לקט מביאור "תורת משה" לר' משה אלשיך זצ"ל לתורה – פרשת בראשית

 

מבוא על רבי משה אלשיך, מתוך הויקיפדיה:

רבי משה אלשיך (מכונה האלשיך הקדוש)ה'רס"ז, 1506/1507 - י"ג בניסן ש"ס, 1600-  היה פרשן ומחבר דרשות מפורסמות על התורה (המכונות 'אלשיך'), שד"ר, ופוסק בצפת. תלמידם של רבי יוסף טאיטאצאק ורבי יוסף קארו ורבו של רבי חיים ויטאל בתלמוד ובהלכה.

נולד לחיים באדריאנופול, שם למד בישיבתו של רבי יוסף קארו. מאוחר יותר עבר לישיבתו של יוסף טאיטאצאק בסלוניקי. בשנת ה'רצ"ה (1535) עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת. כבר בגיל צעיר יחסית בלט כפוסק הלכה. שנה לאחר מכן, בשנת ה'רצ"ו (1536), כאשר עלה ר' יוסף קארו לצפת, כבר שימש בה ר' משה אלשיך כאחד מדייני צפת. לימים נדפס קובץ של מאה וארבעים מתשובותיו בספר שו"ת בשם 'הרב משה'. ר' משה עמד בראשן של שתי ישיבות בצפת, בהן לימד עיוןבהקדמה לספרו תורת משה המכיל דרשות על התורה, כותב המהר"מ אלשיך שעיקר עיסוקו היה בלימוד העיון ואת דרשותיו על התורה כתב בימי שישי לעת מצוא.

לאחר חידוש הסמיכה על ידי ר' יעקב בירב הוסמך ר' משה אלשיך על ידי רבו, ר' יוסף קארו. ר' משה עצמו סמך את רבי יום טוב צהלון. ישנה מסורת לפיה סירב האר"י ללמד את ר' משה אלשייך קבלה/בימי זקנתו בשנת ה'ש"ן (1590) בקירוב יצא כשד"ר בשליחות אל סוריה, טורקיה ופרס. רבי משה אלשיך זכה להערצה רבה בימי חייו ולאחר מכן ויש המוסיפים, עד היום, לשמו את הכינוי 'הקדוש'. ר' משה נפטר ונקבר בצפת. בית כנסת עתיק הקרוי 'בית הכנסת האלשיך הקדוש' נמצא בעיר העתיקה של צפת.

בראשית

א,א,: בראשית ברא: מדוע לא כתוב 'בראשית ברוא' או 'בראשונה ברא'? אלשיך: "אין 'ראשית' אלא תורה ... שהוא כלי אומנותו ... הוא בניין אצילות עליון ... שהיה מביט וברא את העולם". פשט משולב בקבלה, שלפי התורה שבעולם העליון – כל נברא העולם למטה.

א,כב: ויברך אותם לאמר פרו ורבו  ... בימים והעוף ירב בארץ: אלשיך: "מה נשתנו דגים ועופות להתברך מכל בהמה וחיה? ... אחשוב, כאשר האדם שהוא תכלית ועיקר הבריאה – נתברך, כך אלו שני מינים, אשר יש לאדם הנאה ולא הזק מהם, שהם דגים ועופות, נתברכו גם המה, מה שאין כן יתר בהמות וחיות ושרצים, אשר בתוכן אבות נזיקין, בפרט קרן ותולדותיו שמכוונים להזיק".  פשט סביר.

ב,י-יד: ונהר יוצא מעדן ... ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים ... פישון ... גיחון ... חדקל ... פרת: מה משמעות הפרידה של הנהרות ומה משמעות שם הנהרות? אלשיך: " פישון – שפושה ומרבה הונו (וזהב הארץ ההיא טוב) ...גיחון - ... לשון הוצאה , כי הכבוד אחד מהדברים שמוציאים את האדם מהעולם ... סובב כל ארץ כוש שמשם מוצא העבדים כנודע .... חדקל – חד קל, ואינו חפץ בחידודי התורה ... הולך קדמת אשור שהוא לעומת מראה עיניו ... חכמות חיצוניות ... פרת – הוא ההולך קדמת תאוות גופניות והוא שטוף לפרות ולרבות ... יפרד – ויתרחק, לכן טוב לגבר כי ישא עול תורה ויגעל בזרה, וייטב לו בעולם הזה ובעולם הבא". דרש נאה.

ב,יח: אעשה לו עזר כנגדו: מה הכוונה 'כנגדו'? אלשיך: "לעומת מה שיהיה הוא. אם הוא ישאר בקדושתו – מה שישמש עמה – יוליד כוחות קדושה וייעזר ויתפאר בהם". רעיון מופלא.

ד,ד-ה: והבל הביא גם הוא ... וישע ה' אל הבל ומנחתו, ואל קין ומנחתו לא שעה: אלשיך: " מה נשתנו מנחותיהם זה מפרי האדמה וזה מהצאן? ... בהקריב קרבן לה' צריך אדם לשים בלבו כי את נפשו היה ראוי לזבוח ולנתוח ולשרוף ... הבל הביא גם הוא – כלומר ... גם את עצמו". מסירות נפש זוכה מאת ה' להעדפה.

 

שבת שלום, שבת בראשית של דברים טובים לשנה החדשה, שבת של בריאה ברוח התורה, ברכה, קרוב לתודה, להיות בקדושה ובמסירות נפש, וחורף בריא ומבריא, אורן.

 

נח

 

ו,ט: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו:  אֶת-הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ: במה צדיקותו של נח פחותה משל אברהם, בכך שנאמר שהיה צדיק רק בדורותיו? אלשיך: "כל צדקותו לא היה כשרון קנייני, רק שלילת עוון .. שלא שם פניו להיישיר את הזולת (כמו אברהם) לעשות נפשות רבות או להשיבם מדרכם הרעה, כי כל צדקו לא היה רק ממנו לה' בלבד, וזהו 'את האלוהים התהלך נח' כלומר ממנו ואליו.

ו,יג: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי--כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס: אלשיך: "למה הניח הזימה שקשה הימנה (מן החמס), וייחס כל העונש אל החמס? ... השחתת זרע הוא זנות, אך זה בסתר, לפני האלוהים לבדו, 'ותמלא הארץ חמס' – לעיני הכול ... ועל כן יתחייב בוא אנדרלמוסיא לעולם שהורגת רעים וטובים". דרגה גבוהה בפשיעה היא שאין בה בושה והיא נעשית לעיני כל, ומי שלא מוחה – למעשה מתחייב, גם אם הוא טוב במעשיו. מעניין.

ז, יז-כד: ויגברו המים וירבו ... והמים גברו מאד מאד ... ויגברו המים: אלשיך: "מה ענין הדרגות אלו? ... שרבו המים על הארץ בטבע ריבוי גשם ארבעים יום ... ואחר כך שלא בטבע 'גברו מאד על הארץ' עד שלא בלבד רמתה התיבה מעל הארץ, כי אם הייתה מהלכת ... עד ש'ויכוסו כל ההרים הגבוהים' – שיכלול כל הרי ארץ ישראל, שגבוה מכל הארצות". בכך בעצם בא הכתוב לפאר את ארץ ישראל.

ח,ז-יב: וישלח את העורב וייצא יצוא ושוב ... וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו: מה הרמז בסיפור התיבה ושילוח העורב והיונה? אלשיך: "רמז אל העולם הרקוע על המים, כתיבה ההיא. והעורב – משל אל נפשות החוטאים הטמאים במעשים רעים מאד שמתגלגלים יצוא ושוב ... לא כן היונה – היא נפש טהורה שעם הטובה היא, לא מצאה מנוח לכף רגלה להשאר בגן עדן כי יחסר ממנה מנוח לה על קצת אשמותיה ... 'ויחל עוד שבת ימים – הם ימי שנות האדם שבעים שנה ... 'וייחל עוד שבעת ימים' – הם שבעים שנה, פעם שלישית בגלגול, ואז נטהרה ולא יספה שוב אל העולם הזה עוד". ה' רומז לנו דרך העורב והיונה מהי דרכנו הנכונה בעולם הזה.

ט,ג: כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:  כְּיֶרֶק עֵשֶׂב, נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל: מדוע הותר לנח לאכול בשר, מה שאין כן לאדם ואשתו? אלשיך: "המה (אדם וחוה) חטאו והיו סיבת מיתת כל חי .. אך נח עשה מצוות קונו והחייה את כל הבעלי חיים – יעדיף עליהם ויאכלם הוא וכל זרעו, כי הכשרון הוא מעדיף את האדם על הבעלי חיים ... דברו רז"ל (פסחים מט) באמרם: 'עם הארץ אסור לאכול בשר' – כי מותר עם הארץ על הבהמה אין". בשר הוא מותרות למי שדואג לבעלי החיים ובזה הוא עדיף עליהם. מעניין.

ט,כג: וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם, אֲחֹרַנִּית: מדוע לא עצמו עיניהם במקום ללכת אחורנית? אלשיך: "כי הלא צדיקים היו (שם ויפת), וצלם אלוהים על פניהם, ולא רצו שפניהם אשר בם קדושת צלם אלוהים יראו את הערווה, גם שיטמטמו (יעצמו) עיניהם". פנים הם איבר חשוב.

ט,כה: וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן:  עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו: מדוע קלל נח את כנען בן נח, ולא את חם בנו? אלשיך: "חם הוא 'אבי כנען' הידוע, כי ממנו למד חם להיות שטוף בזימה ... כי מכנען למד, ואם היה מקלל את חם היו כל יתר בניו מתקללים, כי ממנו יצאה, על כן קלל את זה לבד". נח דאג שלא כל זרע חם יקולל, אלא רק כנען וזרעו, כי כנען היה "המורה" של חם לזימה.

שבת שלום, שבת של צדיקות ועזרה לזולת, צדקות לעיני כל, אהבת הארץ, חיי עד, בשר בשפע, הוראה של צדיקות בלבד, אורן

 

לך לך

 

יב,א: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: מה המיוחד בארץ אליה מכוון ה' את אברם, ארץ ישראל? אלשיך: "איכותך מתעלה ומתקדש ומשתלם בזה, כי אין עצמותך בחוצה לארץ כעצמותך בארץ". אלשיך מייחס את קדושת הארץ כיונקת מקודשת כנפי השכינה.

יב,ט: וַיִּסַּע אַבְרָם, הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה: לאן נסע אברם, לנגב, והלא הגיע להר המוריה? אלשיך: "'הנגבה' – הוא מקום הר המוריה, כי קדושתו באה ונוסעת לקראתו להקביל פניו ... לא אמר 'נגבה' כי אם גם ה"א בראש תיבה (מילה) לומר, מי היה נוסע? – הנגב עצמו". קצת 'מעופף'...

יב,יג: אִמְרִי-נָא, אֲחֹתִי אָתְּ--לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ, וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ: איך שרה תגרום לאברהם לחיות, מדוע דווקא 'בגללך'? אלשיך: "שעל ידי הצילך גופי, תזכי להציל גם נפשי, במה שלא יגעו בך, וזהו אומרו 'ייטב לי ... וחייתה נפשי'".

 יב,יג: אִמְרִי-נָא, אֲחֹתִי אָתְּ: מדוע אברהם סמך על המצרים וסיכן את אשתו? אלשיך: "אברם לא נתיירא רק מהמצריים, כי לא עלה בדעתו (ש)תילקח למלך ... (ואכן המצריים) לא עשו דבר ולא הכלימוה, אם לא שראו אותה שרי פרעה שעל ידי כך 'ותוקח', מה שלא עלה על לב אברם". עדיין הקושיה עומדת, מדוע אברם לא לקח בחשבון שיראוה שרי פרעה.

טז,ד-ה: וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה, וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ. וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם, חֲמָסִי עָלֶיךָ: אלשיך: "מה פשע אברהם בדבר שתמסור דין עליו? ... לא שאלת כי אם על עצמך (וַיֹּאמֶר אַבְרָם--הֵן לִי, לֹא נָתַתָּה זָרַע; טו,ג), ונתנו לך ... על כן 'חמסי עליך וישפוט ה'' כי לא התפללת עלי, והיה מתקיים זרעך בי ... ולא הייתי באה להיבנות על ידי תת אותה (את הגר) לך, 'ואקל בעיניה', ויקרני עוון". טענתה של שרי חזקה, כי בתפילה עליה, אולי היה זרעו של אברהם ניתן לה, אך הוא לא התפלל על כך. מעניין, דווקא אברהם שהתפלל על סדום ועוד, לא התפלל על שרה אשתו.

יז,ח: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן, לַאֲחֻזַּת, עוֹלָם; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹהִים: אלשיך: "מה היא קבלת האלוהות ('והייתי לך / להם לאלוהים')? – הכניסם לארץ ... שהוא שתקבלו אלוהותי, כי הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה". עצם ההסכמה לגור בארץ ישראל – היא קבלת ה' לאלוהים עלינו. מעניין.

 

 וירא

יח,א: וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא: מדוע התורה מציינת 'אליו' ולא 'אל אברהם', בשמו? אלשיך: "כי על ידי מצוותיו מתקדשים האיברים העושים אותם ... על ידי (מצוות) המילה הנזכרת (בסוף הפרשה הקודמת), כי הנה נתקדש איכותו על מה שהיה מתחילה ... וזהו אמרו 'אליו', כלומר אל הנימול הנזכר".

יח,ח: וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה: איך ייתכן שאברהם הגיש לאורחיו בשר עם חלב? אלשיך: "וזהו 'ויקח בן בקר' ... אל הנער לעשות אותם, אך להיות אברהם זריז המצוות יותר ... ובראותו כי הנער לא עשה עדיין .. כי לא מיהר כמוהו ... על כן מה עשה? לקח חמאה לתת לפני האחד, וחלב לשני, ובן הבקר לשלישי". לכל אחד נתן מאכל אחר...

