, למשפחת קהת. גם הכהנים עברו טהרה וכפרה בשבעת ימי המילואים (שמות, כט). היה חשוב שתהיה הסכמה רחבה של העם למהלך קידושם של בני לוי, לכן היה צריך לקחתם "מתוך בני ישראל", ולשתף את בני ישראל בטקס הטהרה (וְסָמְכוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יְדֵיהֶם, עַל-הַלְוִיִּם; פסוק י'). מאוחר יותר היה מעמד של "כהנים לויים" (דברים יז,ט), אשר שפטו ולמדו את העם, והם כנראה היו ממשפחת בני אהרן, שלא עסקו בקרבנות אלא בשירות העם להוראה ולמשפט.

[1]  ט,ח: עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם: ש: האם משה לא ידע מה הדין, הרי קבל מה' את כל החוקים והמצוות בהיותו 40 יום ולילה בהר סיני? ת: לא, משה קבל רק מצוות כלליות לעם, ולא מקרים ייחודיים, כגון מנועי קיום פסח במועדו, ירושת בנות, מקושש עצים בשבת, מקלל ה', ועוד.

[1]  יא,כב: הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם?: ש: האם משה מפקפק בהבטחת ה' (וְנָתַן יְהוָה לָכֶם בָּשָׂר, וַאֲכַלְתֶּם; פסוק י"ח)? ת: לא, משה מאמין לה' ומכיר ביכולתו לעשות הכול, ומשה אכן מעביר לעם את דברי ה' (וַיְדַבֵּר אֶל-הָעָם, אֵת דִּבְרֵי יְהוָה; פסוק כ"ד), אלא שמבקש לדעת כיצד יעשה זאת ה', האם ישחט את כל הצאן והבקר או יאסוף את כל דגי הים.

[1]  יא,לב-לג: הממעיט אסף עשרה חמרים ... הבשר עודנו בין שיניהם – טרם יכרת, ואף ה' חרה בעם: ש: מדוע כעס ה'? ת: ה' ראה באסיפת כמויות גדולות של בשר חוסר אמון בו, הרי הבטיח להם שהבשר יספיק להם לאכילה במשך חודש ימים (לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן, וְלֹא יוֹמָיִם; וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים, וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים, וְלֹא, עֶשְׂרִים יוֹם.  עַד חֹדֶשׁ יָמִים; פסוקים יט-כ). בנוסף, מרוב תאוות בשר אכלו את הבשר חי, בלי שחיטה ראויה ("טרם יכרת").

[1]  יב,א: על אודות האשה הכושית אשר לקח, כי אשה כושית לקח: ש: מי היא אותה 'אשה כושית'? ת: נראה שמשה לקח אשה חדשה, שזופה מאוד ושצבעה שחור, בהיותו בחצרות (אולי רמז לכך שראה אותה בחצר כלשהי), שהרי צפורה ושני בניה חזרו למדין יחד עם יתרו (במדבר י,כט-לב), למרות בקשתו של משה שלא יעזבו את העם, ומשה הרגיש בודד, בעוד כל העם חיים במשפחות. לא סביר שדווקא עתה התלחשו ביניהם מרים ואהרן על צפורה, היה להם לכך מספיק זמן קודם.

[1]  יב,יא: ויאמר אהרן אל משה, בי אדונִי, אל נא תשת עלינו חטאת: ש: מדוע פונה אהרן אל משה ולא אל ה', והרי ה' הוא זה שהעניש את מרים, ולא משה? ת: אהרן רואה שבשלב זה רק מרים נענשה אף כי גם הוא חטא ("אשר נואלנו ואשר חטאנו"), והוא חושש שגם הוא ייענש. כיון שה' הלך (פסוק ט'), וה' העיד על משה בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא.  פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ (פסוקים ז-ח), פנה אהרן אל משה שיתווך בינו לבין ה'. משה נענה חלקית לבקשתו ופונה אל ה' לרפא את מרים ("רפא נא לה"). הוא אינו מבקש על אהרן, כי ידע שה' יעניש אותה בלבד ("ואביה ירוק ירק בפניה", פסוק י"ד), כי היא יזמה את הדיבור במשה ("ותדבר מרים ואהרן במשה", ולא 'וידברו מרים ואהרן').

[1]  יב,טז: ויחנו במדבר פארן: ש: כיצד הגיעו לפארן, והרי כבר היו בפארן, כאשר עזבו את מדבר סיני  (וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם, מִמִּדְבַּר סִינָי; וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן, בְּמִדְבַּר פָּארָן; י,יב), וכן כתוב בפרשת 'מסעי' כי חנו ברתמה (וַיִּסְעוּ, מֵחֲצֵרֹת; וַיַּחֲנוּ, בְּרִתְמָה; לג,יח)? ת: הארון הקדים את העם דרך שלושה ימים (וַיִּסְעוּ מֵהַר יְהוָה, דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וַאֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם, דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לָתוּר לָהֶם, מְנוּחָה; י,לג), ובמדבר פארן, במקום הקרוי 'רתמה', המתין להם יותר משלושה ימים, עד שנענשו בקברות התאווה ועד שנענשה מרים בחצרות, והעם המתין לה כל שבעת ימי ההסגר.

שלח

 

[1] יג,ב: תשלחו – כל נשיא בהם: ש: מהו 'נשיא', והרי כבר נקבעו ונקבו בשמות זמן קצר קודם לכן כל הנשיאים לכל שבט לצורך מפקד העם (במדבר, פרק א'), מתנות הנשיאים ומסע המחנות? ת: 'נשיא' פירושו מורם או נבדל. נשיא שבט הוא נבדל ונבחר מתוך הציבור לצורך משימה מסוימת, כפי ש'נשא' בעניין מפקד העם (למשל ד,כב), הכוונה קבלת מספרם של סך הנפקדים, אותו מספר מבוקש ונבדל. היו נשיאים לצורך המפקד ומסע המחנות, ועתה מונו נשיאים לצורך מסע המרגלים.

 

[1]  יג,טז: ויקרא משה להושע בן-נון יהושע: ש: מדוע הוחלף שמו, הרי היה מוכר כבר כ'יהושע' בענין מלחמת עמלק (שמות, יז,ט) ומעליית משה להר סיני (שמות, כד,יג) ומעניין אלדד ומידד (במדבר יא,כח)? ת: יהושע הוכר כ"איש של משה" כבר במלחמת עמלק והעלייה להר סיני ועניין אלדד ומידד, ולכן בני שבטו, שבט אפרים, החליפו את שמו ל'הושע', כאילו ליצור דמות חדשה, ולא זה שמוכר כ"עושה דברו" של משה. בא משה ותקן את המצב לפני יציאתו לדרך.

 

[1]  יג,לב: ויוציאו דבת הארץ: ש: מהי הדיבה שהוציאו, הרי כל מה שדווחו למשה ולעם, זה מה שהתבקשו לעשות? ת: כל עוד דברו במונחים של עובדות (כגון 'ילידי ענק') והערכות (כגון 'לא נוכל לעלות אל העם') על חוזק יושבי הארץ – זה בסדר, אך כאשר החלו להסיק מסקנות דמיוניות ('ארץ אוכלת יושביה'; 'וכן היינו בעיניהם') והגזמות ('וכל העם אשר ראינו בתוכה – אנשי מידות') – זאת דיבת הארץ.

 

[1]  יד,כד: ועבדי כלב, עקב היתה רוח אחרת עמו: ש מדוע לא הוזכר כאן גם יהושע בן-נון? ת: יהושע לא היה צריך את ההבטחה הזאת, כי כנראה כבר יועד בשיחות שבין משה לה' ('פה אל פה אדבר בו') להנהגת העם (במדבר כז,יח-כא) ולהכנסתם לארץ (דברים א,לח; ג,כח; לא,ג). כלב זכה להבטחה כי זרעו יוריש את הארץ בה יגור, ואכן כך קרה (יהושע כא,יב).

 

[1]  טו,טו: חוקה אחת לכם ולגר הגר, חוקת עולם לדורותיכם: ש: מה מחייב את הגר (הנוכרי הגר בארץ) לשמור את חוקי התורה? ת: הגר חייב לשמור את החוקה לפי תורת משה, אחרת לא יוכל לגור בארץ, ולעם יהיה אסור להשאירו על מקומו. ציווי זה הוא לדורות, כולל לימינו. הכוונה שיתקיימו המצוות התלויות בארץ, בלי קשר מי האדם הגר בה, כגון מעשרות, וכן שמיטה ויובל, בהן הארץ נחה, לא רק האדם, וכן השבת הקרקע לבעליה שהוכרח למכרה והשיג כסף כדי לפדותה, ומצוות נוספות. גם הכפרה על שגגה חלה על הגר, כאמור להלן בפסוק כט: הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם--תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם, לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה.

 

[1]  טו,לט: והיה לכם לציצית וראיתם אותו: ש: מה יש לראות, את הציצית או את פתיל התכלת? ת: יש לראות את פתיל התכלת, שהרי הוא בלשון זכר ('וראיתם אותו') והציצית לשון נקבה. צבע התכלת מזכיר את השמים, והשמים מזכירים את ה', כך שראיית פתיל התכלת עשויה להביא את האדם לאמונה בה' ובמצוותיו ("וזכרתם את כל מצוות ה', ועשיתם אותם"). מצוות הציצית ופתיל התכלת נאמרה רק לבני ישראל (פסוק ל"ח), בניגוד למצוות אחרות שמחייבות גם את הגר, כפי שנזכר בפסוק ט"ו.