יט,יב: וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל-לוֹט, עֹד מִי-לְךָ פֹה--חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ: למי התכוונו המלאכים במילה 'בנים', הרי לא היו ללא בנים, כי אם בנות וחתנים? אלשיך: "המה ידעו את אשר יקרה לו עם בנותיו, שיוליד שני בנים מהן .. ו'בנים' הן עמון ומואב". רעיון מבריק.

יט,לא-לב: וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה, אָבִינוּ זָקֵן; ... וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ, וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ; וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ, זָרַע: אם האב זקן, כיצד חשבה הבכירה להחיות ממנו זרע? אלשיך: "לזה אמרה 'ואיש אין בארץ' ועל ידי עשותנו על כוונה זו, על קיום העולם, ודאי נצליח". אם הכוונה טובה – הקב"ה ודאי יסייע. גישה מעניינת.

כא,ו: וַתֹּאמֶר שָׂרָה--צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹהִים:  כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי: מדוע אומרת שרה 'יצחק' בלשון עתיד ולא עבר, צחק לי? אלשיך: "חששה פן יהיה שם יצחק מזכרת עוון מה שצחקה היא באמרה 'אחרי בלותי' על כן קדמה ואמרה לא כן הוא, כי רק צחוק עשה לה אלוהים, כי שמחהּ ה' ... יצחק לשון עתיד, כי כל השומע יצחק", וישמח יחד אתה, ולא ילעג לה על ספקנותה.

כב,יב: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה: וכי רק עתה ידע ה' כי אברהם ירא אותו, וכי הצטרך למעשה העקידה כדי להגיע למסקנה זאת, ולא ידע מראש מה בלבבו של אברהם? אלשיך: "יתכן יאמר, הנה עתה – מה שהוא עתה, ידעתי מתחילה... או יאמר, עתה ידעתי? בתמיהה ... או יהיה פירושו: ידעתי, לשון רחמים, כמו ... 'וידע אלוהים' (שמות ב,כה)". שלושה ביאורים המנסים לענות על שאלה נכבדה.

 

 חיי שרה

כג,ב: וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ: מדוע לא כתוב 'לספדה ולבכותה'? אלשייך: "אם היה אומר 'לספדה ולבכותה', היה נראה שעל היותה אשתו מתחייב בזה, ולא כן הוא, כי אין האיש חייב לספדה בעצמו ולא להכותה, רק להשכיר לה שני חלילין ומקוננות. לזה אמר 'לשרה', לומר שלא על בחינת אשתו עשה, רק למה שהיא שרה מפאת עצמה, שחייב אדם להספיד ולהוריד דמעות על אדם כשר, וזהו אומרו 'לספוד לשרה'", לשרה דווקא, ולא 'לאשתו'. מעניין.

כג,ח: שְׁמָעוּנִי, וּפִגְעוּ-לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן-צֹחַר: מדוע אברהם לא פונה ישירות לעפרון,  אלא מבקש מבני חת לפנות בשמו? אלשיך: "חוק היה להם בימים ההם שלא לתת מקום מיוחד לאחוזה לאיש לקבור כל מתיו בו ... כי אם לתושב בלבד ... כי גר היה (אברהם, ולא תושב) ... כי גם עפרון יתאנה ויאמר כי אין לאל ידו כי אילי הארץ יעכבו בידו. על כן מה עשה? התנכל וילך לו תחילה אל גדולי הארץ וישאל מאתם ... כדי לומר אחר כך לעפרון למכור המערה לאחוזת קבר, ולא יהיה לו פתחון פה". פוליטיקה במיטבה.

כד,כב: וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת, וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב, בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ--וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל-יָדֶיהָ: מדוע המתין העבד עם מתן הצמידים לרבקה עד שכלו הגמלים לשתות ולא בעודם שותים, הרי הניסיון שהציב לנערה היה אם היא תציע מים לגמלים (וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה; יד)? אלשייך: "כלו הגמלים לשתות לגמרי והיה על ידי שאיבה אחת (וַתִּשְׁאַב, לְכָל-גְּמַלָּיו; כ')  ... הורה כי ממהר האלוהים לעשות הדבר". העבד ראה שנעשה נס על ידי רבקה, האמין לניסיון, לכן קודם נתן התכשיטים ואחר כך שאל בת מי היא.

כד,לה: וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת-אֲדֹנִי, מְאֹד—וַיִּגְדָּל: מדוע העבד הודיע כי אברהם עשיר מאד? אלשיך: "ראה להרים מכשול כל טעם לפגם ...  אם יאמרו לא נתן בת גדולים ומלכים כזאת אם לא למרבה לה מוהר ומתן הרבה ... ועל הראשון החל ואמר 'עבד אברהם אנוכי' לומר אל יקשה בעיניכם מדוע לא בא אדוני לדבר כזה, כי הלא מלך גדול הוא ובלתי ראוי לבוא כי אם שלוחו". פוליטיקאי במיטבו.

כה,ח: וַיֵּאָסֶף, אֶל-עַמָּיו: מה הכוונה בביטוי 'ויאסף אל עמיו'? אלשיך: "כל צדיק הולך אל מחיצת הצדיקים ... והנה יש צדיקים שיש להן קצת עוון אשר חטא, ולא יכניסוהו במחיצתו עד ינכו לו כל אשר חטא על הנפש, ואחר כך ייאסף אל עמיו – במחיצות צדיקים ... אמר כי אברהם מיד כשמת נאסף אל עמיו, כי לא היה דבר לנכות וליטהר תחילה, כי טהור היה לגמרי". אברהם צדיק מוחלט ולכן מיד נאסף בעום האמת אל עמיו הצדיקים.

 

תולדות

כה,כא: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ: מדוע התפלל יצחק לה' לנוכח אשתו? אלשיך: "לומר שישקיף ה' וירא בחינות נוכחיות היותה אשתו, כי היא מקבילה אליו באיכות נפשה, כי בת זוגו היא, ולא אל אביה". בעצם תפילת יצחק שנעשתה בנוכחותה, גרם יצחק להבליט את אכויותיה של רבקה, בתור אשת יצחק, בניגוד לעבר – בת בתואל. מעניין.

כו,כח: וַיֹּאמְרוּ, רָאוֹ רָאִינוּ כִּי-הָיָה יְהוָה עִמָּךְ: מהי הראייה הכפולה (ראו ראינו) שראו אבימלך ואחוזת מרעהו ביצחק? אלשיך: "ראו – מה שגדלת עלינו בהיותך עמנו, ואחר כך ראינו – שלא נוסף לנו שפע בלכתך, והכרנו בזה כי לא מהעושר שלנו היית מושפע בהיותך עמנו, רק 'כי היה ה' עמך'". מתוך החסרון שלהם – הבינו את יתרונו של יצחק, וכל זה בגין ה'.

כח,א: וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל-יַעֲקֹב, וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ; וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ, לֹא-תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן: במה ברך יצחק את יעקב? אלשיך: "שני מיני ברכות הן: יש ברכות טובות העולם הזה, ויש רוחניות של עולם הבא... וזהו 'ויברך אותו' ולא פירש, כי הרוחניות של עולם הבא לא תתפרש בתורה בפרוש כנודע, ולכן אמרה כממתיק סוד בינו לבינו, וזהו 'ויקרא יצחק אל יעקב' – שקראו לבדו אתו, ואז 'ויצווהו' – לומר אחר שקדוש אתה, שהברכה של עולם הבא לך היא, אל תטמא, ש'לא תקח אישה מבנות כנען'". יצחק מעניק ליעקב ברכות רוחניות וכתוצאה מכך מצווהו לא להיטמא בבנות כנען. מעניין.

ויצא

כט,לב-לג: וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן:  כִּי אָמְרָה, כִּי-רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי   ... וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, שִׁמְעוֹן: מדוע 'ראה' לפני 'שמע'? אלשיך: "הנה יש שנאה ויש העדר אהבה בלבד והנה מה שהיה מראה לה ... שלילת אהבה אל לא שנאה, על כן בראשונה אמרה 'כי ראה ה'' ... אך בראות בן שני, אז אמרה אם לא היה העניין רק העדר אהבה , אך בהיות שניים אמרה, אין זה כי אם שבוחן לבות ה', הוא הבין מה שלא נהיה גלוי (לי) והוא כי 'שנואה אנוכי' ועל כן 'ויתן לי גם זה', ויהיה 'שמע' ... לשון הבנה, על כן קראתו שמעון". מסקנה מצמררת של אישה שלא זוכה לאהבת בעלה.

 

לא,כג: וַיִּקַּח אֶת-אֶחָיו, עִמּוֹ, וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו, דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים; וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ, בְּהַר הַגִּלְעָד.: מהו 'וידבק'? אלשיך: "הנה דרך ישראל ... בעת צרתם, הוסף על היותם קרובים אל ה', מתדבקים יותר על ידי תפילה בכל לב אל ה', וזהו אמרו 'וידבק' – לשון הפעיל, שלבן סיבב (ש)ידבק יעקב בקונו, ועל ידי כן נשמעה תפילתו". מכל רע – יוצא טוב.

 

לא,נג: אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר, יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ--אֱלֹהֵי, אֲבִיהֶם; וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב, בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק: מדוע רק יעקב נשבע, ולא לבן, ומדוע נשבע ב'פחד אביו יצחק'? אלשייך: "'אלוהי אביהם' של אברהם ונחור (עבודה זרה) ... על כן אמר לו, איני חפץ בשבועתך, אנוכי בלבד אשבע ולא אתה ... אמר 'בפחד אביו יצחק' לומר הנני נגרר אחר אבי, במי שהוא ירא ממנו". וזאת כדי לא להרגיז את לבן, שהוא טינו מחשיב את אלוהיו. גם בעת ריב – יש לשמור על תבונה.

וישלח

לב,לא: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל:  כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי: אלשיך: "מה טיבו של שם זה (פניאל)? ייתכן אמר יעקב: הנה בזכות המקום – נעשה כאילו פנים שלי היו אל, כי נזעם נגד פני אלוהים, זהו כוח רוגז שרו של עשיו, כי הנה 'ראיתי אלוהים' זהו 'פנים אל פנים'". פני יעקב נעשו פני אל, ולכן 'פניאל'.

לב,לב: וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל; וְהוּא צֹלֵעַ, עַל-יְרֵכוֹ: אלשיך: "האם לו לבדו זרח? לו לבדו, שהיה ירא ה', יזרח השמש הידוע, 'שמש צדקה ומרפא' (מן הפסוק וְזָרְחָ֨ה לָכֶ֜ם יִרְאֵ֤י שְׁמִי֙ שֶׁ֣מֶשׁ צְדָקָ֔ה וּמַרְפֵּ֖א בִּכְנָפֶ֑יהָ; מלאכי ג,כ). ולמה הוצרך? הלא הוא כי 'והוא צולע על ירכו' - –רפאותו".

לג,יא: קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ, כִּי-חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל; וַיִּפְצַר-בּוֹ, וַיִּקָּח: אלשיך: "אמרו 'חנני' –ייראה כנותן קוץ בעיניו? 'את ברכתי' ולא 'את מנחתי', כלומר מהברכה שלי ... ושמא תאמר שאחר שחלקנו, וחלקי העולם הבא, הטוב שיש לי פה הוא שחלק משכרי שם – ניתן לי בה, ואיך אתנהו לך מזה? אל תחוש כי הלא 'חנני אלוהים' טוב בעולם הזה מתנת חינם". העובדה שליעקב יש עושר בעולם הזה – אינה בזכות הברכה של אבא יצחק, אלא כמתנת חינם מאת ה'. לא בדיוק מובן במה זה מנחם את עשיו.

לה,ו: וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן--הִוא, בֵּית-אֵל: אלשיך: "מה צורך הזכרת שתי (שני) שמותיה (בית אל ולוז)? אמרו רבותינו ז"ל כי נעקר הר המוריה ובא לכאן ... כלומר לא שם העיר של מקום זה שקרא 'בית אל', כי אם 'לראשונה' – שקדמה להר המוריה, היא הנקראת לוז, אך לשנייה, שבאה אחרי כן, לא היה שמה לוז". הסבר מדרשי לחלוטין, הר המוריה זז ממקומו וחזר למקומו.

 

וישב

לז,א-ב: וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו--בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן. אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף: מהו לשון 'גרות', ומדוע יוסף הוא מאפיין את תולדות יעקב? אלשיך: "בארץ שהיה גר בה אביו לקיים הגרות (גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה; טו,יג), וזהו 'בארץ מגורי אביו, כי ארץ לא להם תיחשב אף היא, כי הוא ב'ארץ כנען' ולא לישראל עדיין". לפי אלשיך, הגרות של 400 השנה החלה באברהם: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף (ב) הכוונה ש"על ידי היות יוסף עיקר התולדות – נמשך אחריו אל השעבוד האמתי ותמנע שלוותו מעתה, ולא יפסיק חבל מספר שנות הגרות".

לז,ג: וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו: מדוע יעקב מכונה כאן ישראל ולא יעקב? אלשיך: "לבל יאמר איש כי גם יעקב נכנס בגדר מקבל לשון הרע (וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם; ב'), . לזה אמר 'וישראל אהב את יוסף', ביושר לבב, כי על כן קראו פה בשם זה". מהות ישראל - –ושר הלב.

לז,יא: וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר: מה שמר יעקב? אלשיך: "שמר את הדבר בלבו, ולא גלהו, שעל בלהה הוא, להסיר קנאה מלבם". יעקב הבין מעניין השמש והירח שאין הכוונה ליעקב ורחל, הרי היא כבר מתה, אלא הכוונה ליעקב ובלהה (שפחת רחל) והרי בלהה היא מהבאים מצרימה, והשתחווה ליוסף (על פי המדרש בבראשית רבה, פד) יחד עם כל הבאים מצרימה.

לט,ו-ז: וַיַּעֲזֹב כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, בְּיַד-יוֹסֵף  ... וַיְהִי יוֹסֵף, יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה.  וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף: שואל אלשיך: "איזה יחס יש לדברים הקודמים (יופיו של יוסף) אל ענין זה שיאמר 'ויהי אחר הדברים האלה'? ... כי עודנו בשפלות – תֵת עיניה בו להורדת עיניים (פחיתות כבודה) נחשב לה, אך אחר גדולתו - נשיאות עיניים הוא לה". אשת פוטיפר הסכימה לחטוא רק עם אנשים חשובים, לא עם 'פושטים פשוטים', אף אם הם יפים.

מ,א-ב: חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, וְהָאֹפֶה--לַאֲדֹנֵיהֶם, לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם.  וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה, עַל שְׁנֵי סָרִיסָיו--עַל שַׂר הַמַּשְׁקִים, וְעַל שַׂר הָאוֹפִים: אם חטאו האופה והמשקה לאדוניהם, כלומר לשרים שלהם, מדוע קצף פרעה על הסריסים, שרי האופים והמשקים? אלשיך: "שלא הזהירו את עבדיהם". יש אחריות מיניסטרילית.

מקץ

 

מא,ט: אֶת-חֲטָאַי, אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם: מדוע 'חטאַי' ולא 'חטאִי'? אלשיך: "מה שחטאתי ליוסף שלא הזכרתיו עד הנה, ומה שחטאתי לך שלא מיהרתי להגיד לך עד עתה". הגיוני.

 

מא,לג: וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה, אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם: אלשיך: "היועץ למלך נתנוהו? רק ישמע חלום לפתור אותו. ומי הכניסו חומר 'ירא פרעה'? ... לעצמו היה דורש כי גם הוא בכלל הפתרון כמדובר ... לומר אשר ראה פרעה שהיה עומד על שפת היאור ... כי אשר היה על היאור ומהיאור שתחתיו יוצאת התבואה, היא השָׂבע, הוא כי אשר לא ישתרר עליו זולתך, שאתה בלבד עומד עליו, ממנו יוצאות שבע שני השבע". 'ירא' – כפשוטו 'יראה', זה חלק מהחלום לראות זאת שהתבואה יוצאת מתחת רגליו של פרעה.

 

מא,לח-לט: הֲנִמְצָא כָזֶה--אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ ... אֵין-נָבוֹן וְחָכָם, כָּמוֹךָ: אלשיך: "מי הגיד לו שלא יהיה נבון וחכם כמוהו, יודיע ה' לו גם הוא, דומה לכל זאת? ... כי בזה לא יוכלו לומר כי כן בחכמי מצרים, כי הלא אם כן, למה לא פתרו חלום פרעה? ... 'אחרי הודיע אלוהים אותך את כל זאת', שהוא מהיות רוח אלוהים בך, אין נבון וחכם כמוך'". הבנה פשוטה של המצב, ה' הודיע רק לך – רק אתה חכם ונבון.

 

מב,ב: רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ-לָנוּ מִשָּׁם, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת: אלשייך: " מי לא יידע שאם יחיו – לא ימותו? ... 'רדו שמה' – עם היות מקום גלות, 'ונחיה' שם, ולא נמות פה ברעב". יש מצב רע (גלות) ויש רע יותר (מוות ברעב), לכן נחיה בגלות – עדיף על מוות בארץ. תפיסה מציאותית מעניינת, לא כל כך אמונית.

 

מב,ז-ח: וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם; וַיִּתְנַכֵּר ... וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו; וְהֵם, לֹא הִכִּרֻהוּ: מדוע הכתוב מספר פעמיים 'ויכר יוסף את אחיו? אלשייך: "הוא הכירם מיד בראותו אותם אך חשש פן יכירוהו גם הם, על כן 'ויתנכר עליהם', לבל יתנו את לבם כי יוסף הוא, אך עדיין לגמור ההכרה רצה לשאול מאין באו ... אולי על ידי כן יתנו לב שמא קרוב הוא אליהם". משמע מדברי האלשייך שיוסף לא היה בטוח במאת האחוזים שהם אחיו, ומצד שני כן נתן להם פתח להבין שהוא יוסף, כדי לחנכם לאחוות אחים.

 

מד,יא-יב: וַיִּפְתְּחוּ, אִישׁ אַמְתַּחְתּוֹ. וַיְחַפֵּשׂ--בַּגָּדוֹל הֵחֵל, וּבַקָּטֹן כִּלָּה: כיצד לא שמו לב שבאמתחותיהם הושב הכסף (וְשִׂים כֶּסֶף-אִישׁ, בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ ; פסוק א') ויכלו לחשוד שגם הגביע 'הושתל' אצלם כמו הכסף? אלשייך: "זאת הייתה חכמת האיש, שלא הניחם רק להוריד ולפתוח איש אמתחתו, לא לחפש, פן ימצאו הכסף, כי אם 'ויחפש' – הוא בידו והמה לא ידעו, והוא גילה הגביע בלבד". תרגיל נוסף של יוסף, שהאחים לא שמו אליו.

 

ויגש

 

מה,ד: וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה: מדוע מזכיר יוסף את חטאם, הרי הוא במגמת של פיוס אתם? אלשיך: "כאן (מצרים) מקום זימה מוכן לחלל הברית ... אשר יציק לאיש אויבו, כי הצרה אשר היא אל הגוף אינה צרה בעצם כי היא צרה עוברת ... ונתנה למחילה ותיחשב לו לזכות, אך הצרה אשר תקרא צרה גמורה היא המגעת אל הנפש ... כי לולא הביאני ה' מצרימה – היה העולם אבד ברעב". למעשה הצרה שעשו לו היא גופנית, אך לא לנפש, ומצרה זאת יצאה הצלה לעולם כולו, ולכן אמירתו היא בעצם סוג של פיוס: כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם (פסוק ה').

 

מה,ח: וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה: מה הכוונה ב'אב לפרעה'? אלשייך: "שהוא (המלך פרעה) נשמע אל יוסף כבן לאב ... אף שמעלת האב גדולה על הבן יותר נשאר שררות, אך היא קרובה אל דרך ארץ ... על כן הייתה גדולת יוסף על פרעה מפני הכבוד ולא מפני היראה". נשמע הגיוני, אך לא מוחלט בעיני כי לא כתוב 'כאב לפרעה' אלא 'לאב לפרעה'. לאי"ם יש ביאור שפט אחר, בהסתמך על מר ענבר בספר 'אפכא מסתברא', שמנשה בנו של יוסף היה יורש העצר והיה אמור להיות ה'פרעה' הבא, כיוון שלפרעה לא היו ילדים, ולפוטיפר כהן און הייתה רק בת, אסנת, וממנה ילד יוסף את הבכור מנשה, והוא יורש העצר.

 

מו,א: וַיִּזְבַּח זְבָחִים, לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק: אלשייך: "למה לא אמר 'לאלוהי אברהם' גם הוא? .... אלוהי אביו שלא הניחו ללכת למצרים, מקום שהיה מתייחס למקום שאין לו אלוה, ואת יעקב מניח שילך למצרים ... לומר שזכות אביו יעזרנו להיות כמותו". יצחק לא הורשה לרדת למצרים, וזכותו זאת תעמוד לימינו של יעקב. מעניין.

 

מו,ד: וְיוֹסֵף, יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ: אלשייך: "מה עניין שית יוסף את ידו? ... (יוסף) ימלא מקומך להיות מרכבה אל מדרגתך .. להיות מרכבה בהשתלשלותם אל המדרגה אשר עליך, כי רבה היא על אשר הייתה עליו". אם הבנתי נכון, יוסף ישית ידו על עיני יעקב לא כדי לסייע ליעקב אלא כדי שיוסף יתרומם למדרגתו של יעקב ויוכל להנהיג את המשפחה והעם.

 

ויחי

 מז,כח: וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה: אלשיך: "למה פרט חייו בארץ מצרים, ולמה לא פרט מה שהיה בכל אחד מהמקומות אשר גר שם? ... כי זה דרכן של בני אדם: כי אם אלף שנים יחיה בשובה ונחת, ואחריתו מרה בקצת שנים עד ירד ביגון שאולה, הלא כל הימים הראשונים יפלו, ויהיו בעיניו כאילו כל ימיו מכאובים וצרה וחשיכה , וההפך ... הנה עתה נהפך, כי אחר שבסוף 'ויחי יעקב ... שבע עשרה שנה' של שנות חיים וטובה, נעשה כאילו כל 'ימי יעקב שני חייו' ולא 'ימי מגורים', כי עתה קנו הוויה חדשה ונעשו כולם שנות חיים". ראייה כוללת של חיים, הכל הולך לפי הסוף.

 

מח,ז: וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ: אלשיך: "איך מתקשר לזה (לעניין הירושה והברכה למנשה ולאפרים) אמרו 'ואני בבואי מפדן וכו''? ...  אל יעלה רוחך כי הייתה ברכת 'הנני מפרך' שאוליד אחרי בנימין עוד מרחל, אלא שמתה ונתבטל העניין ... אך 'ואני בבואי מפדן' ... היה מה ש'מתה עלי רחל' כלומר בשבילי, על קללת 'עם אשר תמצא את אלוהיך – לא יחיה', כי מאז נגזרה מיתתה, נמצא כי בעת הברכה (הנני מפרך') כבר הייתה מעותדת למות בזמן שמתה, ואם כן ודאי שלא (תהא ברכה) על שתלד אחרי בנימין".  אם הבנתי נכון, יש כאן מעין התנצלות ליוסף מדוע בניו האחרים, מלבד מנשה ואפרים, לא ייכללו בנחלה: וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר-הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם, לְךָ יִהְיוּ (פסוק ו')., כפי שהוא, יעקב, התברך רק על בניו הקיימים מרחל, כך הוא, יוסף, יתברך רק בבניו שהיו קיימים עד בואו, 17 שנים קודם לברכה.

 

מח,ח: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל, אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר, מִי-אֵלֶּה: אלשיך: "מהו הוא ההתנכרות הלז, שאמר 'מי אלה' אחר שהזכירם (וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם; פסוק ה') בפניו? ... כלומר, הטובים הם אם רעים?". אלשיך מבין שיעקב שואל לאופי שלהם, כי (לפי מדרש תנחומא) הוא צפה שייצא מהם ירבעם ואחאב וחש שאולי מצד עצמם הם בלתי כשרים. מדרש...

 

מח,כב: וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ, שְׁכֶם אַחַד--עַל-אַחֶיךָ:  אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי, בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי: האם יעקב אינו חושש שאם יתן ליוסף חלק נוסף מתוך חלקם של יתר האחים, שוב יגרום לקנאת אחים? אלשיך: "לא להם (לאחים) הייתה כי הלא לקחתיה 'בחרבי ובקשתי' ... רק מתנה משלי, כי לי היא 'אשר לקחתי', שהוא שלי לבדי". קניין בכסף ובנוסף מלחמה בחרב ובקשת, מקנים לאדם בעלות נצחית ופרטית, וקנין זה יעקב מעניק ליוסף. לטעמי לא נפתרה בזה שאלת קנאת האחרים העלולה לצמוח מכך.

 מט,טו: וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב: מהי מנוחה במצב טוב? אלשיך: "היא מנוחת העולם הבא". גם מנוחה ונחת בעולם הזה עדיין אינה טובים כמו הטוב שצפוי לעולם הבא. כפי שאמר אבי ז"ל: "נמות ונראה"...

 מט,כו: בִּרְכֹת אָבִיךָ, גָּבְרוּ עַל-בִּרְכֹת הוֹרַי, עַד-תַּאֲוַת, גִּבְעֹת עוֹלָם: מהן 'גבעות עולם' ומהי תאוותן? אלשיך: "שרה ורבקה, כי שרה התאוית שיירש יצחק ולא ישמעאל ... ורבקה - האוותה שלא יירש עשיו בנחלת כל העולם לעתיד". ברכת הורים היא גם בצד החיובי וגם בצד מניעת השלילי. כך היא ברכה מושלמת.

 

שמות

 

ב,יז: וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים, וַיְגָרְשׁוּם; וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן, וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם: מדוע 'ויגרשום' ולא 'ויגרשון', ומדוע את 'צאנם' ולא 'צאנן'? אלשיך: "(משה) הכיר בהן צניעות ... ולא הוטפלו בדיבור אפילו אלו עם אלו ... אז יבואו הרועים אצלם להתחבר בהן, ואז 'ויגרשום', הן את הרועים מעליהן בצעקן, כי צעקו הנערות לבקש מושיעים ... ואז משה על הרועים חרה אפו ויקם ויושיען ... גברו על הרועים (משה והבנות) ... יתכן כי להיותן בנות גדולות לצורך נישואיהן היו להן מאת אביהן צאן של עצמן לבד וצאן של אביהן לבד". פתרון פשוט.

 

ג,יד: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם: מדוע משה לא אמר לבני ישראל 'אהיה שלחני אליכם'? אלשיך: "מוסיף דיבור לעקור הקדמתו של משה ולסדר לו דברים, שלא יתעתדו ישראל לשאול מה שמו", ואכן לא שאלו. אם הבנתי נכון, ה' אומר למשה 'אהיה שלחני' רק כדי להרגיע את משה, כי העם כלל לא ישאל מה שמו של ה'.

 

ה,כג - ו,א: הֵרַע, לָעָם הַזֶּה; וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ, אֶת-עַמֶּךָ. עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה: במה ה' מרגיע את משה, הרי משה התלונן על כך שמצב העם הורע ולא הציל אותם? אלשיך: "כי יהיה פתחון פה לחזק לבו ולהביא עליו מכות גדולות ונאמנות עד תומם". ה' מביא עלינו צרות הנראות ללא תכלית, אך בתוכניתו של ה' כבר נקבע שבגלל אותן צרות, תהיה הצדקה להושיע את ישראל. לקח לחיים, לראות טוב גם ברע.