 

קורח

[1]  טז,לג: וירדו הם וכל אשר להם – חיים שאולה: ש: מדוע גם הנשים והטף היו צריכים להיבלע באדמה, במה חטאו? ת: כל המשפחה ניצבה מאחורי המרד של דתן ואבירם (וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים, פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם, וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם, וְטַפָּם; פסוק כ"ז), ואף הוזהרו שזה מה שיקרה להם (פסוק ל'), ובכל זאת ניצבו כנגד משה, על כן גם בהם יש אחריות, ודאי להורים יש אחריות על ילדיהם.

 

[1]  יז,יא: כי יצא הקצף מלפני ה', החל הנגף: ש:  מדוע תלונת כל העדה על המוות ("אתם המיתם את עם ה'") היה חטא כה גדול, שגרם לקצף ה' ולעונש של מגפה ומוות המוני נוסף? ת: תלונה זאת מורה על כך שאכן העם ממשיך במריו של קורח, והפעם כל העדה מורדת (פסוק ו'), והעם אינו מקבל את העונש שהושת על קורח ועדתו. משה סבר שהחטא נוגע רק לאדם אחד (הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, וְעַל כָּל-הָעֵדָה תִּקְצֹף; טז,כב), וה' נענה לבקשתו, והרג רק את 250 המורדים ואת משפחת קורח. עתה גם משה מבין שהבעיה אינה "מקומית" אלא כללית, וכי ה' חוזר לתוכניתו הראשונית, ועל כן שולח את אהרן לעצור את המגפה.

 

[1]  יח,כח: ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן: ש: מדוע הלויים צריכים לתת מעשר מחלקם לכוהנים, הרי הכוהנים מקבלים כל כך הרבה (פסוקים ח' – י"ט)? ת: ה' מחנך את הלויים לנתינה לכהן, כתיקון לטענת קורח, ובעקבותיו כל העדה, "מדוע תתנשאו" (טז,ג). מתשובת משה ("לא חמור אחד מהם נשאתי"; טז,טו) אנו מבינים שקורח ועדתו טענו שהכוהנים למעשה מתנשאים על הלויים ולוקחים מהם. ה' מכריח את הלויים לתת לכוהנים גם מחלקם, ובכך חשב לחנכם לשמוע לדבר ה', ולהסתפק במה שיש להם.

חוקת

 

[1]  יט,ט: ואסף איש טהור את אפר הפרה ... והיתה לעדת בני ישראל למשמרת: ש: האם שריפת הפרה האדומה הייתה ציווי חד-פעמי או מצווה תמידית לכל המיטהרים מטומאת המת בכל הדורות בעתיד? ת: נראה שזה ציווי חד-פעמי לדור המדבר, ודווקא לאלעזר בן אהרן הכהן, בעודם במחנה ובו אוהל מועד, שהרי כך הציווי (פסוקים ג-ז). האפר שהצטבר נשאר למשמרת לעוד זמן רב, אחרת אין צריך שמירה אלא אפשר לשרוף עוד ועוד פרות אדומות. לאחר שאפר זה יאזל, ולא תמצא פרה אדומה, ההיטהרות תהיה בעפר של קרבן חטאת כלשהו (וְלָקְחוּ, לַטָּמֵא, מֵעֲפַר, שְׂרֵפַת הַחַטָּאת; פסוק י"ז). התורה מציינת 'עפר' ולא 'אפר', וכן 'חטאת' ולא דווקא פרה אדומה. שני דברים נשארים בגדר 'חוקת עולם', והם, שאם תמצא פרה אדומה, הרי שאוסף האפר יטמא עד הערב (וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת-אֵפֶר הַפָּרָה, אֶת-בְּגָדָיו, וְטָמֵא, עַד-הָעָרֶב; וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם--לְחֻקַּת עוֹלָם; פסוק י'), וכן מי שיטמא ולא יתחטא, נפשו תיכרת (וְאִישׁ אֲשֶׁר-יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל:  כִּי אֶת-מִקְדַּשׁ יְהוָה טִמֵּא, מֵי נִדָּה לֹא-זֹרַק עָלָיו--טָמֵא הוּא.  וְהָיְתָה לָהֶם, לְחֻקַּת עוֹלָם; פסוקים כ-כ"א).

 

[1]  כ,א: ויבואו בני ישראל ... בחודש הראשון וישב העם בקדש: ש: באיזה שנה הייתה ישיבה זאת בקדש? ת: בשנה האחרונה לשהותם במדבר, היא השנה ה- 40, שהרי מיד אחר כך שולח משה שליחים למלך אדום (פסוק י"ד) לבקש רשות מעבר. וכן העם שהתלונן על חוסר המים ציין "ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה'" (פסוק ג'), כלומר הזכיר את העם שגווע ומת במהלך כל השהות במדבר (עקב 'חטא המרגלים').

 [1]  כ,ג: וירב העם עם משה: ש: מדוע העם למוד הניסים היה צריך לריב עם משה, הרי ידעו שאם חסר משהו, ויבקשו ממשה, הבקשה תתמלא? ת: נראה שהם ציפו שכבר בחודש הראשון של שנת הארבעים תסתיים הגזירה ("יום לשנה יום לשנה"), ומשנוכחו שלא נכנסו עדיין לארץ, אמונם בה' נפגע, והם התלוננו על עצם היציאה ממצרים למדבר: וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל יְהוָה, אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה:  לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת (פסוקים ד-ה). לכן מבקש ה' את משה לבצע נס מיוחד, והוא  לדבר אל הסלע, כדי לשקם  את אמון העם בו ובנסיו. משדבר משה אל העם ולא אל הסלע, כעס עליהם ה': יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (פסוק י"ב). אם היו מדברים אל הסלע, הרי גם העם היה רואה כאן פלא גדול ומיוחד. הצורך להכות בסלע הקטין את גודל הנס, שהרי יש במדבר סלעים שמכים בהם, ונפתח מהם מעיין נעלם ויוצא מהם מים.

 

[1]  כ,כא: ויט ישראל מעליו: ש: מדוע לא נכנס משה במלחמה עם אדום, כפי שעשה עם סיחון, והוצרך לנטות מן הדרך? ת: משה מכנה את אדום 'אח' (פסוק י"ד), ובתור אח של בני ישראל (עשו אבי אדום הוא אחי יעקב) ראוי לשמור על יחסי שכנות טובים עמם.

 

[1]  כ,כג: בהר ההר, על גבול ארץ אדום: ש: היכן הוא "הר ההר"? ת: לדעתי הר רמון אשר בקצה המערבי של מכתש רמון הוא המקום בו קבור אהרן. במקום יש קברים לא ידועים, וכן קיר שאינו מוסבר תפקידו. כיוון האזימות של הקיר הוא 23.5 מעלות, וההר נמצא על הקו ששרטטתי במאמרי "קו הצפון – קו התפילה העתידי?" (http://www.daat.ac.il/daat/israel/maamarim/kav-2.htm ), והקו גם הוא באזימות 23.5 מעלות, ומחבר את הר המוריה, מערת המכפלה, קבר רחל, קבורת רחל, ועוד. כיוון שנגזר על אהרן לא להיכנס לארץ, זהו המקום המתאים לקבורתו, מקום בו פניו אל מקום קבורת האבות ואל מקום המקדש.

 

[1]  כא,ד: ותקצר נפש העם בדרך: ש: מדוע דווקא עתה, לאחר 40 שנה במדבר, נפש העם קצרה מן הדרך? ת:  העם סבר שלאחר 40 שנה הכניסה לארץ 'זבת חלב ודבש' תהיה קלה, והנה עתה הוא הולך ומתרחק שוב, וחשבו שימשיכו למות מן העם גם הדור החדש אשר לא היה ב'חטא המרגלים', לא רק דור המדבר. ה' שולח בהם נחשים שרפים הנושכים בעם וממיתים בהם, ואז נכנע לבבם ("ויאמרו חטאנו"). מכאן ואילך המשיכו בני ישראל במסעם בלי כל תלונה (פסוקים י-י"ג).

 

[1]  כא,יד: בספר מלחמות ה': ש: מהו 'ספר מלחמות ה''? ת: ספר שנעלם ובו מתוארות מלחמות בין העמים השונים לבין עצמם, שלכאורה אין קשר בין מלחמות אלה ובין ישראל, אך ניכר כי הן התרחשו במהלך אלוהי, כעין מלחמתו של ה', לצורך ישראל, כגון המלחמה בין אמורי למואב (וְהוּא [מלך אמורי] נִלְחַם, בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן, וַיִּקַּח אֶת-כָּל-אַרְצוֹ מִיָּדוֹ, עַד-אַרְנֹן; פסוק כ"ו), שנועדה לאפשר את כיבוש שטח מואב, שגם הוא אח של ישראל כמו אדום, על ידי ישראל.