 

וארא

 

ו,יד: אֵלֶּה, רָאשֵׁי בֵית-אֲבֹתָם: אלשיך: "מה עניין התייחס שלושת השבטים האלה פה (ראובן, שמעון, לוי), וגם לא את השאר? ... והזכיר כל הראוי לִקָרֵא ראש לכל דבר שבקדושה .. ועל כן השמיט בני משה ומנה נין ונכד של אהרן". מי שנזכר הוא ראש לקדושה. אחרי לוי, כבר אין משתווה אליהם.

 

ז,א: וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, יִהְיֶה נְבִיאֶךָ: אלשיך: "למה שינה באמרו 'נביאך', ולא אמר 'יהיה לך לפה' כאומרו למעלה? ...אין עתה כבראשונה, שאתה (משה) היית שלוחי ונביאי, ואהרן היה לך לפה בלבד, על בלתי היותך ממהר לדבר ..., עתה, כי הנה נתתיך אלוהים לפרעה, כי אתה תהיה משלח את אהרן, ואהרן יהיה שלוחך נביאך, כאשר הנביא הוא שליח ה'". משה השתדרג לדרגה של של אלוהים וממנה שליחים – נביאים.

 

ז,ז: וּמֹשֶׁה, בֶּן-שְׁמֹנִים שָׁנָה, וְאַהֲרֹן, בֶּן-שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה--בְּדַבְּרָם, אֶל-פַּרְעֹה: אלשיך: "אמרו מנין שנות משה ואהרן, מה עניינם פה? ... שמא תאמר מה ראה יתברך להחזיק טובה לאהרן, שלא הקפיד והיה באחדות עם משה, הרי היה יתרון למשה עליו במדרגת נבואתו ולמה יקפיד אהרן? לזה אמר (את גיל אהרן ומשה) ... להחזיק לאהרן טובה שלא הקפיד, עם היות שהוא ... שלוש שנים גדול ממנו". אצילותו של אהרן היא בפרגון למשה הצעיר ממנו.

 

ט,ג: הִנֵּה יַד-יְהוָה הוֹיָה, בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה: מדוע לא נעשו כל המכות על ידי ה' ישירות, ולא חלק על ידי משה וחלק על ידי אהרן? אלשיך: "רצה ה' להורות כי בְמַה שמַכֶּה החומריים (אנשים פשוטים) מַכֶּה השָׂר (פרעה), כי אין לפניו יתברך הפרש בין זה לזה, על כן האפר שהוכו בו העם נזרק למעלה עד המכֶה את השׂר". מכאן שאין הפרש מי המכֶּה.

 

ט,כד: וַיְהִי בָרָד--וְאֵשׁ, מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד: אלשיך: "על מה זה היה האש, אחר שעיקר הפועל היה בברד? ... רצה ה' להורות כי הברד ההוא לא היה טבעי, שהוא כי מים היורדים מלמעלה מתקררים ונקפים בקרירות האויר ונעשה ברד ... כי אדרבא האויר היה חם כאש, כי אם שמה' יתברך נתהווה על דרך נס ... ושמא תאמר כי אינה ראיה גמורה ... הנה ראיה יותר גדולה כי הנה 'והיה ברד ואש מתלקחת בתוך הברד'". הכל כדי להוכיח לפרעה שיד ה' בדבר ולא בדרך מקרה וטבע.

 

בא

 

י,ב: לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ: אלשיך: "למה שינה פה לאמור 'שתי אותותי' ולא אמר כלשון שאמר למעלה (וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם)? ... כי לא שב מלבו ... כי איננו שם על לב ... והתוודה בהן, לא היה רק מן השפה ולחוץ ולא הייתה תשובה אמיתית, כי לא היו 'בקרבו' (בלבו)". הק רוצה תשובה מקרב הלב ולא במילים בלבד.

 

יב,ב: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם: מדוע נאמר 'לכם'? אלשיך: "החודש הזה הוא מזל טלה, לכם ישראל הוא ראש חודשים, שאדרבא ייהפך לכם לראש ולעטרת צבי תמיד". ה' נותן רק לנו תשועה, גם כנגד המזל המוצלח של המצרים.

 

יב,כא: מִשְׁכוּ, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם: אלשיך: "מה עניין משיכה זו? ... כי חש משה פן יאחזמו רעד בשמעם זה (לזבוח את אלוהי מצרים) ...  על כן ציווה יעשו בהדרגה, ימשכו איש שיו, ואחר כך יקחו, ושיעכבום בבית ארבעה ימים לשחטו לאחר כן .. ויילכו הלוך וחזק לבם". פעולה הדרגתית מקלה על עצם המעשה.

 

יב,לח: וְגַם-עֵרֶב רַב, עָלָה אִתָּם, וְצֹאן וּבָקָר: מדוע 'עלה' ולא 'נסע', כמו שנאמר בבני ישראל (וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס; לז)? אלשיך: "כי עלה במעלה ללכת גם לשעה קלה ... כי לא הושוו כי אם למקנה ישראל". הערב רב התעלה אך הגיע לדרגת מקנה. מעניין.

 

יב,מ: וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם--שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: ספירת השנים היא זמן ברית בין הבתרים, ואיך אברהם ייכלל בהגדרה של 'בני ישראל'? אלשיך: "מעת נאמר לאברהם 'כי גר יהיה זרעך' (בראשית טו,יג), עד היות לאברהם זרע (ומשנהייה לו זרע – הוא חלק מעם ישראל, כך הבנתי)... מכאן שאברהם נקרא ישראל". פתרון מאולץ למדי.

 

יג,טז: וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה, וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: מהו 'טוטפות'? אלשיך: "לרמוז שתהא הטפת עיניו והבטתו אל זמן היציאה כאילו הוא יצא משם". טוטפות = מבט עם הזדהות. מעניין.

 

 בשלח

 יג,יח: וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, יַם-סוּף; וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל: מדוע נוקטת התורה פעם לשון 'העם' ופעם 'בני ישראל', ואם היו רכי לב, מדוע מציינת התורה שעלו חמושים? אלשיך: "'העם' הם ערב רב, הם המעותדים לשוב (למצרים בראותם מלחמה: פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה; פסוק יז) ולא ישראל, הלא הוא כי הנה 'וחמושים' בכלי זין 'עלו בני ישראל' ... על העם (ערב רב) היה הפחד ולא על בני ישראל". מעניין.

 

יד,ה: וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם, כִּי בָרַח הָעָם: אלשיך: "הלא לא ברח, כי הוא בעצמו שְלָחָם ... ומה גם לאמרו בלשון עבר? ... כי ברח העם מקצה המדבר וישב אחור מאימת נחש שרף ועקרב אשר במדבר". הבריחה אינה ממצרים אלא מן המדבר, דבר שפרעה הבין כאילו ה' נטש את ישראל.

 

יד,טו: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ: אלשיך: "והוא לא היה צועק? ... התחיל להתפלל משה ואמר 'ה' ילחם לכם', אמר לו ה' 'מה תצעק' ותתפלל". תפילה היא צעקה.

 

יד,לא: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה... וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ: אלשיך: "והרי מקרא מלא כתוב 'ויאמן העם' (ד,לא) ... ואיך יאמר עתה שעל ידי קריעת הים האמינו בה' ובמשה עבדו? ... 'ויראו העם' הוא הערב רב 'את ה' ויאמינו בה'' ... אך ישראל לא הוצרכו לכך, כי מתחילה יראו את ה' ויאמינו בה'". שוב נחלץ אלשיך להגן על בני ישראל, כמאמינים בה'.

 

טו,א: אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת: מדוע 'ישיר' בלשון עתיד? אלשיך: "מאז נקרע הים בזכות בטחונם שנכנסו לים טרם יבקע, נתעתדו לשורר עם משה כאחד". השירה כאילו התהוותה מעצמה ועל ידי כולם כאחד, ברגע ששמו מבטחם בה'. מעניין.

 

טז,לה: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אָכְלוּ אֶת-הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה: מה הרמז בעניין המן? אלשיך: "רמז לנו ה' לפקוח עיניים עיוורות, האומרים הלוא בחזקנו לקחנו לנו הון ובר ולחם ומזון ... כי המה לא יידעו מחשבות ה' ... ומזונותיו של אדם קצובים לו ... ואם כן אפוא למה ייגע להעשיר? ... וטוב לו ימעט בעסק ... וזה רמז לנו ה' בפרשת המן ... הנני ממטיר לכם ... ולכן זאת יעשה האיש הישראלי, אל ייגע להעשיר, רק 'דבר יום ביומו, למען אנסנו' בכור עוני, אם יילך בתורתי אם לא, כי על ידי קיימה בעוני – אצליחהו יקימנה בעושר". העושר הוא ללכת בדרכי ה'.

 

יז,ט: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק: אלשיך: "מה היא בחינת בחירה זו? ... כלומר צדיקים, כנודע מכל 'אנשים' שבמקרא ... תופסי תורה הבלתי מתרפים ממנה". התורה גורמת גם כוח פיזי ותחבולות מלחמה, שהסתיימה בנצחון ישראל והשמדת עמלק.

יתרו

יח,ב: וַיִּקַּח, יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, אֶת-צִפֹּרָה: אלשיך: "מהראוי לא יאמר רק 'ויקח את צפורה', וידוע כי יתרו חותן משה היה? ... שלא על היות צפורה בִתוֹ כיוון, רק למה שהוא חותן משה ... חמיו מפני כבוד חתנו מביאהּ אליו בעצמו". יתרו לא רק מביא את צפורה כפעולה טכנית, אלא מודיע בזאת למשה שהוא מכבדו.

יח,ג: וְאֵת, שְׁנֵי בָנֶיהָ: מדוע 'בניה' ולא בניו'? אלשיך: "אולי לבו בל עִמהּ, כי טוב לו אחרת יקח לו מזרע ישראל? לזה אמר 'ואת שני בניה', כנודע כי הנה האישה מוצאת חן בעיני אישהּ על ידי בניה, וזהו אמרו 'בניה' ולא 'בניו'". אישה עם ילדים טובים = אישה טובה.

יח,כב-כו: , וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם ... וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, בְּכָל-עֵת:  אֶת-הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל-מֹשֶׁה, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם: מה ההבדל בין הדבר הגדול והקטן, לבין הקשה והקטן? אלשיך: "הדבר הגדול ... שהפסדו רב ... הדבר הקטן – שהפסדו מועט ... אך בהגיע הדבר אל הפועל למדם משה האמת ... אין הפרש (בין הפסד גדול למועט, שהרי דין פרוטה כדין אלף ככר זהב), רק (יש הפרש משמעותי) בין קושי וחומר הדין לדבר הפשוט". לחומר הדין – נצרכו למשה, איש האלוהים.

יט,ג: כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אלשיך: "למה חילק את ישראל לשניים, בית יעקב ובית ישראל, אם דבר שליחותו אל כולם הם דברים אחדים? ...בית יעקב הם קלי השלימות (שלא מקפידים כל כך במצוות), ובני ישראל הם שלומי אמוני ישראל (העם הנאמן לתורה) ... לאלו (בית יעקב) מדבר הדברים המצומצמים ובלשון חיבה ... אך לישראל השלמים – 'ותגיד', הגדה בהרחבת לשון, לבני ישראל". בכל זאת ה' מדבר אחרת לחלקי העם השונים, כדי שיבינו אותו בצורה נכונה.

כ,יד: וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר: מה משמעות ראיית הקולות והלפידים וקול השופר? אלשיך: "היו הולכים ונכנסים בראיית ובשמיעת דקות הקול בלי מסך ,,, עוצם הרוחניות, והוא בשמעם 'אנוכי' ו'לא יהיה לך' ... שממנו (מן הקולות) מתפשט ויוצא קֵרון אור, נמשל ללפיד אש שממנו יוצא ברק". בפשטות, הקולות הביאו את קֵרון פניו של משה, וגרמו בכך לקולות להיראות. כמו-כן, ראייה קלה משמיעה כאשר היא מלווה ברוחניות, אז מסכי הגשמיות נעלמים.

כ,י-יא: עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת--וַיְקַדְּשֵׁהוּ. כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ--לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ: מדוע הסמיכות בין מצוות השבת לכיבוד הורים? אלשיך: "אם היה כל ענייניך טוב העולם הזה, לא היה לך לכבד אביך ואמך, כי הנה הֵצֵרו לך, שהביאוך מהעולם העליון אל עולם ההפסד הלז, אך אחר שהודעתיך שתדמה לקונך על ידי השבת, ושתדבק בו בעשותך עיקר מהעולם העליון ... אם כן ראוי וחיוב הוא לך (ש)תכבד את אביך ואת אמך, לא בבחינת העולם הזה, רק 'למען יאריכון ימיך ... כי בהביאם אותך אל העולם הזה – תקנה חיי עולם הבא". ירידה לעולם הזה – צורך עלייה לעולם הבא. מעניין.

משפטים

 

כא,ב: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת--יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם: מה בא ה' לרמוז לנו ולהדריכנו למען חיינו? אלשיך: "שני חלקי האדם ... הנפש ... הגוף ... רצה ה' לזכות את הנפש למען תסגל מצוות ומעשים טובים, להעלותה גם עלֹה אל האלוהים אשר נתנהּ ... על כן הכין לה ה' והִקנה לה עבד יעבוד עבודתם, הוא הגוף ... לסגל מצוות ... לעבוד עבודתו ... 'שש שנים' לבד הוא העבדות ... בעשור השביעי שהוא חיי האדם, אז 'ייצא לחופשי', כי במות הישראל הכשר אז הוא בחופשיותו באמת ... ומזה יישא אדם קל וחומר, כי אין לך אדם שאינו טורח על חיי העולם הזה רוב הימים". אם הבנתי נכון, נלמד מעניין העבד כי שש שנות העבדות הן הכנה לחופשיות של השנה השביעית, כפי שאדם חי 70 שנה, מהן טורח על המצוות 60 שנה, ואז זוכה בעשור השביעי לחיי עולם הבא נצחיים וטובים.