 

בלק

 

[1]  כב,ב: ויגר מואב מפני העם: ש: מדוע מואב פחד מישראל, הרי משה צֻווה לא לגעת לרעה במואב (וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם, מִלְחָמָה:  כִּי לֹא-אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ, יְרֻשָּׁה--כִּי לִבְנֵי-לוֹט, נָתַתִּי אֶת-עָר יְרֻשָּׁה; דברים ב,ט) וגם באדום לא נגע לרעה אלא סבב את ארצו? ת: ה' אמר רק למשה ("ויאמר ה' אלַי") שלא לכבוש את שעיר (אדום), מואב ועמון. עובדה זאת לא הייתה ידועה לעמים ולא לעם ישראל, ולכן משה מגלה זאת לעם רק בנאומי הסיכום שלו (ספר דברים). מואב לא ידע אם משה יפסח עליהם (כפי שעשה לאדום) או יכבוש אותם (כפי שעשה לסיחון, יעזר ועוג), ולכן פחד.

 

[1]  כב,ב: קום לך אתם: ש: מדוע בפעם השנייה שבלק שולח שליחים לקרוא לבלעם, ה' מאשר לבלעם ללכת, ואם אישר לו מדוע כעס שהלך ("ויחר אף אלוהים כי הולך הוא", פסוק כ"ב)? ת: בפעם השנייה בלק קורא לבלעם לבוא אליו, ואילו בפעם הראשונה אמנם קרא לו, אך נראה שהסתפק בקללה ממקומו ("לכה נא ארה לי את העם" – פסוק ו', לעומת "אל נא תמנע מהלוך אלי" – פסוק ט"ז). ה' אמנם אסר על בלעם בפעם הראשונה ללכת אתם ("לא תלך עמהם" – פסוק י"ב) אך רצה שבלעם ילך אגב בקשה מפורשת מבלק לבוא אליו, ואז יַראה להם ה' מי השליט. כאשר בלעם הולך עם האתון, ה' כועס, כי רצה שילך ברגליו, שפל ועניו, ולכן מתגלה אליו באמצעות האתון. גם כאשר בלעם מציע לשוב, ה' מעודד אותו ללכת, כדי שיאמר את דבר ה' (לֵךְ עִם-הָאֲנָשִׁים, וְאֶפֶס אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ, אֹתוֹ תְדַבֵּר; פסוק ל"ה).

 

[1]  כב,כח: שלוש רגלים: ש: מדוע לא 'שלושה? ת: המילה 'רגל' באה להחליף את המילה 'פעם', ומורה על כך שההתעללות באתון הפכה בעיניה ובעיני המלאך (פסוק ל"ג) לבלעם להרגל. בהמשך כתוב 'שלוש פעמים' (כד,י) כאשר אין צורך לרמוז להרגל, אלא לציין כמות פעמים.

 

[1]  כב,מא: וירא משם קצה העם: ש: מהו 'קצה העם'? ת: העם כולו, עד הקצה שלו, וזאת בניגוד לניסיון הקללה השני בשדה צופים שם כתוב 'אפס קצהו תראה, וכולו לא תראה' (כג,יג). בניסיון הקללה השלישי לקח בלק את בלעם לראש פעור, שם לא כתוב שניתן לראות את ישראל כלל. בלעם ברוח נבואתו נשא עיניו וראה את כולו (וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-יִשְׂרָאֵל, שֹׁכֵן, לִשְׁבָטָיו; כד,ב). בלק לא יכול היה לראות מה שראה בלעם.

 

[1]  כה,א: וישב ישראל בשיטים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב: ש: האם יש קשר בין ישיבת העם בשיטים לבין התחלת זנותו אל בנות מואב? ת: כן, כי ידוע ששיטים הייתה במקום נמוך, על הירדן (וַיַּחֲנוּ עַל-הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת, עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים, בְּעַרְבֹת, מוֹאָב; לג,מט), ואילו כל ניסיונות הקללה של בלעם התרחשו בהר ("ויעלהו במות בעל", "ראש הפסגה", "ראש הפעור"), בלי ידיעתם של ישראל, ובלי שידעו כלל על נס הצלתם מקללת בלעם. אם היו העם יודעים מניסיונות הקללה, היו ודאי סולדים מבנות מואב, על אף יופיין, ועל אף הפיתוי לאכול ולעבוד את אלוהיהן.

 

[1]  כה,ז: וירא פינחס בן אלעזר: ש: מדוע דווקא פינחס קם מתוך העדה עם הרומח? ת: משה ציווה את השופטים ("ויאמר משה אל שופטי ישראל" - פסוק ה') להרוג איש את אנשיו, והם התרשלו, ולכן פינחס לקח את היוזמה, בהיותו צעיר ונמרץ (נכד של אהרן ז"ל), ועל כך קיבל ברכת שלום (פסוק י"ב). אין עדות מפשט הכתוב שמשה בכה כי לא ידע מה עליו לעשות, אלא השופטים הם אלה שקבלו את התפקיד לבצע, ולא עשו את שהוטל עליהם, ולכן קם פינחס.

 

[1]  כה,ח: ותעצר המגפה: ש: איזו מגפה הייתה, הרי משה ציווה את השופטים להרוג "איש אנשיו", ולא דובר על מוות במגיפה? ת: ה' ציווה את משה להוקיע את כל ראשי העם לה' נגד השמש (פסוק ד'), וזאת המגיפה ממנה מתו 24,000 איש מראשי העם.

 

 

פינחס

 

[1]  כה,יג: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם: ש: פינחס וזרעו כבר נכללו בהבטחת כהונת עולם (וְהָיְתָה לִהְיֹת לָהֶם מָשְׁחָתָם, לִכְהֻנַּת עוֹלָם—לְדֹרֹתָם; שמות מ,טו), ומה כאן החידוש? ת: פינחס היה בנו יחידו של אלעזר (שמות ו,כה). בזמן שמת אהרן מוּנָה אלעזר בנו במקומו, אך לא ברור אם אחרי מות אלעזר ימשיך בנו פינחס, או מבני אחיו איתמר בן אהרן, וכאן ניתנה התשובה, שהכהונה הראשית תעבור לזרע פינחס.

 

[1]  כה,יח: כזבי בת נשיא מדין אחותם: ש: אחות של מי הייתה כזבי? ת: מדין הוא בנם של אברהם וקטורה (בראשית כה,ב) ולפיכך כזבי היא אחותם של ישראל, ובא הכתוב לומר שעל אף אחווה זאת בין ישראל למדין, לא בחלה כזבי במעשיה, ולכן אין עכבה מצד ישראל לצרור את המדיינים ולהשמידם.

 

[1]  כו,יא: ובני קורח לא מתו: ש: מדוע מוזכרים עניינם של בני קורח במניין שבט ראובן? ת: מסיפור בליעת האדמה את דתן ואבירם ומשפחתם וקורח ואשר לו, ניתן היה להבין שגם בני קורח נבלעו באדמה (וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ; במדבר טז,לב), ובא הכתוב להבהיר בדברו על שבט ראובן כי 'כל האדם אשר לקורח', אשר היה משבט לוי, לא כלל את בניו אלא את מי שהושפע ממנו, כל אדם שנטה אחריו, דהיינו דתן ואבירם שהיו משבט ראובן, וכן את 250 האנשים המורדים.

 

[1]  כז,ג: אבינו מת במדבר, והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח: ש: מדוע חשוב לציין את סיבת מותו? ת: מכאן למדנו שחטא קורח היה סמוך מאד לפני מפקד העם בערבות מואב, שהרי בעת המפקד צלפחד היה עדיין חי, אחרת לא היה נספר, ולא הייתה לו נחלה, ובנותיו לא היו באות בטענה, וכיוון שהזכירו את סיבת מותו שאינו קשור בחטא קורח, ניתן להבין את סמיכות חטא קורח למפקד.

 

[1]  כח,ג: כבשים בני שנה תמימים, שניים ליום – עולה תמיד: ש: מדוע חוזרת התורה כאן על מעשה הקרבנות, הרי כבר נאמרו קרבנות התמיד וקרבנות אחרים קודם לכן (קרבן התמיד בשמות כט,לט)? ת: כאן מרוכזים כל הקרבנות, כולל הנסכים, ולכל השנה, וזה נכתב כעין ריכוז וסיכום הדברים, מיד לאחר שה' מודיע למשה שיהושע יהיה המנהיג שיחליף אותו, ומשה ואלעזר אכן מסמיכים אותו, ומצווים אותו להמשך מעשיהם של בני ישראל, ולכן יש צורך לרכז את הדברים ולאמרם פעם נוספת.

 

מטות ומסעי

 

[1]  ל,ב: וידבר משה אל ראשי המטות, לבני ישראל: ש: מי הם אותם 'ראשי מטות'? ת: ראשי המטות הם נשיאי השבטים, אשר נקבו בשמות על ידי ה', כמו שנאמר בראשית ספר במדבר: אֵלֶּה קריאי (קְרוּאֵי) הָעֵדָה, נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם:  רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, הֵם.  וַיִּקַּח מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן, אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹת; במדבר א,טז-יז). משה הפעיל אותם כמתווכים להעברת מסריו לעם, כפי שמוזכר גם בהמשך (לב,כח: וַיְצַו לָהֶם, מֹשֶׁה, אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן; וְאֶת-רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל).