 

כב,ו: כִּי-יִתֵּן אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ-כֵלִים, לִשְׁמֹר: מה רומז לנו ה' בעניין נתינת הכסף? אלשיך: "ירמוז לנו כי אם יעשיר איש – לא לו יהיה העושר ההוא, כי לה' הכסף ולו הזהב ... וזה מאמר הכתוב 'כי יתן איש' – זה הקב"ה, 'אל רעהו' – הוא איש הישראלי". ה' הוא הנותן לאדם את העושר, מכאן שהוא גם יכול לקחתו.

 

כב,ט: כִּי-יִתֵּן אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ-שׁוֹר אוֹ-שֶׂה, וְכָל-בְּהֵמָה—לִשְׁמֹר: מהו הרמז כאן? אלשיך: "'עתה ידבר על מי שייתן לו ה' בן או תלמיד, יחיד או רבים, או קהל עדת ישראל לרעות ולהנהיג". ה' הוא הנותן לאדם בנים ותלמידים וקהל להנהיג, ולא האדם בוחר לו אותם.

 

כב,כא-כב: כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן ... כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ: אלשיך: "שמא תאמר, האם לזולת שתי (שני) אלה אוכל לְעַנות? על כן בא ואמר: מה שייחדתי אלו (יתום ואלמנה) הוא להודיע, כי אם 'ענה תענה אותו' – כי עינויים כפול: א. העינוי אשר לכל אדם. ב. שזוכר כל אחד אשר חסר לו, שזו זוכרת מות אישהּ .. גם אני 'שמוע אשמע' – שתי שמיעות, על העינוי ועל הזכרת חסרונם". אסור לְעַנות אף אחד, אך על שני אלה – העוון כפול, ושמיעת ה' כפולה, ועונשו של המְעַנה יהיה כפול בהתאם.

 

כג,י-יב: וְשֵׁשׁ שָׁנִים, תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ; ... וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ ... שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת--לְמַעַן יָנוּחַ, שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ, וְהַגֵּר: אלשיך: "שמא תאמר, אולי עשיתי כן (מנוחת השבת) למען בני אדם היגעים שש שנים בחרישה וזריעה, למען ינוחו שנה אחת בשבע? לא כן הוא ... לא למען ינוח מיגיעה ... (אלא) שתקנה נפש יתרה וקדושה רבה, ומנוחת הגוף הוא דבר נמשך מאליו וטפל אל הדבר הזה, ואם כן – גם בארץ הקדושה השביעית, תחול בה רוח קדושה בשנה השביעית". הנה הקשר בין מנוחת השבת למנוחת הקרקע בשביעית, כך שמנוחת השבת תגרום לקדושה בארץ.

 

תרומה

 

כה,ב: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ: אלשיך: "אם כל בני ישראל לוקחים, מי יהיה הנותן ... ואם על הגזברים ידבר – איך יחזור ויאמר 'תקחו את תרומתי'? מעת הפריש התרומה מממונו בקרב ביתו לשמו יתברך, זוכה בו וקונה אותו ... וכשאחרי כן מוליכו בידו, נחשב לו כמוליך ונותן משלו ליד הגזבר ... ועל ידי כן ייחשבו ללוקחים וקונים מאתו יתברך.. וזהו יקחו לי, לשמי, תרומה ממונם בידם, ואחרי קחתם ההפרשה ההיא, ידבר אל הגזברים ... 'תקחו את תרומתי' ... כי כבר הפרישם לי לשמי". לסיכום, אדם לוקח מה', מנכס לעצמו, ואז נותן לשם ה' באמצעות הגזברים.

 

כה,לא-מ: וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת, זָהָב טָהוֹר; מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה, יְרֵכָהּ וְקָנָהּ, גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, מִמֶּנָּה יִהְיוּ ... וּרְאֵה, וַעֲשֵׂה:  בְּתַבְנִיתָם--אֲשֶׁר-אַתָּה מָרְאֶה, בָּהָר: מה הרמז במנורה ובעשייתה? אלשיך: "האדם שהוא כמנורה מוכן לקבל אור ולהאיר בעולם הזה על ידי תורה ומעשים טובים, ועל כן היא שמונה עשר טפחים, כמידת אדם בינוני ... והתנאי האחד להעשות הגוף מנורה טהורה הוא לקבל ייסורין, להתיך ולמרק ... וזהו מקשה תיעשה המנורה, שעל ידי הכאות כמקיש בקורנס ... 'ארבעה גביעים' והוא הראש אשר בו המוח, מושב השכל, כי זה כל האדם .. ועוד רביעי היא הבינה ... וזולת מעשיך הטובים גם משאך ומתנך יהיה בטוהר לב, וזהו 'ומלקחיה' – הוא ליקוחיך, ומתנך הוא 'מחתותיה' שהוא לשון שימה ונתינה". המנורה כמשל לאדם המושלם. וכן על דרך זאת, מדמה אלשיך את כל יצירת המשכן – לבניין אדם מושלם, כולל יריעות המשכן כמכסה קדושה לאדם, ועוד ועוד.

 

כז,ח: נְבוּב לֻחֹת, תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ: מהו הרמז בלוחות החלולים? אלשיך: "יזכור לבלתי התרחב בעולם הזה ולבלתי השיג גבול או לעשות לו בתים גדולים ועליות מרווחים, כי בסופו אין לו (אלא) רק צמצום בין לוחות הארון אשר יושם בו, וזהו 'נבוב לוחות תעשה אותו'". ענווה והסתפקות במינימום הנצרך, זהו המסר.

 כי תשא

לא,יז: וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ: מהו 'וינפש'? אלשיך: "ויתן נפש לעולם לקיימו, וזהו 'וינפש', שהעולם נזכר באמרו 'ברית עולם', קנה נפש, והוא משמעות 'וינפש' – כי מה שבשבת בא לכם נפש יתרה, שהיא ביני וביניכם". שבת היא נפשית רק ליהודי, ולכן אולי שביתת גוי בשבת אסורה, ולמעשה אינה אפשרית.

לב,ה: וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַיהוָה מָחָר: כיצד נכשל אהרן בחטא העגל? אלשיך: "לא גער בם פן ימיתוהו ולא תהיה להם תקומה, רק חשב אהרן להאריך הזמן ... 'ויבן מזבח לפני' – הוא לבדו למען יתאחר ולא יגמור מבעוד יום". אפשר להבין שהיה אנוס ('פן ימיתוהו'), ודאג שהעם יומת.

לב,ח: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל: מדוע 'אלוהיך' ולא אלוהינו'? אלשיך: "כנגד מאמר 'אנוכי ה' אלוהיך'". גם במרדם היו צדיקים...

לג,ד-ה: וְלֹא-שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ, עָלָיו. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף--רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ, וְכִלִּיתִיךָ; וְעַתָּה, הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ: מה הכוונה ב'וְלֹא-שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ, עָלָיו', ואם לא שתו עדיים, כיצד יכלו להורידו מעליהם? אלשיך: "ה'עם' (הערב רב) הנזכר 'לא שתו איש עדיו עליו' – כי לא שבו בתשובה שלמה ... מה שאין כן אשר בשם 'ישראל' יכונו - כי עדיין עדיים עליהם". לפי אלשיך יש 'עם' ויש 'בני'. אבחנה מעניינת.

לג,יד-טו: פָּנַי יֵלֵכוּ, וַהֲנִחֹתִי לָךְ. וַיֹּאמֶר, אֵלָיו:  אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה: מדוע משה דורש שוב שפני ה' יילכו, הרי ה' הבטיח שפניו יילכו? אלשיך: "'פני ילכו' – שאלך בעצמי אך לא עם ישראל, רק 'והניחותי לך' – שהוא לך לבד ... אם אין פניך הולכים – אל תעלנו' – לשון רבים, כלומר עם כולנו תלך ולא עמי לבד". משה דרש שפני ה' יילכו עם כל העם, ולא על ידי זולתו.

לד,א: פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים; וְכָתַבְתִּי, עַל-הַלֻּחֹת, אֶת-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ: האם הדברים הכתובים בלוחות השניים הם בדיוק אותם הדברים שנכתבו בלוחות הראשונים? אלשיך: "מה שאכתוב אינו מה שהוא עתה בשברי הלוחות, אף שהיו שם כל האותיות חקוקות ורשומות, אלא מה שהיו מתחילה בראשונות אשר שברת, ולא במה שאחר השיבור, והוא כי בראשונות הייתה רוחניות גדולה באותיותיהן, ואותו הרוחניות הוא מה שפרח ונסתלק ... כך אכתבם באופן שלא חסרו מהראשונות". לפי האלשיך כל אותיות הלוחות הראשונים נמצאות גם בלוחות השניות (צריך בדיקה...) אלא שרוח הדברים של הראשונות נמצאות גם בשניות, הן בתוכן והן ברוחניות. מעניין מאד.

לד,כז-כח: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כְּתָב-לְךָ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה ... וַיִּכְתֹּב עַל-הַלֻּחֹת, אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית: מדוע אמר ה' למשה לכתוב את הלוחות, והרי ה' הבטיח כי הוא יכתוב בעצמו ('וכתבתי על הלוחות .. אשר שברת; לד,א)? אלשיך: "כי ארצה לזכותך בדבר הגדול הזה". ה' שינה את דעתו כדי לזכות אדם במצווה חשובה. מעניין.

 

ויקהל

לה,א: וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:  אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם: אלשיך: "למה הייתה הקהָלה זאת פה מביתר מצוות ה' אשר דבר משה אל בני ישראל? ... כאשר חטאו היה על ידי הַקהל, כמה שאת אמרת 'ויקהל העם על אהרן', כי זולת חומר העוון – היה גם ברבים, שהוא חילול ה', על כן גם בתיקון – צריך יהיה כן ב'הקהל', לקדש את ה' במה שיעשו התיקון והתשובה ברבים, וזהו 'ויקהל משה'. ועל השנית להרחיק הגורם, אמר 'את כל עדת בני ישראל', כלומר (כולם) אך לא את הערב רב, כי המה היו גורמים נזקים". הדבר הפוגם – הוא המתקן.

 

לה,ב: שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַיהוָה; כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת: אלשיך: "למה במלאכת המשכן לא תדחה שבת, ככל מעשה הקרבנות, תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן? ... ולא יחללו שבת על מעשה המשכן, פן יטעו, ושמירת השבת היא 'לדעת כי אני ה' מקדשכם' ומתדבק בכם, על ידי נפש יתירה שאני נותן בכם ומתדבק בי".

 

לה,כא: וַיָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ: אלשיך: "(נשאו לבו – נדבה רוחו) – שהוא כפל עניין במילות שונות, שהם שתי קושיות: אחת, כפל הענין, שנית, למה הוא במילות שונות? ... בהבאת הנדבה היו הדרגות, כי תחילה הביאו 'אשר נשאו לבו' ואחר כך 'אשר נדבר רוחו אותו' ... 'נשאו לבו' מבלי מוחה בידו, והשני הוא 'אשר נדבה רוחו אותו' – כי רוחו ונשמתו עשאתו נדיב, מה שלא היה מעצמו". אדם מעצמו, בלי רוח, דומה לחייה, אשר יש לה רצון משלה בלי כל התרוממות רוח.

 

פקודי

לח,כא: אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה:  עֲבֹדַת, הַלְוִיִּם, בְּיַד אִיתָמָר: אלשיך: "למה הודיענו שהיה ביד איתמר? ... שלא יחשבו את הלוויים ישלחו יד בעבודתם לחסר שמץ דבר מזהב וכסף אשר ישאו עליהם, על כן טוב לדעת מעתה מספר ומשקל הכל, והיה מינויים על יד איש אחד, הוא איתמר, כי אם היה על פי שניים – לא היה חשד ... כי בהיות שניים – אין לחשדם, כי אם בהיות ביד אחד בלבד, וזהו 'ביד איתמר'". נראה שדווקא בגלל שהמינוי היה בידי איתמר בלבד, צריך את משה כדי לפקוד, בתור שני לאיתמר.

 

לח,כד-כז: כָּל-הַזָּהָב, הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה, בְּכֹל, מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ--וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה, תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר, וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ ... וַיְהִי, מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף, לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ: אלשיך: "למה לא פקד אך את הזהב ואת הכסף ואת הנחושת, וכל שאר דברים לא עשה, רק הזכיר מציאותן לבד? ... שלא נאמר שאותו השיעור חסרו במאה כִּכָּרים לבוא ככר לאדן, ומזה נקח ראיה לכל שאר הדברים אשר לא היו עניינם ניצק בכור, ועל כן לא מנה שיעור כל שאר ענייני המשכן במספר במשקל, כי מאלה ייקח ראיה אל כל השאר". אמון ומסקנות בריאות לפי התקדים.

 

לט,לב: וַתֵּכֶל--כָּל-עֲבֹדַת, מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד; וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה: אלשיך: "היה לו לומר 'ויעשו בני ישראל' ואחר כך יאמר 'ותכל' (מדוע התורה הקדימה את 'ותכל'?) ...'ותכל כל עבודת' – כאילו כלתה מאליה, כי מן השמים הייתה נעשית, ואף על פי כן מעלה עליהם הכתוב כאילו ישראל עשו הכל ... לומר, אף על פי שהיו נראים כעושים, אך הוא יתברך היה עושה את הכל". ה' ציווה שיעשו ונתן לעם הרגשה טובה שהוא אכן עשה.

 

מ,לח: כִּי עֲנַן יְהוָה עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ--לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל: מדוע כתוב בתורה  'בית ישראל' ולא 'בני ישראל'? אלשיך: "להיות העניין להזכיר חשיכת הראות לבלתי עצור כוח לראות אש הענן ביום, הזכיר 'בית' – שכולל הנשים, כמו דאת אמרת 'כה תאמר לבית יעקב' – אלו הנשים, שהן גרועות ואין להן הכנה להביט אל דבר רוחני כאנשים, ומה גם שלומי אמוני ישראל". ה' דואג שגם ה"גרועים" והחלשים בדברים מסוימים, יוכלו לחיות באמונה שלמה. מעניין.