 

[1]  ל,ג: איש כי ידור נדר ... ככל היוצא מפיו יעשה: ש: מדוע דווקא כאן מוזכרת מצוות הנדר? ת: עניין הנדר הוא מבוא ל"תנאי בני גד ובני ראובן" המוזכר בהמשך, ושם כתוב כחלק מן התנאי: וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם, תַּעֲשׂוּ (לב,כד).

 

[1]  לא,יב: ויביאו אל משה ... את השבי ואת המלקוח ואת השלל אל המחנה: ש: מדוע חשוב לציין לאן הביאו את השלל (אל המחנה)? ת: המחנה צריך להישאר טהור, ולכן הקצף של משה יצא לא רק על כך שהחיו את הנקבות, אלא על כך שהכניסו דברים טמאים למחנה, בלי לטהר אותם (פסוקים כב-כד). לכן משה יוצא אל מחוץ למחנה לקראת החוזרים עם השלל ( פסוק יג).

 

[1]  לב,לג: ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף: ש: מדוע נתן משה חלק בעבר הירדן המזרחי גם לחצי שבט מנשה, הרי הם לא היו כלולים בתנאי שעשה משה עם בני ראובן וגד? ת:  שבט מנשה התלבט אם גם עם ישראל צריך לעזור לבני ראובן וגד, או רק לצפות מבני ראובן וגד לעזור לעם ישראל, ולכן משפחת מכיר מבני מנשה שלחמו בפועל לצד אחיהם ראובן וגד, זכו לקבל ממשה את הגלעד (פסוק מ'), ומשפחת יאיר כבשו אזורים נוספים. משה הבין כי אותן משפחות משבט מנשה, המהוות חצי מהשבט, גם הן מעוניינות להיכלל ב"תנאי בני גד ובני ראובן".

 

[1]  לג,ב: ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, על פי ה': ש: מדוע חשוב לכתוב את מקומות המוצא והמסע, ומדוע עצם הכתיבה צריכה להיות ציווי של ה' (ולא יוזמה של משה או היסטוריון)? ת: רק ה' ידע מראש שהדרך לארץ המובטחת לא תהיה ישירה וקלה, ולכן הציווי בא מה' עוד מראשית המסע. רק משה יכול היה לדעת את כל המסעות, כי כל האחרים (חוץ מיהושע וכלב) מתו בדרך, ולא ידעו את כל המסעות ומה קרה בכל מקום.

 

[1]  לג,נו: והיה כאשר דימיתי לעשות להם – אעשה לכם: ש: מה ה' דימה לעשות להם, ל"יושבי הארץ"? ת: ה' דימה להוריש את יושבי הארץ מפני בני ישראל, ואם לא נוריש את כל יושבי הארץ, ה' מבטיח שיבוא עם אחר ויוריש אותנו מהארץ ("אעשה לכם"). המשוואה ברורה ומותנית מראש, עוד לפני הכניסה לארץ ("כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען"; פסוק נא).

 

[1]  לד,יז: ואלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ: ש: מדוע היה צריך להחליף את נשיאי המטות לצורך קביעת הנחלות, הרי כבר היו נשיאים לכל שבט? ת: ה' רצה למנוע מצב של פרוטקציה, העדפה ו"שמור לי ואשמור לך", לכן סידר שיהיו נשיאים אחרים לאירועים השונים: ה' קבע את שמות הנשיאים לצורך מפקד העם (במדבר א,ה), משה קבע נשיאים אחרים כמרגלים (במדבר יג,טז), ועתה ה' קובע אנשים אחרים לגורל הנחלות.

 

[1]  לה,כה: וישב בה עד מות הכהן הגדול: ש: מדוע להתנות את שחרור הרוצח בשוגג מעיר המקלט דווקא עם מות הכהן הגדול? ת:  כדי שגם הרוצח בשוגג וגם גואל הדם יידעו בביטחון כי תם מועד ישיבת הרוצח בעיר המקלט, צריך איזה אירוע חשוב ומסעיר שכולם יידעו עליו. כהן גדול היה רק אחד, והוא מוחלף במותו, וכולם אמורים לדעת על מותו. מות ראש שבט הוא לא דבר ברור, כי ראשי שבטים עשויים להתחלף כל כמה שנים. 

 

[1]  לו,ו: לטוב בעיניהם תהיינה לנשים: ש: 'לטוב' בעיני מי? ת: בעיני הגברים, בני שבט מנשה, ולא בעיני בנות צלפחד, כי כתוב בלשון זכר 'בעיניהם' ולא 'בעיניהן'.

ספר דברים

דברים

 

[1]  א,א: אלה הדברים אשר דבר משה: ש: האם משה כתב את ספר דברים וכתב על עצמו בגוף שלישי? ת: נראה שמישהו אחר בן-דורו של משה וצעיר ממנו סכם את הדברים שדיבר משה, בתיאום עם משה ("ה' אלוהינו דיבר אלינו", פסוק ו'), ובשילוב עם דברי משה עצמו ("ואומר אליכם בעת ההיא לאמור", פסוק ט'). לכן הדברים לא יוצאים חופפים לחלוטין עם הדברים המסופרים במהלך ספרי שמות – במדבר, כגון סיבת מינוי השופטים והשוטרים (פסוקים י"ג- י"ח), ואופן שליחת המרגלים (פסוקים כ"ב – מ'), ועוד מקומות רבים שאינם חופפים בפרטים (כגון עשרת הדברים) אלא מסופרים העניינים בכללותם ובלא דיוק בפרטים. כך רצה משה שהדברים ייזכרו לדורות, אף אם הפרטים לא תואמים בדיוק את מה שקרה בפועל.

 

[1]  א,א: במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי-זהב: ש: האם התורה מציינת את המקום המדויק בו דבר משה? ת: לא, אלה הם חלק מדברי משה ("אלה הדברים אשר דבר משה"), המהווים מבוא לסיכום תולדות ישראל מצאתם ממצרים (מול סוף, רמז למרים אחות משה שניצבה מול הסוף ושמרה על משה בתיבה) עד הגיעם לקדש ברנע, תוך ציון נקודות חשובות במהלך הדרך.

 

[1]  א,ה: בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת: ש: מדוע רק בסוף הדרך לפני הכניסה לארץ משה מסכים לבאר את התורה? ת: משה חשש שהשופטים שימונו לאחר מותו לא יהיו כמו אלה שהוא עצמו מינה ושמסוגלים לתפקיד השפיטה והוראת התורה (פסוקים ט"ז-י"ז), ומדגיש זאת בפסוק י"ח: וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם, בָּעֵת הַהִוא, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן, כלומר בעת ההיא, בחורב, הדברים ניתנו ישירות מפיו והובנו, אך עוד זמן מה, לאחר מותו, הדברים עלולים להיות לא מובנים, ולכן משה מסכים רק עתה לבאר את התורה.

 

[1]  א,ה: הואיל משה באר את התורה הזאת: ש: מהי 'התורה הזאת'? ת: 'תורה' היא כינוס של הוראות ומצוות, הן בעניין מסוים, כגון בעניין הקרבנות (זֹאת הַתּוֹרָה, לָעֹלָה לַמִּנְחָה, וְלַחַטָּאת, וְלָאָשָׁם; ויקרא ז,לז), או בעניין הצרעת ("וזאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק"; ויקרא יד,נד), והן לכלל המצוות והדינים (כגון: דברים ד,מד-מה: וְזֹאת, הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-שָׂם מֹשֶׁה, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  אֵלֶּה, הָעֵדֹת, וְהַחֻקִּים, וְהַמִּשְׁפָּטִים, וכן כז,א-ג: שָׁמֹר, אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם.  וְהָיָה, בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד.  וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת--בְּעָבְרֶךָ). משה הסכים ("הואיל") בערבות מואב, לפני הכניסה לארץ, להסביר ("באר") את כלל המצוות ("התורה הזאת"). ההסבר לא בא מיד, אלא נפרש על פני ספר דברים ("אלה הדברים", פסוק א').

 

[1]  ב,ד: אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר: ש: מדוע ה' הוליך את העם דרך שעיר – אדום ("עשו הוא אדום", בראשית לו,ח) ומואב ועמון, אם אסור להם להלחם בעמים אלה, ומדוע שלא יביאם מכיוון הים, או בדרך בה הלכו המרגלים, או דרך ארץ פלשתים, הרי כבר עברו 40 שנה, ולא קיים חשש של  "קרוב הוא" (שמות יג,יז)? ת: ההזדמנות ללכת מכיוון מערב למזרח בטלה עקב חטא המרגלים, שם מצווה ה' (א,מ'): וְאַתֶּם, פְּנוּ לָכֶם; וּסְעוּ הַמִּדְבָּרָה, דֶּרֶךְ יַם-סוּף. ה' רצה לשנות בקיצוניות את כיוון ההליכה, לכן כיוון את העם בנחרצות דרומה, לכיוון ים סוף. לאחר שהגיעו לערבה צוו לעקוף את עשו בשעיר (ב,ח'): מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה, מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר, וכך הגיעו לשטח מואב, בבואם מכיוון דרום מזרח לארץ כנען (מה שהיום שטח סעודיה). לולי חטא המרגלים היו נכנסים לארץ מכיוון קדש ברנע, כלומר מדרום מערב.

 

[1]  ב,כו: ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום: ש: מדוע שלח משה מלאכי שלום לסיחון, הרי ה' ציווה עליו להלחם בו ("והתגר בו מלחמה", פסוק כ"ד)? ת: משה מגרה את סיחון לצאת מולו עם כל צבאו (פסוק ל"ב) בכך שגורם לו לחשוב שישראל חושש ממנו או אינו רשאי לעבור גם בארצו (כמו שהצטווה בעניין אדום, מואב ועמון), ולכן מבקש ממנו בנימוס ובדרכי שלום לעבור בארצו. זאת דרכו של משה להתגרות בסיחון, כמצוות ה'.

 

ואתחנן

 

[1]  ג,כז: עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה: ש: מדוע מבקש ה' את משה להסתכל גם למזרח, הרי משה עומד ממזרח לארץ ישראל ומבקש לראות את הארץ? ת: ה' הבטיח לאבות שארץ ישראל תשתרע עד הפרת במזרח (לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת; בראשית טו,יח). נהר פרת מסתיים באזור העיר בצרה בעיראק, במפגש עם נהר חידקל. העיר בצרה היא בקו מזרחי (לא מדויק) מהפסגה בה עמד משה וצפה בארץ ישראל.

 

[1]  ד,ב: לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו: ש: האם מותר להוסיף מצוות ודינים וסייגים שאינם כתובים בתורה, או לבטל מצוות? ת: נראה לי שמשה הבהיר את עצמו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים בציינו את המילה 'אנוכי', המבטאת 'אני ולא אחר', לא חכם כלשהו בהווה ובעתיד, ולא אף אחד זולת 'אנוכי'. צריך להבין שכל מצווה שמקורה אצל חכמים, ושאינה כתובה בתורת משה, היא בתור "התנדבות" לעבוד את ה' לפי המלצות של חכמים, ואינה חובת ה'. ודאי חל איסור לגרוע מצווה, כגון שופר באחד לחודש השביעי (תשרי, הוא "ראש השנה") שחל בשבת, או אי-לקיחת ארבעה מינים ביום ראשון של סוכות שחל בשבת.

 

[1] ד,ל: בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו: ש: האם התשובה שבאחרית הימים תלויה בחזרת כלל העם בתשובה או בתשובה אישית של הפרט? ת: נראה שהתשובה תלויה בכל פרט ופרט. ניכר בבירור שהתורה עוברת מלשון רבים בפירוט החטא והגלות (פסוקים כ"ה – כ"ט, בחלקו הראשון של הפסוק) ללשון יחיד בפירוט התשובה והשיבה לארץ מן הגלות (פסוקים כ"ט בחלקו השני – מ'). הפרט לא צריך לחכות שכל הקהילה תחזור לקיים את מצוות ה', הפרט הוא ריבון לעצמו ואחראי יחידי על מעשיו, בהיותו בעל צלם אלוהים ובעל בחירה חופשית.

 

[1]  ה,ד: פנים בפנים דיבר ה' עמכם בהר מתוך האש: ש: כיצד דיבר ה' עם הנמצאים עם משה בסוף ארבעים השנים, הרי כל דור המדבר מת? ת:  הכוונה של משה להבהיר שכל אדם מישראל החי בתקופתו  או שייוולד בעתיד, ייחשב מחויב לברית שכרת ה' בחורב, כי כל אב מצווה להעביר לבניו את תיאור מעמד הר סיני ואת מצוות ה' (יוֹם, אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב, בֶּאֱמֹר יְהוָה אֵלַי הַקְהֶל-לִי אֶת-הָעָם, וְאַשְׁמִעֵם אֶת-דְּבָרָי:  אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי, כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה, וְאֶת-בְּנֵיהֶם, יְלַמֵּדוּן; ד,י). אב שאינו מלמד את בנו חוטא וגורם לאבדן נשמת בנו בתור חלק מכלל ישראל. מכאן שכל אדם המשייך עצמו לכלל ישראל (דהיינו רואה עצמו כ"יהודי") הוא מחויב לברית שכרת ה' במעמד הר סיני ולמצוות התורה, וחייב להנחיל זאת לבניו.       

                                                                                                                                                                                      

[1]  ו,כה: וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת: ש: מדוע שמירת המצוות נחשבת לצדקה? ת: קיום המצוות מובא בהקשר של השכר הצפוי (לְטוֹב לָנוּ כָּל-הַיָּמִים, לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה; פסוק כ"ד). כיוון שהשכר אינו משולם מיד, אלא לעתיד לבוא ("כל הימים"), קיום המצוות בהווה על בסיס אמונה זאת שהשכר ישולם בעתיד – נחשב לצדקה.

 

 

עקב

 

[1]  ז,כ: וגם את הצרעה ישלח ה' אלוהיך בם: ש: האם הבטחת שילוח הצרעה לכיבוש הארץ התקיימה? ת: לא, הבטחה זאת טרם קוימה כלשונה. אמנם מסופר לנו בספר יהושע כד,יב:" ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם מפניכם שני מלכי האמרי לא בחרבך ולא בקשתך", אך שם מסופר על מלחמת משה בסיחון ובעוג, ולא במלחמה הצפויה ליהושע לכיבוש הארץ. ואכן זאת הבטחה חוזרת להבטחה מספר שמות כג,כח: "ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החוי את הכנעני ואת החתי מלפניך". מכיוון שהתורה לא מבטיחה לשווא, מסתבר כי טרם חווינו וראינו את הכיבוש המובטח, וכי אנו עתידים לראות כיבוש שלם של הארץ, כלשון הבטחת התורה, על ידי שילוח הצרעה. נראה לי כי בעתיד, בעת ה"גאולה",  אנו עתידים להמשיך את המסלול המתוכנן על ידי ה', שנקטע עקב חטא העגל ואחר כך חטא המרגלים  ("פנו וסעו לכם", כלומר יש שינוי בתוכנית המקורית), ואז נגיע גם למימוש הבטחת שילוח הצרעה, בתוך שאר ההבטחות ("והמם מהומה גדולה", "לא יתיצב איש בפניך", וכו').

 

[1]  ט,ט: ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה: ש: מה עשה משה בהר במשך 40 הימים והלילות? ת: נראה שמשה קיבל מה' את ציוויי מלאכת המשכן ואיסור מלאכה בשבת ( פרשות תרומה, תצוה וראשית פרשת כי-תשא; שמות כה,א – שמות לא,יז), ומלבד זאת רק ישב ("ואשב בהר"), והיה ("ויהי משה בהר"; שמות כח,יד), והמתין ללוחות, שהרי זאת הייתה מטרת עלייתו להר (ראשית פסוק ט': בַּעֲלֹתִי הָהָרָה, לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית). את הלוחות קיבל רק לאחר 40 יום ולילה (וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים, לָיְלָה; נָתַן יְהוָה אֵלַי, אֶת-שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים--לֻחוֹת הַבְּרִית; פסוק י"א). אין רמז על כך שמשה למד מה' דווקא בהר את כל המצוות וכל התורה, לא "תורה שבכתב", וודאי לא "תורה שבעל-פה".

 

[1]  ט,יד: הרף ממני ואשמידם: ש: מדוע ה' צריך לבקש רשות ממשה לעשות מה שברצונו? ת: ה' מתייעץ עם משה, כי הוא רואה אותו כמעין שותף ליצירת העם, בזה שנתן לו את הלוחות, וזאת לאחר שהמתין עם מסירת הלוחות 40 יום ולילה (פסוק י"א). ניכר שהיה דין ודברים בין משה לה' בדבר הלוחות, עד כדי כך שמשה הוצרך לתפוש את הלוחות בשתי ידיו (פסוק י"ז) ואף שבר אותם, בלי לבקש רשות מה'. ה' מתרעם על שבירת הלוחות, ומצווה מייד ("בעת ההיא"; י,א) לפסול לוחות חדשים ולהכין להם ארון עץ ("פסול לך", "ועשית לך"; י,א), כלומר למענך ובגללך.

 

[1]  י,ו: מוסרה, שם מת אהרן ויקבר שם: ש: האם אהרן מת ונקבר במוסרה (או מוסרות) או בהר ההר, כפי שנאמר בפרשת מסעי (במדבר, לג,לח)? ת: נראה לי שהגרסה של במדבר לג,לז-לח (וַיִּסְעוּ, מִקָּדֵשׁ; וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר, בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם. וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל-הֹר הָהָר, עַל-פִּי יְהוָה--וַיָּמָת שָׁם) עדיפה, בגלל התאמתה לנאמר בספר במדבר כ,כב-כח, וגם בגלל קרבת מקום המיתה והקבורה לקדש ולמכתש רמון (ראה הסברי לבמדבר כ,כג). בספר דברים אין דיוק בפרטים כי לא כל ספר דברים נאמר מפי משה עצמו, כפי שביארתי  בפסוק הראשון של ספר דברים ("נראה שמישהו אחר בן-דורו של משה וצעיר ממנו סכם את הדברים שדיבר משה, בתיאום עם משה"; אי"ם); עיין שם.

 

[1]  ה' אלוהיכם הוא אלוהי האלוהים: ש: האם יש אלים או אלוהים אחרים מלבד ה'? ת: כן, והם נזכרים פעמים רבות בתורה (מי כמוך באלים ה'; לא יהיה לך אלוהים אחרים; לֹא תֵלְכוּן, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--מֵאֱלֹהֵי, הָעַמִּים, אֲשֶׁר, סְבִיבוֹתֵיכֶם; דברים ו,יד, ועוד ועוד). משה מצווה בשם ה' שלא לקבל עלינו אלוהות אחרת מלבדו, אך גם הוא מכיר בנוכחותם ("אשר סביבותיכם").