 

 

ויקרא

 

א,ב: אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם: מדוע 'אדם' ולא 'איש'? אלשיך: "ענין כל ישראל ערבים זה לזה, וחטא האחד על הכלל ייחשב, ומה גם על הראוי להזהיר ולהישיר, כמאמרו יתברך ליחזקאל 'ואתה כי (לא) הזהרת רשע' (יחזקאל ג,יט), ועל כן כי יחטא איש גם זולתו יאשמו, וזהו 'אדם כי יקריב', שהוא על אשר חטא ... שלא הזהרתם אותו, ואם כן כולכם הייתם חייבים, ולא יכופר בקרבן אחד שיקריב הוא לבדו". הבנו ש'אדם' מתייחס לכלל, ו'איש' מתייחס לפרט.

 

ד,כב: אֲשֶׁר נָשִׂיא, יֶחֱטָא: מדוע דווקא לגבי נשיא הלשון שונה מכל בעלי החטאות ('אשר' במקום 'כי' או 'אם')? אלשיך: " כי למה שהוא נשיא – והשררה מביאה לידי עבירה, אין צריך לתלות שגגתו על אשמת העם, כי אם על של עצמו ... הוא בגרמת מה שעשה תחילה אחת מכל מצוות ה', ועתה 'ואשם' בעצמו, שהכיר עתה שגגתו זאת ובא לשוב ממנה". מי שמודע לחטאו – שגגתו ודאית, בלשון 'אשר' ולא 'אם' ו'כי'. מעניין.

 

ד,כז-כח: וְאִם-נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה, מֵעַם הָאָרֶץ ... וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים, תְּמִימָה נְקֵבָה, עַל-חַטָּאתוֹ, אֲשֶׁר חָטָא: מדוע 'עם הארץ' (אדם פשוט) מביא קרבן שגגה נקבה, ואילו עדת ישראל או נשיא שיחטאו בשוגג יביאו קרבן זכר (עדת ישראל – פר זכר: ד,יד, ואילו נשיא – שעיר זכר: ד,כג)? אלשיך: "לפעמים עבירת זולתו גורמת לאדם גרמת נזק גדול ורב מזה (של כהן משיח) ומצריכו להביא כפרה גדולה מזו ... 'ואם הכהן המשיח יחטא' זה נמשך לו בשביל 'אשמת העם', שלא הזהירם ואשמו, ועל כן שגרמתו רבה, יביא פר בן בקר זכר תמים' ולא נקבה, כי חזקה שגגתו". למדנו ששעירה נקבה  ערכה גדול משעיר זכר, ולמדנו שפר זכר – ערכו גדול משעירה נקבה.

צו

 

ו,ב: וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ: אלשיך: " מי לא ידע כי בו תוקד אש המזבח? ... והטעם כי אש המזבח שהוא קדושה מן השמים תוקד בו. גם אחר שנתאכלה אש עצי המערכה. כי אחר שאחזה בה אש המזבח שהוא מן השמים ... כי עין בעין יראו כי אש רוחני וקדוש מעין המזבח של מעלה הוא וא"כ ודאי שהיא העול' בקדושתה ... (במדרש רבה) תוּקד עליו לא נאמר אלא תוּקד בו. האש היה מתוֹקד בו". אש פלאית ראויה לציון.

 

ז,כט: הַמַּקְרִיב אֶת-זֶבַח שְׁלָמָיו, לַיהוָה--יָבִיא אֶת-קָרְבָּנוֹ לַיהוָה, מִזֶּבַח שְׁלָמָיו: אלשיך: " מי לא ידע כי המקריב את זבח שלמיו שיביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו, כי הוא הדבר בעצמו? ... שמגביה ערכו להביא זבח שלמיו, שהוא לתת זבח בהמת שלמים, כאלו מעורב דעתו עמו, כשווים. והם שלמיו שלו שבשר ודם הוא לה' אלהי האלהים". השלמים הם כאילו הוא עצמו, ולכן הם נקראים 'זבח שלמיו'.

 

ז,לז: זֹאת הַתּוֹרָה, לָעֹלָה לַמִּנְחָה, וְלַחַטָּאת, וְלָאָשָׁם; וְלַמִּלּוּאִים--וּלְזֶבַח, הַשְּׁלָמִים: מדוע נכתב 'לעולה למנחה' ולא 'תורה העולה והמנחה'? אלשיך: " שהכוונה היא לומר ש'נשלמה פרים שפתינו', כי בעסוק בתורת עולה מעלה עלינו ה' כאלו הקרבנו עולה". התורה מוקרבת על ידינו, כביכול, בתורה עולה ומנחה, וזאת בזכות עיסוקנו בלימוד העולה ובתפילה. מעניין.

 

ז,לח: אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינָי:  בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶת-קָרְבְּנֵיהֶם לַיהוָה--בְּמִדְבַּר סִינָי: אלשיך: " מי לא ידע כי זאת התורה צוה ה' את משה בהר סיני ... שאם הוא לומר שהיה במדבר סיני מה בא להודיענו שלא ידענו? ...  והיא אשר צוה ה' בהר סיני. לא צוה על דברי עולה וזבח. אך ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם. היה במדבר סיני. ולא בהר סיני שהוא כי בהיותם בהר סיני שהיו קדושי עליונין, לא היו צריכין קרבנות, אך אחרי כן שחטאו בעגל: וחזרה זוהמתן, ונתעתדו לחטא, אז שהיה במדבר סיני הי' צווי הקרבנות לתקן עוותתם שהוא בעוברם על מצות התורה, מה שאין כן מתחלה כי בלי תורה לא היה חטא". אלשיך מבין שאכן בהר סיני לא צוו בני ישראל על קרבנות, אלא צוו על כך במדבר סיני, לאחר חטא העגל, ורק אז הייתה סיבה למצוות הקרבנות. מעניין. אי"ם סובר אחרת לגמרי, שהציווי על קרבנות הוא תקף למדבר סיני בלבד ולא לאחר כניסתם לארץ.

 

שמיני

 

ויקרא ט,א: וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו--וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל: מדוע נזכר היום שאחרי 'שבעת ימי המילואים' כ'יום שמיני'? אלשיך: "כי ביום השמיני הזה היה ה'ווי' (הנלמד מ'ויהי'), שבו הוא הכנה אל כל החינוך הבא להשראת שכינה, שהיא מיתת בני אהרן, שהיא כפרה לזכות על ידה". וסיבה נוספת מביא אלשיך: "כי שבעת ימים ביקש ה' יבוא אתו מצרימה באמרו 'כי אהיה עמך' ולא רצה לבוא עד יום השמיני, שהלך אהרן לדבר אל פרעה ... ועל זה נצטער משה ואמר 'ווי', כמצטער על שגגתו". אלשיך מזכיר כאן את עוון משה שהיסס לקבל עליו את תפקיד השליח להציל את עמו, ורק התרצה ביום השמיני. סיפור מעניין.

 

ויקרא ט,א: וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו--וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל: אלשיך: למה קרא לזקני ישראל, כי לא ידבר אליהם דבר? ... שת לבו גם אל מעשה זקני ישראל, אשר שבו ונשמטו בדרך בלכתם אל בית פרעה (שנאמר בשמות ד,כט - ה,א: וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן; וַיַּאַסְפוּ, אֶת-כָּל-זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ... וְאַחַר, בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ, אֶל-פַּרְעֹה), ועל כן רצה כי כאשר בוש הוא ממעשהו ... כך ייבושו גם המה (זקני ישראל) על מה שנזורו אחור בלכתם אז בשליחותו יתברך". מעניין ומלמד, שלה' יש חשבונות ארוכי טווח.

 

י,ג: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן: מהו 'בקרובי אקדש' ומדוע נדם אהרן? אלשיך: "שאיני נושא פנים לקרובַי, ובזה 'על פני כל העם אכבד', שהיה יקר כבודי עליהם, בל ייקלו עוד בכבודי כי יקחו מוסר, וכשמוע אהרן כי צדיקים בניו – 'וידום אהרן'", כלומר אהרן שמח לדעת כח בניו מכובדים וצדיקים, כי שמשו כלי להעברת מסר על כבוד ה'. מעניין.

 

י,ו: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל-תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרֹמוּ, וְלֹא תָמֻתוּ, וְעַל כָּל-הָעֵדָה, יִקְצֹף: אלשיך: "מה פשעם כי יקצוף עליהם? ... כי באין מבין – לא בלבד לא ישובו כי אם גם יבואו להרהר". אלשיך מלמדנו כי ה' מעביר את מסריו לעם שאין להרהר אחר מידותיו, דרך עונשים לממונים והאחרים.

 

יא,א: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר אֲלֵהֶם: מדוע ה' אומר את פרשת מאכלות אסורות גם לאהרן ולא רק למשה, ככל ציווי התורה? אלשיך: "משה שימש בכהונה כל ימיו והיה אוכל בקודשים, ומינה (מכך) ודאי שגם היה פורש מן הטומאה ככוהנים ... דיבר אל משה ואהרן דיבור אחד לישראל (לאמור אליהם), שהוא בהקדמה כדי לאמור אליהם אחרי כן דבר שני בייחוד ... הכהנים מצווים על הטומאה, מה שאין כן לישראל". אם הבנתי נכון, הדבר בא לספר לנו שלמעשה משה קבל עליו את דיני טהרה וטומאה כמו כהנים.

 

תזריע

יב,ה: וְאִם-נְקֵבָה תֵלֵד, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ: אלשיך: "לבקש איזה טעם אל היות טומאה כפולה בלידת נקבה על לידת זכר? ... כי הכול תלוי בעוון, כי בזכר משמחתה בו יותר - מתחרטת בקרוב משבועתה לבלתי תזדווג לו, מאשר תתחרט בלידתה נקבה, על כן יארכו לה ימי טומאתה לפי אריכות זמן תשובתה וכפרתה". מעניין כי לידת נקבה מכונה בפי אלשיך 'עוון'.

 

יג,ב: אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת: אלשיך: "למה נסמכה פרשת היולדת אל שאת או ספחת או בהרת? ... כי אם מיום היוולדו אמו טמאה לידה והוא בערלה הטמאה עד יסירנה ממנה, וגם בגדלו ינוגע נגעים גדולים - שאת או ספחת או בהרת ודומיהם, וטמא יהיה עד עת בא דברו וירפאנו. ולמה יקרנו טומאה לגוי קדוש עודנו חי, מה שלא יקרה לכל מין בהמה חיה או עוף טהורים, האם בן אדם נגרע מערכם?". אלשייך רואה את השאת והבהרת מעין פרס לאדם להצילו מטומאה.

 

יג,ד: וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע, שִׁבְעַת יָמִים: אלשיך: "אשר יצוה עליו להסגירו שבעה ימים. כי הלא לא זו הדרך ישכון אור תרופתו, כי אם יצא ייצא ומטייל אל הגנות למצוא מנוח אל דמו בנפשו ותתום חלאתו ולא יסגירנו, פן נפשו עליו תאבל מצער היסגרו כאסור אל בור ובשרו עליו יכאב? ... שיסגיר את הנפש בנגע אשמתה תוך חומר אחר ... והסגר הוא שבעת ימים, משל אל שבעים שנה ימי שנותינו". ובמקום אחר מסביר אלשיך: "גם תרופתו בדרך השגחה להכניע כוח הטומאה ההוא, בל ישלוט בו ליכנס פנימה רק יצא יצוא מעליו. הנה כי ההדרגה אשר תבוא הצרעת בה תעיד על זאת". לא מספיק יום אחד של סגר, צריך הדרגה, ובכך תבוא מנוחת נפש. מעניין.

 

יג,מב: וְכִי-יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת, נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם--צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא, בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ ... טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן, בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ: מה משמעות הצבעים אדום ולבן ודווקא בראשו? אלשיך: "נגע לבן והוא אדמדם, שהוא צבוע לרמות את הבריות בהוראת שיפלות ... כי הלא 'בראשו' הוא אבר הראשיי, שם נגעו, כי אחריו כל איבר ימשוך, וזהו 'בראשו נגעו'". הראש והמחשבה מוליכים את חיינו.

 

מצורע

יד,ב-ג: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ: וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן. וְיָצָא, הַכֹּהֵן, אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה; וְרָאָה, הַכֹּהֵן: האם המצורע הובא אל הכהן, או הכהן יצא אל המצורע אל מחוץ למחנה? אלשיך: "זה חסדו יתברך, כי אל זה יביט, אל שובו מרשעו, וטהרת צרעתו ומקראי כפרתו ... שעל ידי כן תיגמר טהרתו על גדר ש'והובא' פנימה 'אל הכהן' .....'ויצא הכהן'  ... לומר, אל תביטו בעין רעה ... כי הלא צרעתו הייתה הבאת טובתו ... ביום שובו מרשעו ונתגלתה טהרתו". הכהן בא לראות בעצמו את פלא החזרה בתשובה ולהראות זאת לעם. מעניין.

 

יד,לד: וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם: מדוע צרעת הבית באה בלשון 'נתינה' ואילו צרעת הבגד בלשון הוויה: וְהַבֶּגֶד, כִּי-יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת (יג,מז)? אלשיך: "נגע צרעת בקירות הבית ... מתנה טובה וחסד גדול ייחשב ... כי אם שגם אם לא נשוב עד ה' על נגעי הבית לא יטה ידו עליו עד יכה תחילה את הבגד אשר הוא לובש". יש תופעות הנראות לנו כפגעים (כגון קורונה) והן למעשה חסד גדול מאת ה', ובדרך כלל החסד הזה נסתר מעיני בן-אנוש.

אחרי מות

טז,ב: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ: אלשיך: מי לא יידע כי אחיו ובשרו הוא? ... כי לאח לך מתייחס לפני ... ועם כל זה אני מזהירו ואומר לו 'ואל יבוא', כלומר ואל יקרנו כבניו". אין פרוטקציה מלפניו.