 

[1]  יא,כב: כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנוכי מצוה אתכם לעשותה, לאהבה את ה' אלוהיכם, ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו: ש: מה התנאי לקבלת כל הטובה המובטחת לנו (הורשת הגויים, לכם יהיה, לא יתיצב איש בפניכם, וכו'; פסוקים כ"ג-כ"ה)? ת: לשמור את המצווה אשר משה, ומשה בלבד ("אנוכי"), מצווה ב"תורת משה", ושמירה זאת תביא אותנו לאהוב את ה', ללכת בכל דרכיו ולהדבק בו. שמירה של מצווה אחרת היא בבחינת "לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו" (דברים ד,ב).

 

ראה

 

[1]  יא,כו: ראה, אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה: ש: מדוע התורה פונה בלשון 'ראה' (אפשר היה לוותר על הפנייה ולומר בפשטות 'אנוכי נותן ...")? ת: התורה מבקשת שעניין קיום המצוות ובעקבותיו הברכה, או חלילה אי קיומן ובעקבותיו הקללה, יהיה ברור כפי שאדם רואה בעיניו, כדי שלא נבוא אחרי שחלילה יהיה לנו אסון ונשאל מדוע ולמה קרה לנו כך. 'ראה' בבחינת 'כזה ראה וקדש', ללא כל ספק.

[1]  יב,ה: כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם: ש: מדוע התורה לא מציינת במפורש את שם המקום הנבחר, הלא הוא הר המוריה וירושלים? ת: ה' טרם בחר את המקום ("אשר יבחר", בעתיד; הביטוי מופיע 21 פעמים בספר דברים, להדגשה יתירה, שאכן המקום טרם נבחר). אמנם הר המוריה כבר היה בקדושתו מאז עקידת יצחק ("וירא את המקום מרחוק"), אך לא היה ברור שיהושע יכבוש את כל הארץ המובטחת (ואכן נשארו הרבה "כיסים" ואזורים בלתי כבושים עד ימי דוד המלך). נראה לי שהמקום נבחר סופית רק לאחר שדוד קנה בכסף את גורן ארונה היבוסי.

[1]  יב,טו: רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר: ש: האם מותר לזבוח בכל מקום, הרי התורה אסרה עולות וזבחים אלא רק במקום אשר ה' יבחר (לעיל, פסוק י"א)? ת: ה'זבח' הנזכר כאן עניינו שחיטה לצורך אכילה רגילה (לא אכילת מעשר דגן, תירוש ויצהר, בכורות בקר וצאן, נדרים ותרומות) המותר "בכל שעריך". בכל זאת התורה מעדיפה זביחה לצורך אכילה רגילה ב"מקום אשר יבחר ה'", ומתירה זביחה ואכילה בכל מקום רק כאשר המקום רחוק (ואינה כופה הגדרה מדויקת למרחק, אלא משאירה זאת להרגשתו של האדם: "כי ירחק ממך") מהמקום שייבחר (כִּי-יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם, וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לְךָ, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ--וְאָכַלְתָּ, בִּשְׁעָרֶיךָ, בְּכֹל, אַוַּת נַפְשֶׁךָ; פסוק כ"א).

[1]  יב,טו: הטמא והטהור יאכלנו: ש: האם מותר לאכול מאכל 'טמא'? ת: לא, אלא כאן הכוונה לאדם טמא, כגון מצורע או זב. התורה מציינת שאין הבדל בין אדם טמא לאדם טהור בענייני מקום הזביחה.

[1]  יד,יא: כל ציפור טהורה תאכלו: ש: מדוע התורה לא מציינת את סימני הציפור הטהורה וסימני העוף הטהור (פסוק כ'), בעוד שהתורה כן מציינת את סימני הבהמה הטהורה (מפרסת פרסה, שוסעת שתי פרסות, מעלת גרה) וסימני הדג הטהור (סנפיר וקשקשת)? ת: סימני הציפור והעוף הטהורים הם רבים ומשתנים מציפור לציפור ומעוף לעוף, לכן התורה מעדיפה לציין במפורש מה אסור, ומרבה לציין את מיני העופות האסורים (נשר, פרס, עזניה, ראה, איה, דיה וכו'), ומכלילה את כל "שרץ העוף". נראה שכל יתר העופות – מותרים.

[1]  יד,כא: לא תבשל גדי בחלב אמו: ש: באיזה הקשר מציינת התורה כאן את איסור בישול גדי בחלב אימו? ת: בישול גדי בחלב אימו הוא ביטוי מובהק לחוסר קדושה, כי זה היה מנהג הגויים בעת עבודתם את אלוהיהם. התורה מציינת "כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך", וכדוגמא מובהקת לקדושה זאת מציינת מיד את איסור בישול הגדי בחלב אימו.

[1]  טו,ז: כי יהיה בך אביון: ש: איך יכול להיות שיהיה אביון, הרי התורה הבטיחה "אפס כי לא יהיה בך אביון" (פסוק ד')? ת: התורה מסייגת ומתנה את כך שלא יהיה אביון בשמיעה בקול ה' (פסוק ה'). התורה יודעת שעלול להיות מצב בו לא כל העם ישמע בקול ה', לכן מציינת את מילת התנאי 'כי' ("כי יהיה בך אביון"), ויותר מכך, התורה אף קובעת כי זה יהיה המצב (כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ; פסוק י"א).

[1]  טז,ו: כבוא השמש, מועד צאתך ממצרים: ש: האם בני ישראל יצאו ממצרים עם השקיעה ("כבוא השמש") או בערך בחצות הלילה? ת: בני ישראל אמנם יצאו בערך בחצות הלילה, אך התורה מצווה לשמור את חודש האביב דווקא, כי הוא 'מועד צאתך ממצרים'. 'כבוא השמש' מתייחס רק לזמן של זבח הפסח ("שם תזבח את הפסח בערב, כבוא השמש").

[1]  טז,ט: שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה: ש: מדוע התורה לא מציינת מועד (כמו לפסח "שמור את חודש האביב") לחג השבועות, אלא תולה זאת ב'חרמש בקמה'? ת: נראה שחג שבועות הוא חג אישי, בו כל אדם סופר לעצמו ("תספור לך"), שהרי כל אחד מתחיל את הקציר בזמן שהקמה שלו בשלה, ואין לזה מועד אחיד לכולם. חג הסוכות שונה מחג השבועות מבחינת מועד התחלתו, שאף שלא נאמר כאן מועד, אלא "באספך", וגם זה יכול להיות אישי, בכל זאת התורה קבעה לחג זה מועד קבוע (בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, לַיהוָה; ויקרא כג,לד). לחג השבועות התורה לא קבעה מועד ברור.

 

שופטים

 

[1]  יז,יא: לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל: ש: האם אין לסור מכל דבר שיגידו לך, או רק ממה ששאלת ? ת: אדם מחויב לעשות מה שיורו לו רק על מה ששאל, כי ניכר בבירור שהתורה מדברת על מצב בו אדם אינו יודע מה הדין ("כי יפלא ממך דבר למשפט", פסוק ח'), והוא ביוזמתו בא אל השופט או הכהן והלוי אשר בבית המקדש ("מן המקום ההוא אשר יבחר ה'", פסוק י') ושואל ("ודרשת") ואמרו לו, רק במצב זה הוא מחויב לעשות בלי לסור ימין ושמאל, כאמור: עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ לְךָ—תַּעֲשֶׂה; פסוק י"א). נראה כי פסוק זה (י"א) אינו יכול להוות אסמכתא לכך שכל דברי חז"ל והתורה שבעל-פה מחייבים כל אדם בכל זמן. לשם חיזוק הדברים אציין את דברי התורה בדברים כח,יד: וְלֹא תָסוּר, מִכָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם--יָמִין וּשְׂמֹאול; ההדגשה היא על 'אנוכי', כלומר אני ולא אחר. חיזוק נוסף הוא עניין עונש המוות המוטל על המפר בזדון את דברי הכוהן או השופט ("ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל", פסוק י"ב), עונש שלא קיים על הוראת חז"ל, ודאי לא בכל עניין.

 

[1]  יז,טו: מקרב אחיך תשים עליך מלך: ש: אם ה' הוא זה שבוחר לנו מלך (ראשית הפסוק), מדוע התורה מציינת שהמלך צריך להיות מבני ישראל ("מקרב אחיך") ולא נוכרי? ת: אולי ה' מנסה אותנו כמו בעניין נביא השקר שקורא לעבוד אלוהים אחרים (יג,ד), ואף אם ה' יבחר נוכרי – אסור לנו לקבלו כמלך. בכל מקרה מלך לא יוכל להיות נוכרי, כי הוא חייב "לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם" (פסוק י"ט), ונוכרי אינו חייב במצוות.

 

[1]  יח,טו: נביא מקרבך מאחיך כמוני: ש: מה הכוונה ב'כמוני'? ת: אדם פשוט, אחד מהעם, שבאופן בלתי צפוי בחר בו ה'. משה היה רועה צאן במדין, כבד-פה (בעל שפה גסה של רועים ולא של מדינאים), רחוק ממעורבות מעשית בנעשה עם עמו במצרים, ועל אף זאת, בו בחר ה' להיות נביאו. כך צפוי להיבחר על ידי ה' הנביא העתידי, אדם פשוט ובלתי צפוי להיות נביא, כפי שאכן קרה עם נביאים שונים (כגון אלישע, יונה, הושע ועוד).

 

[1]  יט,טו: על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר: ש: אם שני עדים מספיקים כדי להקים את דבר הצדק, מדוע צריך שלושה עדים? ת: כנראה יש דינים הנפסקים על פי שני עדים ויש דינים חמורים יותר המצריכים שלושה עדים, כפי התחלת הפסוק: לְכָל-עָו‍ֹן וּלְכָל-חַטָּאת, בְּכָל-חֵטְא, אֲשֶׁר יֶחֱטָא, כלומר ישנם סוגי עוון, חטאת וחטא שונים.

 

[1]  יט,כא: ולא תחוס עינך, נפש בנפש, עין בעין: ש: האם אין זאת מידה אכזרית להרוג עד או להוציא לו עין בגלל עדות שקר? ת: לא, עצם ההזהרה אמורה להרתיע עדי שקר, וכן ירתיעו עדי שקר פוטנציאליים ("והנשארים ישמעו ויראו, ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה בקרבך", פסוק כ').

 

[1]  כ,ה: אשר בנה בית חדש ולא חנכו, ילך וישוב לביתו: ש: האם זאת סיבה סבירה לשחרר ממלחמה מי שבנה בית חדש ולא חנכו, או מי שנטע כרם ולא חללו או מי שארס אישה ולא לקחה? ת: כן, כי דעתם של שלושה אלה לא תהיה נתונה למלחמה כולל מסירת הנפש, ואלה ימשיכו לפחד ולהיות במורך לב, על אף דברי הכהן, האמורים בפסוקים ג'-ד'. שחרור אלה שעדיין מפחדים נועד לחזק את הלוחמים, כדי שלא יהיו מפחדים נוספים: וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו, כִּלְבָבוֹ; פסוק ח').

 

[1]  כ,י: וקראת אליה לשלום: ש: מהו ה'שלום' לפי התורה? ת: השלום הוא כניעה ("ופתחה לך") ונכונות לשלם מס ולהיות עבדים לכובש. 'שלום' מלשון 'לשלם', כלומר עם המוכן לשלם עבור חייו הוא הראוי לשלום ולחיים.

 

כי תצא

 

[1]  כא,יד: ושִלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף, לא תתעמר בה, תחת אשר עִניתה: ש: מהו העינוי שעינה אותה? ת: העינוי הוא ההרגשה שהיא נותרה בודדה בעולם, וזאת לאחר מות משפחתה הטבעית ("ובכתה את אביה ואת אמה") היא ציפתה שהוא ייקח אותה לאישה וידאג לה ולמחסורה, ועתה נכזבה מתקווה זאת.

 

[1]  כב,טו: ולקח אבי הנער(ה) ואמה: ש: מדוע בפרשייה זאת כתוב 'נערה' בלי הא, למעט פעם אחת בפסוק י"ט, שם כתוב עם הא? ת: כל עוד הבעל לא מכבד אותה כאישה, ושׂם לה עלילת דברים (פסוק י"ד), או אכן היא סרחה במקרים שונים (פסוקים כ'-כ"ט), היא מופיעה כ'נער' (בלי הא), כלומר אישה לא-נשית, אך כאשר הוכחה צדקתה ואביה מקבל פיצוי על עגמת הנפש שלה (פסוק י"ט), היא מוכרת כ'נערה' (עם הא), אישה נשית. לגבי המאורסת שנאנסה בשדה (פסוק כ"ה), אמנם לא הוכח חטאה ("אין לנערה חטא מוות", פסוק כ"ו), אך גם לא הוכחה חפותה, לכן היא עדיין מופיעה כ'נער' (בלי הא).

 

[1]  כג,ב: לא יבוא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל ה': ש: מה הכוונה בביטוי 'קהל ה'' החוזר על עצמו שש פעמים בפסוקים ב'-ט'? ת: הקהל המשייך עצמו לה', וימשיך לסור למרותו. פצוע דכה, כרות שפכה, ממזר, עמוני ומואבי אינם מסוגלים או אינם רוצים להשתייך לקהלו של ה'. פצוע דכה וכרות שפכה אינם מסוגלים להוליד ולהמשיך בזה את עבודת ה' בעתיד, ואילו עמוני ומואבי, אף לאחר גיור, אינם רוצים באמת ובכל לב להשתייך. גם הממזר (בן לזיווג אסור) חי תחת רושם מעשֵׂי הוריו, ומתוך שחייב בכבודם, והם חטאו, אינו מסוגל לכבד את מצוות ה' ולהשתייך לקהלו. המושג 'קהל ה'' בא תמיד בהקשר של קדושה וכבוד לה': בפרשת קורח: כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה (במדבר טז,ג), ובתלונת העם: וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל יְהוָה, אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה (במדבר כ,ד), כלומר העם הקשור בה' ורוצה לעבדו בכל לב.

 

[1]  כד,א-ב: וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושִלחהּ מביתו. ויצאה מביתו, והלכה והיתה לאיש אחר: ש: על מי חלה חובת כתיבת ספר הכריתות (ה"גט")? ת: החובה חלה על הבעל, ואם שלחהּ בלא גט, העבירה היא שלו בלבד, ואין לה כל עגינות אליו. היא רשאית לצאת מביתו ולהיות אישה של בעל אחר. עצם יציאתה מהבית מבטאת את ויתורה על מזונותיה, וספר הכריתות אינו מעכב אותה, כי זאת חובתו של הבעל בלבד. הערה: אם פשט זה היה מתקבל להלכה, הייתה נפתרת כליל בעיית העגינות, וכל בעיית הממזרות הנובעת מיחסים בין אשת-איש לבעל אחר.

 

כי תבוא

 

[1]  כו,ב: ולקחת מראשית כל פרי האדמה: ש: האם הכוונה לביכורים הקשורים בחג השבועות? ת: לא, מדובר כאן בטקס ייחודי וחד-פעמי ("והיה כי תבוא אל הארץ", פסוק א'). הטקס הוא אישי לכל אחד בנפרד (כאשר יהיו לו פירות מאדמתו שלו: "אשר תביא מארצך") ולא ציבורי, ולכן הכול נכתב בלשון יחיד נוכח (תבוא, לך, וירישתהּ, וישבת, ולקחת, תביא, והלכת, ובאת, ואמרת, וכו'). מדובר כאן בראשית של כל מה שהאדמה מפיקה ("כל פרי האדמה"). בחג השבועות מדובר בביכורי קציר החטים בלבד (וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ, בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים; שמות לד,כב). כוונת הטקס היא ללמד את האדם להכרת הטוב, ולשמוח בטוב שיש לו ("ושמחת בכל הטוב", פסוק י"א), וללמדו שצעקה (תפילה ברגש) אל ה' היא הדרך הנכונה לקבלת הטוב ("ונצעק אל ה' אלוהי אבותינו, וישמע ה' את קולנו, וירא את ענינו ... ויוציאנו ה' ... ויביאנו ... ויתן לנו", פסוקים ז-ט).

 

[1]  כז,ג: וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת: ש: אילו דברים מדברי התורה ייכתבו, הרי אם הכוונה לכתוב את "כל דברי התורה" המצויה בידינו היום, כתיבתה טרם הסתיימה? ת: הכוונה במילה 'תורה' היא  לחוקים, למצוות ולמשפטים (פסוק י"ז) בלבד, ולא לכל הספר המוכר לנו היום. אלה הדברים שצריך שייכתבו כדי שיוכלו ללכת בדרכי ה' ולשמוע בקולו. הדברים צריכים להיכתב בצורה ברורה ("באר היטב", פסוק ח').

 

[1]  כז,ט: היום הזה נהייתה לעַם לה' אלוהיך: ש: וכי עד כה לא היו עַם, והרי הוזכרו עשרות פעמים כ"עַם" (למשל:  הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ; שמות א,ט)? ת: כאשר העם מקבל עליו את המצוות ("ושמעת .. ועשית"; פסוק י'), אז הוא ממלא את תוכניתו של ה', שעליה הודיע לנו עוד בטרם יצאו ממצרים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים (שמות ו,ז). ה' מדגיש שבכפוף לקיום המצוות,  העַם נעשה "לה' אלוהיך", כפי שנאמר בהמשך: יְקִימְךָ יְהוָה לוֹ לְעַם קָדוֹש ... כִּי תִשְׁמֹר, אֶת-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהָלַכְתָּ, בִּדְרָכָיו (כח,ט).