 

יז,ו: וְהִקְטִיר הַחֵלֶב, לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה: אלשיך: "האם ריח יתואר כלפי מעלה? ... ... אם כן בכל מצוה יאמרו נחת רוח לפני? ... דרך המריח ורד או תפוח כי יקריב הפרח שושן אל חוטמו, ויעשה כשואב ברוח אפו למעלה ריח השושנה או התפוח ומעלה הריח הטוב וממשיכו למעלה. כן המתיק ה' משל נאה ומתקבל לומר ששואב קדושת המלאך קדוש הנעשה בקרבן, אשר נח בו על ידי תשובה וסמיכה, והווידוי שואבו למעלה על ידי אש מן השמים". הריח הוא משל לקרבה עם ה', השואב אותנו ואת מעשינו ואת וידויינו – אליו.

 

יז,יג: אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ-עוֹף, אֲשֶׁר יֵאָכֵל--וְשָׁפַךְ, אֶת-דָּמוֹ: מה מוסיפה התורה ב'אשר ייאכל'? אלשיך: "לתת טעם אל איסור דם החיה והעוף הנאכלים ובלתי קרבים ... שעל כן היה הדעת נותן שייאכל דמם". התורה באה להבהיר שאין לאכול הדם, גם בחיה מותרת לאכילה שאינה קריבה על המזבח. אי"ם רואה בכך הודאה שניתן לאכול חיה המותרת באכילה אף בלא שחיטה, אלא בשפיכת דם בלבד.

 

יח,ב: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: אלשיך: "למה במצווה זו הקדים ואמר 'אני ה' אלוהיכם' יותר מבשאר מצוות? ... הנה בציווי זה, בלתי עשות כמעשה האומות, כי אם את חוקי ה' ואת משפטיו, תלויה כל התורה, על כן רצה ה' ידבר אליהם משה בסגנון המורה כאילו פי ה' הוא המדבר אליהם, שיעשה בהם רושם יותר מאשר על ידי שליח". אין דומה דיבור המשלח כדיבור השליח. מעניין.

 

יח,כו: וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם, אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי: מה מוסיפה המילה 'אתם'? אלשיך: "לומר כי בישראל יש ביטחון שעל ידי קיימם את החוקים והמשפטים – ישמרו אתכם מכל התועבות, מה שאין כן שאר גויים, שעל כן לא נתבקש להם תיקון". לגויים אין תיקון בדרך ה'.

קדושים

יט,ב: דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: אלשיך: "למה הוצרכה הקהלת כל עדת ישראל בפרשה זו? ... להורותם כי כל העדה מוכנים לכך, ולא תאמר שתדבר אל כל העדה כדי שבכללם ישמעו המוכנים שבתוכם". יש הזדמנות שווה לכולם, ומי שיחליט לא להיות קדוש – שיקח אחריות.

 

יט,לב: מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי יְהוָה: מה הקשר בין הידור פני זקן לבין יראת ה'? אלשיך: "בהחשיבך אותם – ידריכוך בדרך טובה 'ויראת מאלוהיך', כי תלך בעצתם ... ואם תפגום בם – תפגום בשורשך, אך לא בי חלילה, כי 'אני ה'' בהווייתי הקודמת, כי לא חסרתי בעוונותיך". הידור הזקן תורם ליראת ה', וזלזול בזקן – לא פוגם בה'.

 

כ,ג-ו: וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-פָּנַי, בָּאִישׁ הַהוּא, וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ, מִקֶּרֶב עַמּוֹ ... וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת-פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא, וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ ... וְהַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל-הָאֹבֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים, לִזְנֹת, אַחֲרֵיהֶם--וְנָתַתִּי אֶת-פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא, וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ: מדוע התורה נוקטת בסוף לשון 'נפש' ובהתחלה לשון 'איש'? אלשיך: "דברים הנעשים בסתר, כאוב וידעוני, שיש פונים אליהם בסתר, ואין עושים החטא בגופם בידיים, כי אם חטאתם בנפשם ובלתי ניכר, לזה אמרתי 'והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים', שהיא פנייה בנפש ובלתי נרגש לעם הארץ, בזה הניחו לי, כי אני אעשה זאת". חטא הנעשה בגלוי, כגון נותן מזרעו למולך – החוטא מכונה 'איש', אך החטאים הנסתרים – התורה מכנה את החוטא 'נפש', כי רק ה' יודע מזה והוא יכרית אותו בעצמו.

 

אמור

 

כא,א: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: מדוע כפילות הלשון:  אמור , ואמרת? אלשיך: "אמור אל הכהנים דרך כלל, ואל תלאה מלחזור אל יחיד אשר יצטרך לשוב להזהירו, כי אם גם 'ואמרת' אל היחיד". התייחסות לכלל ולפרט.

 

כא,ו: קְדֹשִׁים יִהְיוּ, לֵאלֹהֵיהֶם, וְלֹא יְחַלְּלוּ, שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם: אלשיך: "מה בא להוסיף פה אל האמור לכללות ישראל 'קדושים תהיו' (יט,ב) וגם אומרו 'לאלוהיהם' הוא מיותר? ... 'קדושים יהיו' – כללות הכהנים לאלוהיהם, שהוא בלכתם אצל אלוהיהם דבקים בו יתברך ... כלומר קדושים יהיו פה בעולם הזה ועל ידי כן יהיו לאלוהיהם בלכתם אליו". קדושים תהיו – זה כללי ולכולם, קדושים יהיו – זה פרטי לכהנים המשרתים את ה' בעבודתם.

 

כג,ב: וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, מוֹעֲדֵי יְהוָה, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ--אֵלֶּה הֵם, מוֹעֲדָי: מדוע פעמיים 'מועדַי' ומדוע לא 'מועדיכם'? אלשיך: "מועדי ה' שהם מאליהם, בלי קריאת אותם הבית דין ... הוא שבתות ה' ... ועל השנית שאמרתי 'אשר תקראו אותם'...". יש מועדַי – מועדי ה', והיא השבת וששת הימים שלאחריה, ויש מועדיכם – המועדים שזמנם נקבע בבית הדין, על פי קידוש הלבנה. מעניין.

 

כג,כז: אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא: מה באה המילה 'אך' למעט על דרך הפשט? אלשיך: "רק אתם תרעבו והמזבח יאכל, כי 'ועיניתם' בצום נפשכם, והמזבח יאכל לחם אלוהיכם". פירוש מעניין.

 

כג,לז: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ: מדוע חזרה התורה ואומרת כאן 'אלה מועדי ה'', הרי כבר אמרה זאת קודם (פסוק ד')? אלשיך: "היה מקום יתעורר איש לדבר ולומר מה למועד הזה (סוכות) משאר מועדים, האם האחרים לא מועדי ה' המה? לזה אמר  אלה הנזכרים למעלה בלעדי זה - מועדי ה' המה, כזה אך הוא אשר תקראו אותם מקראי קודש כדי להקריב קרבנות... תחוגו את חג ה' ... כי שני רגלים אחרים הם על הנוגע אלינו (פסח על הגאולה, שבועות על התורה), וזה (סוכות) על הנוגע אליו יתברך, כי על כן חגו הוא ואנחנו נחוג עמו". סוכות מיוחד בזה שהוא מועד ה'.

 

כג,מא: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ: מדוע לחזור בפעם השלישית שזהו החודש השביעי (אחרי יום הזיכרון ויום הכיפורים)? אלשיך: "למה 'בחודש השביעי תחוגו אותו' ולא בניסן? ... כי הלא 'בסוכות תשבו שבעת ימים' בכל זמן שיהיה". החודש השביעי יש לו סגולה להעיד על כך שאנו מקיימי מצוות ה', ולא נשב בסוכה מפני החמה דווקא.

 

כד,יב: וַיַּנִּיחֻהוּ, בַּמִּשְׁמָר, לִפְרֹשׁ לָהֶם, עַל-פִּי יְהוָה: מדוע משה לא פסק את דינו של המקלל אלא ביקש לפרש את דינו מאת ה'. אלשיך: "מפחד לשון הרע הדוברים על צדיק עתק, ומה גם על דבר האישה כי דברנית הייתה ... מריב לשונות, ובזה גם כן יתכן מה שהפסיק בשם אמו בין ההבאה אל משה להנחה במשמר". משה ידע את הדין אך העדיף להימנע מחיכוך עם בני משפחת האישה. לאי"ם יש ביאור אחר.

 

כד,יז: וְאִישׁ, כִּי יַכֶּה כָּל-נֶפֶשׁ אָדָם--מוֹת, יוּמָת: מה עניין דין מכה נפש אדם לעניין המקלל את ה'? אלשיך: "הנה אפשר יאמרו נא בית ישראל, אין זה רק יען האיש גר או ממזר – החמירו בו ... בל יטעו לחשוב כי פנים אני נושא את האזרח על הגר ... אמר להם 'איש איש', כלומר כל איש ואיש, בין אזרח בין גר". דין שווה בין אזרח לגר אינו בא להקל דווקא על הגר, אלא לחייבו בדין כמו כל אזרח.

 

בהר

כה,א: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: מה העניין דווקא במצוות שביתת הארץ לציין את מיקום נתינת המצווה בהר סיני? אלשיך: "כבר דברו ה' אל משה מהר סיני לאמור לישראל, ולא נתחדש עתה שבת הארץ, וזהו 'וידבר ה' ... לאמור', כי מאז דיבר העשרת הדברות, דבר גם לאמור לישראל ... כי כל כללות הארץ נברא בבריאת העולם". יש כאן עניין של הודעה על קדושתה המיוחדת של ארץ ישראל, עוד משבעת ימי בראשית.

 

כה,ב: וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה: מדוע לא 'תשבתו שבת הארץ לה'? אלשיך: "כי הארץ תקנה קדושה בשנה השביעית, כאשר האדם קונה נפש יתירה וקדושה ביום השבת". השביתה היא לארץ ולא לאדם העמל. מכאן להבנתי, לא יועיל מה שמכונה 'היתר מכירה'.

 

כה,לו: אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ: אלשיך: "הלא אין דרכו יתברך לומר כך ('ויראת מאלוהיך') רק על דבר המסור ללב, אך לא בדבר הנעשה במעשה? ...יאמר לו הוא יתברך יְרָא את אלוהיך מלקח ריבית מהדל, כי משלו אשר ניתן לך – אתה מלווה לו". המלווה הוא צינור הנמצא תחת עינו הפקוחה של ה' לראות אם הוא אכן מעביר את חלקו של העני, הנמצא כרגע אצל המלווה, אל הלווה. מעניין.

 

כה,מב: כִּי-עֲבָדַי הֵם: מדוע כאן לשון רבים, בעוד שלפני ואחרי – לשון יחיד (לא תעבוד בו, ויצא, ושב וכו')? אלשיך: "עתה חוזר אל כל ישראל לומר כי כקונה כמוכר, כל ישראל עבדיו יתברך המה). כולנו עבדי ה'.

 

כו,ב: אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ: מה הקשר בין שמירת שבת ליראת המקדש? אלשיך: "'שבתותי תשמורו' – שהם הוראת האמינכם בחידוש כל העולם, ובזה 'ומקדשי תיראו'- ולא יהיה אדרבא מקדשי סיבת העדר המורא ... כי אני השרוי במקדש". שכינת ה' במקדש דווקא מתקיימת על ידי אמונה בו ובשמירת השבת.

 

בחוקותי

כו,ג-ד: אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם: מדוע דווקא לשון הליכה בחוקים? אלשיך: "כשוכר את הפועל ואומר לו: אם תתכשר (תעשה עבודה טובה) במלאכתי, נוסף על שכרך אתן לך מתת, כך 'אם בחוקותי' – משוללי טעם, 'תלכו' – שלא תתעכבו בהרהור טעמם ... גם אני, זולת השכר העתיד הרוחני, גם 'ונתתי' שמשמעו מתנת חינם, גשמיכם וכו'". לציית על עיוור – מזכה ב'טיפ' מאת ה'.

 

כו,י: וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן, נוֹשָׁן; וְיָשָׁן, מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ: מה הברכה בלאכול 'ישן נושן'? אלשיך: "לשים החדש במקום הישן נושן ובמקום הישן". מרוב שפע נאכל הרבה, גם משנה שעברה 0ישן) וגם מלפני שנתיים (ישן נושן).

 

כו,מ-מא: וְהִתְוַדּוּ אֶת-עֲו‍ֹנָם וְאֶת-עֲו‍ֹן אֲבֹתָם, בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ-בִי, וְאַף, אֲשֶׁר-הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי. אַף-אֲנִי, אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי: אלשיך: "איך אחר הווידוי ותשובה הוא אומר 'אף אני אלך עמם בקרי'? ... 'הלכו עמי בקרי' – אך לא על אשר מאסו בתורת ה' ומאנו עשות מצוותיו .... גם אני אקל ברעתם 'ואלך עמם בקרי', ולא 'בחמת קרי' האמור למעלה (כח)". ה' מתחשב ומעניש רק בקרי על עשיית קרי, אף אם התוודו ועשו תשובה.

 

כז,ב: אִישׁ, כִּי יַפְלִא נֶדֶר--בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת, לַיהוָה: מדוע לשון 'יפליא' ולא ידור נדר? אלשיך: "בחינת הפלאה, שהוא לפרוש עצמו משטף דברים גופניים ולהתקדש לשמו יתברך ... בחינת הפלאה ופרישות". נדר שאדם לוקח על עצמו איסור הוא גם פלא וגם פרישות.

 

כז,ב: אִישׁ, כִּי יַפְלִא נֶדֶר--בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת, לַיהוָה: מדוע לשון 'ערכך' ולא 'ערך'? אלשיך: "כי לא יהיה רק לפי בחינת נפשו לה' ולא בבחינת גופו  ... אי אפשר לכם לדעת איזו נפש חשובה יותר מזולתה ... והוא שיהיה ערך שווה לכל". אדם לא יוכל להתרברב ולומר שהוא שווה הרבה ואז ידור את ערכו, אלא ערך קבוע.