 

[1]  כח,טו-סח: וְהָיָה, אִם-לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגוּךָ. אָרוּר אַתָּה, בָּעִיר ... וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת, וְאֵין קֹנֶה: ש: מדוע יש צורך לפרט את העונשים הצפויים ב- 53 פסוקים, וכי לא היה מספיק לציין שיעשה לנו ההיפך מן השכר הצפוי, כפי שתואר ב- 13 פסוקים בלבד (פסוקים א'-י"ג)? ת: הפירוט הרב נועד למנוע טענה מאוחרת שלנו של "לא ידעתי, לא הוזהרתי" וכד'. ה' מבקש להדגיש שרק "אנוכי", כלומר הוא בלבד, על ידי משה בלבד, מצַווה אותנו, ואנו מחויבים לשמור ולעשות, וכי אלה תנאי הברית שכרת אתנו לפני כניסתנו לארץ: אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה, לִכְרֹת אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--בְּאֶרֶץ מוֹאָב (פסוק ס"ט). העונש אכן התרחש בכל דור במהלך ההיסטוריה (כולל בתקופת ה"שואה") בו לא נשמענו, בעיקר כיחידים אך גם כעַם (ה"קללה" באה ברובה המשמעותי  בלשון יחיד ולעיתים בלשון רבים, מפסוק ס"ב בלבד), לקול ה' בלבד.

 

ניצבים

[1]  כט,יג-יד: וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם--אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת.  כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם: ש: איך ניתן לחייב בברית ובאלה דור עתידי ("אשר איננו פה עמנו היום")? ת: הברית היא לזכות העם (בזה שה' מקים לו עַם ומתחייב להיות אלוהי העם; פסוק י"ב), וניתן לזַכּות אדם גם שלא בפניו. ה' כורת ברית עם הדור הנוכחי שיחנכו את הבנים ויכריחו אותם לקיים הברית (אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם:  אֲשֶׁר תְּצַוֻּם, אֶת-בְּנֵיכֶם, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת; לב,מו), והבנים יחנכו ויכריחו את הנכדים וכן הלאה, לקיים את הברית, לפיה ה' מקים לו את עם ישראל לעמו שלו והוא יהיה אלוהיו (פסוק י"ב). הערה: גם כאשר מדינה לוקחת הלוואה ארוכת טווח, היא למעשה מחייבת בתשלום ההלוואה את האזרחים שטרם נולדו, וההצדקה לחיוב זה היא שההלוואה היא לזכותם ולהנאתם של האזרחים העתידים, כגון לסלילת כבישים, ביטחון המדינה וכד', שמזה נהנים גם בדור עתידי.

 

[1]  ל,יא-יד: כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום ... בפיך ובלבבך לעשותו: ש: אם המצוות כל כך קלות להבנה ולביצוע, האם צריך פרשנות לתורה והמצוות בה? ת: לא, אדם מצווה להבין, ללא פרשנות, אלא רק בשכלו אשר חנן אותו ה' בתור היותו נברא בצלמו, ומחויב לעשות מה שלמד (בפיך) והבין (ובלבבך). סביר שההבנה של ראובן לא תהיה דומה לזאת של שמעון, ועל כן ייווצר מצב בו ראובן ושמעון מקיימים אחרת את המצווה. עד כמה שהדבר נראה מוזר, נראה לי שלכך כוונה התורה ("לא בשמים היא ... ולא מעבר לים היא ... כי קרוב אליך הדבר מאד"), וזה המצב הנכון, ובלבד שכך אכן הבין כל אחד מהם בתום לבבו.

 

 

וילך

[1]  לא,ט: ויכתב משה את התורה הזאת: ש: האם משה כתב את כל התורה באותו יום, או חלק נבחר ממנה? ת: משה כתב רק את התנאי והברית הכתובים בפרשת ניצבים (כט,ט – ל,כ). הדברים היו כתובים לפני משה בספר הנזכר פעמים רבות (פרק כ"ט פסוקים יט, כ, כ, כו; ל,י; פרק ל"א פסוקים כד, כו). משה דיבר את הדברים (וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל; לא,א), ולאחר מכן ראה את החשיבות בכתיבה מיוחדת של הדברים כדי שישתמרו לצד לוחות הברית: לָקֹחַ, אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ, מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם; וְהָיָה-שָׁם בְּךָ, לְעֵד (פסוק כ"ו). בארון היו רק הלוחות (וָאָשִׂם אֶת-הַלֻּחֹת, בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי; וַיִּהְיוּ שָׁם; דברים י,ה), ולכן סביר שה"תורה" אשר התווספה לצד הארון לא הכילה פעם נוספת את הכתוב בלוחות, אלא את הברית, ומטרתה מפורשת: לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת (פסוק י"ב). אין זה מעשי וגם לא נחוץ לכתוב דווקא במעמד זה של הסתלקותו של משה את כל התורה כפי שהיא ידועה לנו היום.

 

[1]  לא,יט: ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ... למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל: ש: מה מוסיפה "שירת האזינו" לעדות, הרי כבר נכרתה ברית בין ה' לעם (כח,סח)? ת: בריתות חשובות מצריכות נוסף על שטר הברית גם עדות, כגון קניין קרקע (לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה, לְעֵינֵי בְנֵי-חֵת; בראשית כג,יח; כלומר קניין ועדים – "לעיני בני חת"). כמו-כן, העדות נצרכה כאן כי עניין הפרת הברית על ידי בני ישראל בעתיד נאמר למשה וליהושע בלבד במקום סגור, באוהל מועד (פסוק י"ד), והיה צריך לפרסם ולהזהיר את העם, לכן: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, בְּאָזְנֵי כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל, אֶת-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה, הַזֹּאת--עַד, תֻּמָּם (פסוק ל'). העדות נאמרה בצורה של שירה, כי כך היא נזכרת היטב.

 

 

האזינו

 

[1]  לב,מו: שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנוכי מעיד בכם היום: ש: כיצד יש לשים לב לדברים, ומה בשירת 'האזינו' מציין עדות, שהרי תוכנהּ הוא טוב ה' לעמו מול חטאו ועונשו? ת: עצם ציווי הבנים ("אשר תצוו את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת") היא הצורה הנכונה לשים לב לדברי ה'. חינוך והוראה הם מעשה תשומת הלב של ההורה-המחנך והמורה. העדות היא עצם האזנת השמים ושמיעת הארץ, הנוכחים בכל עת ובכל מקום. כל יתר השירה מבטאת מצבים של טוב ה' (כגון כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף; פסוק י"א), או חטא ועונש (וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ. וַיַּרְא יְהוָה, וַיִּנְאָץ, מִכַּעַס בָּנָיו, וּבְנֹתָיו; פסוקים יח-יט).

 

[1]  לב,מט: וראה את ארץ כנען: ש: ה' כבר הראה למשה את הארץ (עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה--וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ:  כִּי-לֹא תַעֲבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה; ג,כז), ומדוע להראות לו אותה שוב? ת: הראייה הראשונה כללה את המזרח (עד איזור בצרה בעיראק, והיא מכוונת לעתיד רחוק; ראה ביאורי במקום). הראייה כאן היא לבשר למשה מה צפוי לעם בעתיד הקרוב, ממש לפני כניסת העם לארץ כנען, שהיא ממערב, צפון ודרום, אך לא ממזרח להר העברים הוא הר נבו.

 

[1]  לב,נא: על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש: ש: מדוע ה' מזכיר למשה לפני מותו את חטאו? ת: משה כבר התבשר על חטא העם הצפוי (וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ; לא,טז), והבין מראייה זאת כי "המזרח" עדיין שמור לעתיד רחוק, כנראה בגלל החטא הצפוי של העם. בהקשר זה ה' מזכיר לו את חטאו שלו (פסוק נ"א). כלומר, כפי שהעם לא יזכה בקרוב ל"ארץ ישראל השלמה" עד בצרה במזרח, כך אתה לא תזכה להיכנס לארץ.

 

 

וזאת הברכה

 

[1]  לג,א: וזאת הברכה אשר ברך משה ... לפני מותו: ש: מתי ברך משה את העם? ת: נראה שמשה ברך את העם בין סיום דבריו אל העם את 'שירת האזינו' (לב,מה) ובין עלייתו להר נבו למות, שהרי ה' מצווה את משה לעלות להר כדי למות (לב,נ). מיד כשסיים את ברכתו (כל פרק ל"ג), משה עולה להר נבו (לד,א), רואה את הארץ ומת (לד,ה).

[1]  לד,י: ולא קם נביא עוד בישראל כמשה: ש: אם התורה נכתבה סמוך למותו של משה כיצד ניתן לכתוב זאת בפרספקטיבה היסטורית? ת: נראה שהתורה נחתמה בימי ראשית המלוכה, שהרי נאמר בברכת משה וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (לג,ה). 'ויהי' בלשון עבר, כלומר כאשר כבר יש מלוכה מאוחדת של כל שבטי ישראל, בימי שאול או דוד. מאות השנים שחלפו בין מות משה לראשית המלוכה הן זמן מספיק כדי להעיד 'לא קם נביא עוד בישראל כמשה'. ונראה שהדברים נכונים עד היום. ובע"ה נזכה בקרוב לראות נביא כמשה, ואולי אף גדול ממנו (שהרי פחות ממשה קמו נביאים, אך כמותו או יותר ממשה – טרם), זה המכונה בפי כול 'משיח' (נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ:  אֵלָיו, תִּשְׁמָעוּן; דברים יח,טו).

 

------------------------  סוף התבוננות "שאלה ופשטה" מאת אי"ם לתורה  ---------------------

 

=============================================================

לעיון בביאורים לפרשיות קודמות, ראה: http://www.rubinmass.co.il/?page=Torah_commentat