כז,ג: וְהָיָה עֶרְכְּךָ, הַזָּכָר, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וְעַד בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה:  וְהָיָה עֶרְכְּךָ, חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף--בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: מדוע דווקא בגיל 20 עד 60 הערך הכי גבוה (50 שקל כסף) ומדוע גבר שווה יותר מאישה? אלשיך: "כי כבר יש בו מקרא ומשנה ומצווה וחופה והוא כבר בר עונשים והוא בעיקר כוחו לעסוק בתורה ומצוות, כי כבר הוא בן עשרים לרדוף ... ומה גם שהוא שנתיים אחר החופה ומשולל הרהור וגם אימת ענשי שמיים עליו, כי אז ודאי שלם ... ולנקבה שהרבעה (מקרא, משנה, תלמוד, אגדות) אין בה והחמישית (מצוות) גם כן אין לה בשלמות כי כל מצוות עשה שהזמן גרמא הן פטורות ... אך יש בה שלושה דברים שבהן מטפלת והם נידה, חלה והדלקת הנר, על כן יהיה ערכה ... שלושים שקלים". כל יכולת מצווה – שווה עשרה שקלים. מעניין מאד. ועוד למדנו שיכולת לרדוף, כלומר להילחם בצבא, מאפשרת תוספת כוח בלימוד התורה. לתשומת לב כל בחורי הישיבה שאינם מתגייסים לצבא: והוא בעיקר כוחו לעסוק בתורה ומצוות, כי כבר הוא בן עשרים לרדוף.

 

 במדבר

א,א: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד: אלשיך: "למה הודיענו מקום האמירה, מה שלא עשה כן בזולת מקום זה? ... כי לְמה שבמעמד הר סיני באה להם ההשפעה שלא בהדרגה .. שלא עצרו כוח גויותם לסבול קדושה כל כך גדולה ... עתה ... הביא להם השפעתו הגדולה הזאת בהדרגה וחילק הדבר לשלוש מדרגות ... וראשונה התחיל לקדשם במעשה המשכן, וסביב למשכן מחנה לוויה, ועד שנים עשר מיל מחנה ישראל בארבעה דגלים". ציון המקום נועד להביא קדושה בהדרגה ובנחת.

 

א,מה: וַיִּהְיוּ כָּל-פְּקוּדֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְבֵית אֲבֹתָם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל: פסוק זה נראה מיותר, שהרי כבר נאמר שהפקודים הם מבן 20 שנה ומעלה, והיה מספיק רק הפסוק שלאחריו המסכם את מספרם: וַיִּהְיוּ, כָּל-הַפְּקֻדִים--שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף, וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים; וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת, וַחֲמִשִּׁים? אלשיך: "שבמניין זה נאמר 'לבית אבותם', מה שאין כן בכל הפעמים שנימנו". הייחוס לבית אבותם הוא כללי וגורף לכל השבטים.

 

ב,ג: וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה, דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם: מדוע 'והחונים' עם וו החיבור? אלשיך: "פן יאמר יהודה גדול אנוכי כי אני ראשון לכולם, רק כאילו האחרים קדמהוהו, ובתוספת וו – כאילו הוא נוסף עליהם". מעניין, כוחה של האות וו.

 

ג,א: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן, וּמֹשֶׁה: אלשיך: "למה כלל את משה, ואחר כך לא הזכיר (אלא) רק בני אהרן לבד? ... השווה אותם (את בני אהרן) ה' למשה ולאהרן ... כי אז היו חשובים כהם לעלות אל ה'". כבוד הבנים נובע מקרבת אבותיהם לה'.

 

נשוא

ד,כב: נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן--גַּם-הֵם:  לְבֵית אֲבֹתָם, לְמִשְׁפְּחֹתָם: מדוע הלשון במניית הלוויים היא 'נשוא' ואילו במניית בני ישראל הלשון היא 'שאו את ראש'? אלשיך: "שיצדק על המשך נשיאת ראש, הולך ומתנשא, מדרגה על מדרגה". הפעולה על עם ישראל הייתה חד פעמית והסתיימה עם תום המפקד, לכן לשון 'שאו', אך הלוויים, ככל שיעבדו במשכן, כך תגדל קומתם ואישיותם, לכן לשון מקור הפועל – 'נשוא' – הולך ומתנשא.

 

ז,יח: בַּיּוֹם, הַשֵּׁנִי, הִקְרִיב, נְתַנְאֵל בֶּן-צוּעָר--נְשִׂיא, יִשָּׂשכָר: מדוע התורה אינה מנסחת בקצרה שכל נשיא שבט הביא כקודמו, ובכל זאת חוזרת על מעשה ההקרבה הזהה שתים עשרה פעמים? אלשיך: "לומר, ראו נא כי כל אחד אחשיב בפני עצמו ועל כן אשתעשע בהזכיר כל פרטי קרבנותיו כאילו לא הוזכרו מקודם". כולם שווים ואהובים מלפניו.

 

ז,פד: זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ: אלשיך: "הלא לא ייקרא חינוך רק מה שהוא ביום הראשון, אך לא מה שאחר ימים? לזה אמר, אחשיבם כאילו כולם חנכו 'ביום הִמשח' ... כי מאת הנשיאים מצִדם הלא היה לעשות ביום ההוא (הראשון), אלא שמאתו יתברך היה שלא יעשו (וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה:  נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם, נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם1 ז,יא)". ה' מאפשר לכל אחד להרגיש כאילו הוא בנו יחידו.

 

בהעלותך

ח,ב: דַּבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו:  בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה: מדוע לשון 'בהעלותך' ולא לשון 'הדלקה'? אלשיך: "על ידי עשיית מצוותי בהן, לא לבד יהיה בעשות מצוותי שהיא עילוי בנרות בלבד, כי אם גם עשה ייחוד בכוונה סודית, באופן שאל מול פני המנורה הוא אל מה שהוא למעלה בעולם העליון רמז אליה".  העלאת אור הנר היא העלאת עצמך לעולמות עליונים. רמז מעניין.

 ט,יז: וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן, מֵעַל הָאֹהֶל--וְאַחֲרֵי-כֵן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּבִמְקוֹם, אֲשֶׁר יִשְׁכָּן-שָׁם הֶעָנָן--שָׁם יַחֲנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אלשיך: "למה הסיען ה' במדבר 38 מסעות ולא הניחם על ה- 40 שנה במקום אחד? ... כי לא יאות ישכון ה' רק במקום קדוש ולא במקום טומאה ... ועל כן במקום אשר יחנו טרם יעשו ישראל דבר שלא כרצון קונם – המקום קדוש, אך בעשותם אשר לא טוב בעיני ה', ותשרה טומאה במקום ההוא, מאז היה הענן נוסע אל מקום אחר". תשובה פרקטית, שניתן להתווכח עליה, אם אכן בכל מקום חנייה נעשה חטא וטומאה.

י,כט: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לְחֹבָב בֶּן-רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה: אלשיך: "למה מודיע שהוא חותן משה? ... ומי בלעדיו (בלעדי יתרו) ידע צדקתו כמוהו?". למרות שיתרו ידע צדקת משה חתנו, החליט לשוב לארצו מדין.

 יא,א: וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה; וַיִּשְׁמַע יְהוָה, וַיִּחַר אַפּוֹ: אלשיך: "למה לא פירש מה הייתה אשמתם ואנינותם? ... היו עושים מצוות ה' בעיצבון כמתאוננים וקצים בעבודתו יתברך אך לא ערבו אל לבם להוציא מפיהם מילים כי בושו מקונם וממשה רבם והוא עוון פלילי כמאמר הכתוב 'תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לבב' (דברים כח,מז) .. וזהו 'רע באזני ה'', כי רע שעשו היה מדבר ומשמיע לאזניו יתברך ... 'וישמע ה'', שהוא לשון הבנה". למדנו שגם עבודת ה' שאינה נעשית בשמחה נחשבת בעיניו כטרוניה בלחש, וגם היא מביאה לחרון אפו.

 יא,יא: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ: אלשיך: "מה היא הרעה שהרע לו הוא יתברך? ... כי שמתני רועה יחידי וכל אשמת מידותיהם הבלתי טובות הם עלי לבדי ... וטוב לי היות רבים עמי ... ואשמם בראש מנהיגם". הנהגה מחייבת אחריות המונהגים. מעניין.

 יא,טו: וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג: מדוע נכתב 'את' ולא 'אתה', ואם לשון נקבה מדוע 'עושה' בלשון זכר? אלשיך: "כי יתמעטו זכויותי ויותש כוחי כנקבה". בעקבות חטא העם והנהגתו היחידה, יהיה במשה צד נקבי וצד זכרי.

 יב,ב: וַיֹּאמְרוּ, הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה: אלשיך: "מה המה אלה שני מיעוטים זה אחר זה? ... גם נבואתנו מה' היא, גם שתהיה שפלה ממדרגתך ... ואמרו רק אך, האחד למעט את אהרן והשני למעט את מרים". גם אהרן וגם מרים היו בעלי נבואה, וכל אחד נצרך למיעוט נפרד. קצת מוזר.

 יב,ד: וַיֹּאמֶר יְהוָה פִּתְאֹם, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-מִרְיָם, צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד: מדוע קרא ה' לשלושתם, והיה ברצונו לדבר רק עם אהרן ןמרים (וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם, וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם; פסוק ה')? אלשיך: "להורות להם כי לא ישוו למשה, כי משה ידבר בו יתברך בהקיץ ולא יידע עת יחפוץ לדבר בו ולכן צריך יהיה תמיד בטהרה פו ידבר בו הוא יתברך פתאום ... קרא לשלושתם יחד, למה שבאמצעות משה הנכלל אתם תחול גם שפע נבואה בהקיץ גם בהם .... ועוד שנית ... לא רצה לביישם שתהיה התוכחה בפני משה עצמו". ה' רצה להוכיח בלי לבייש, כך אנו נלמד כיצד להוכיח את אשר נאהב.

 

שלח לך

יג,ח-יא: לְמַטֵּה אֶפְרָיִם, הוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן ... לְמַטֵּה יוֹסֵף, לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה--גַּדִּי, בֶּן-סוּסִי: מדוע במנשה הזכיר את יוסף ובאפרים לא? אלשיך: "נשיא מנשה נמשך אחר עניין 'הביא יוסף את דבתם רעה' – ויבא גם הוא כמוהו, מה שלא עשה נשיא אפרים".  עניין דיבתם הרעה האחים על יוסף הפך לשם קוד לכל דיבה רעה, וכיוון שהושע בן-נון לא נכשל בזה, חא הוצמד תוארו ל'מטה יוסף'. מעניין.

 

יג,כח: אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם: אלשיך: "למה יאשמו, כי אשר ראו ספרו? וכן משה רבנו אמר 'ערים גדולות ובצורות בשמיים' (דברים ט,א)? ... מכוונים להרוס אשר בנה משה רבנו להסיר מוראם ... כי משה לבל יבעתו בראותם אנשים חזקים, אמר להם שאדרבה, זו הוראת טוב הארץ שמגדלת גיבורים". יש טונציה לדברים, היוצרת תוכן הפוך. חכמים, היזהרו בדבריכם ובטונים.

 

יד,כד: וְעַבְדִּי כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ, וַיְמַלֵּא, אַחֲרָי: מה היה שונה (רוח אחרת) בכלב מאשר ביהושע? אלשיך: "עומד בניסיון שהוא יותר מעושה מצווה, כי הנה היה כוח מחטיאו עמו – וכבש אותו ... ועם כל זה שכבש אותו – 'וימלא אחרי' ... מלא אחרי בלבד". יהושע היה צדיק מלכתחילה ולא הלך אחר עניין הוצאת דבה (לכן לא נאמר בו 'למטה יוסף למטה אפרים'; פסוק ח'), וה' מסייע לבעלי תשובה המתגברים על יצרם ורוחם האחרת. לקח חשוב. טוב לחזור בתשובה מלהתהדר בנוצות צדיק.

 

טו,לט: וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹת יְהוָה: אלשיך: "איך על ידי ראותם אותם יזכרו כל המצוות? ...הוא משל אל מה שדרך אנשים שלזכור דבר מאשר ירצו לעשות – קושרים חוט באחת מאצבעותיו לראות ולזכור בל יישכח ממנו ... וזהו אמרו 'והיה לכם לציצית' – שהוא כדי להציץ בו לזכור". הצצה מספיקה כדי להזכיר הכל, לא כל שכן הבטה ועיון מעמיק, ולכן גם נציץ וגם נראה, ואז ניזכר בה'.

 

קורח

טז,א: וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי: מה לקח קורח, ומדוע נמנה ייחוסו עד לוי ולא עד יעקב? אלשיך: "(לקח) היות לו זכות אבות בשווה עם משה ואהרן, בן קהת בן לוי, ולמה ייגרע מהם? ולא שת ליבו אל יעקב, שאם היה מביט בו היה מכיר יתרון משה, כי יעקב נתן לו (למשה) היתרון על כולם באמרו לבניו 'פקוד יפקוד', לומר כי אשר יאמר פקידה כפולה הוא הגואל האמיתי, ולא היה רק משה שאמר 'כה אמר ה' פקוד פקדתי אתכם' (שמות ג,טז)". קורח ידע איך להציג את דבריו.

 

טז,יא: וְאַהֲרֹן מַה-הוּא, כִּי תלונו (תַלִּינוּ) עָלָיו: אלשיך: "מה זו תמיהה 'ואהרן מה הוא', והלא על כהונתו הייתה המריבה? ... והלינו עלי לבדי, כי על פי ציוויי בשם ה' עשה (אהרן) ותהי תלונתכם בי ולא עליו". משה ידע להנהיג ולקחת אחריות.

 

יז,כ: וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי, אֶת-תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם, עֲלֵיכֶם: אלשיך: "(לשון) 'והשיכותי' צודק (מתאים) רק אם עדיין התלונות רועשות עליו ובא לשככם, אך כבר עברו? ... שישובו מלזעוק, ויצדק אמרו 'מעלי'". השקטת תלונות מצריכה גם אמצעים שלא ישובו להתלונן.

 

חוקת