Adalat 10 Mg Capsules Wal-Mart Pharmacy Diovan Cialis Injury Lawyer Ohio Cialis 36 Hour Commercial Viagra Ordering Phone Number Valtrex Generic For Sale

לקט מביאור המלבי"ם לתורה

 

הקדמה: מיהו המלבי"ם?

 

"רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר ( המַלְבִּי"ם, גם המגיד מקמפןי"ט באדר תקס"ט 7 במרץ 1809 – א' בתשרי תר"מ18 בספטמבר 1879) היה רב יליד ווהלין, מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים.  פעל באימפריה הרוסית, בפרוסיה וברומניה." (מתוך ויקיפדיה)

 

מתוך מבוא לפירושו בהוצאת "חורב":

"לשם הסבר ... קבע המלבי"ם תרי"ג כללים יסודיים – רמ"ח כללים בשימוש הלשון ... ושס"ה כללים בביאור השמות והפעלים הנרדפים ... מסקנתו היא שדרשותיהם של חז"ל בהלכה הם שיטתיים לפי כללים לשוניים ברורים שאותם כתב וניסח במאמר 'איילת השחר' ... פירושו לתורה מורכב ממרכיבים שונים באופיים:

א. ... מדור של שאלות ולאחר מכן תשובות...

ב. פירוש לחלקים ההלכתיים של התורה הכולל ביאור למדרשי הלכה ... המלבי"ם קרא לפירושו 'התורה והמצווה' ...

ג. פרשנות בדרך הדרוש והקבלה או דיון הלכתי ... המכונים 'תורה אור' ו'נר מצווה'".

 

בביאורו להפטרות, יש לו 'ביאור המִלות' ו'ביאור העניין'.

שיטתו מזכירה את ביאור האברבנאל, ריכוז של שאלות ולאחריהן – ביאור המכיל תשובות לשאלות.

לטעמי עדיף היה, בשני הפירושים, שהתשובות יהיו מוצמדות לשאלות, אחת לאחת.

נראה שהמלבי"ם שואל שאלות מעניינות וענייניות, וצפוי לנו עונג רב בליווי לימודִי בביאורו. בהצלחה ובהנאה לכולנו.

======================================================

 

בראשית

 

בראשית א,א: בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ: המלבי"ם: "למה אמר 'בראשית' ולא בראשונה או בתחילה ... ולמה תפס פה מילת 'ברא' ובכל מקום אמר ויעש או וייצר? ... בעִתה הראשונה שהיא התחלה לזמן שנברא, אז ברא אלוהים את השמים ואת הארץ  ... בה"א הידיעה ... שהוציא תכף (כבר ביום הראשון) כדורי השמש והירח וכל הכוכבים ... רק שכדור השמש לא נמצא בו עדיין החומר המאיר, שזה לא נתן בו עד יום הרביעי ... ויש הבדל בין ברא - יצר – עשה, שפועל 'ברא' מורה על הוצאת עצם הדבר יש מאין, ופועל 'יצר' מורה על הוצאת המקרים המִתדבקים (הנובעים ממעשה אחר; אי"ם), ופועל 'עשה' מורה על גמר הדבר... ויתבאר לקמן שבשמים היה בריאה לבד ולא יצר ועשה ולא תקן אחר כך שום דבר". אם הבנתי נכון, כל העולם נברא למעשה ביום אחד (ולכן אולי כתוב 'ויהיה ערב ויהי בוקר יום אחד' ולא יום ראשון), השמים והארץ מכילים את כל מה שקיים בעולם – אותם ברא אלוהים ביום אחד 'יש מאין', וחמישה הימים הבאים יצר ועשה את הנבראים, וביום השביעי הקנה לעולם את חכמת המנוחה, שכנראה זאת בריאה בפני עצמה, גמילה מעבודה רצופה...

א,ג: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר: המלבי"ם: "מה היה האור שנברא ביום הראשון, אם הם המאורות, הלא נבראו ביום הרביעי? ... אחר שנבראו השמים והארץ והיה חושך בכל רחבי הבריאה, ברא ה' חומר האור בלתי נתלה בדבר המאיר או בכדור השמש, רק ניצוצי אור ... שזה ההבדל בין אור ומאור, שמאור הוא הגשם (החומר – השמש; אי"ם) שבו ישכון האור". הבנו שהמאור שאנו רואים הוא חומר אלוהי (אור) שנלווה אליו כלי ש'יתרגם' אותו למאור. מעניין מאד.

א,כו: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ: המלבי"ם: "למי אמר 'נעשה אדם' בלשון רבים, ומהו הצלם? ... לפי שהארץ הוציאה את גופו (של האדם) כמו שהוציאה גופי שאר הבעלי חיים, וה' נפח בו נשמתו השכליית, והוא בצלם הארץ ותולדותיו מצד גופו שהוא מטבע התחתונים, ובצלם האלוהות מצד שהוא בעל נפש משכלת, שהיא מטבע השכליים הנפרדים ... שכבר נודע שכל העולמות הם מתאחדים כאיש אחד". הבנו שלשון הרבים ב'נעשה' מתייחס לארץ ולה', והצלם הוא השילוב ביכולת הפעולה והבחירה, גם של הארץ וגם של אלוהים, ולכן בלשון רבים 'בצלמנו'.

ב,ב: וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: המלבי"ם: "איך אמר 'ויכל ביום השביעי', הלא כלה ביום הששי? ... אז (ביום השביעי) נברא הפקק והדד שישבית מלאכת הטבע וינהיג מלאכת ההשגחה המודדת השפע לפי המעשה ... על ידי כן בו ביום נשלמה המלאכה מצד הפועֵל". גם בלימת עשייה – היא יצירה.

ב,יז: וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת: המלבי"ם: "איך אמר 'כי ביום אכלך ממנו מות תמות', והלא חיה אחר כך? ... מן היום ההוא יתחייב לך המיתה". לא שמיד ימות, אלא בזה בעצם ייברא המוות.

ב,יח: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ: המלבי"ם: "למה אמר 'לא טוב היות האדם לבדו', והלא כבר נאמר 'זכר ונקבה בראם' (= ברא אותם; א,כז)? ... 'לבדו' כמו שאר בעלי חיים שם נפרדים מנקבותיהם אחר הזיווג, וצריך שאעשה לו לו מיוחדת לו ... שתהיה עזר גם בהנהגת הבית עד שתעמוד תמיד כנגדו, שמשניהם ייבנה בית נאמן". ה' מכוון את בניית הבית הנאמן – רק מתוך זיווג מתאים.

ב,כב: וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה: המלבי"ם: "למה נבראה חוה מצלעותיו (של אדם) ולא נבראה כשאר בעלי חיים? ... בנה בנין גופה שתהיה ראויה להיות אשה ... רצה ה' שהאדם ישמש רק בשכל העיוני וחוה תשמש בשכל המעשי, וחלקו משכל המעשי ניתן לחוה ... הגם שנשמת אדם הייתה נפרדת מגופו לגמרי כשכל הנפרד מחומר, שִֹכלה של חוה היה סגור בבשר וקשור בחומריות יותר, כדי שיוכל לעסוק במלאכה ובעניינים חומריים". אשה חייבת לקבל את החלק המעשי שלה כחלק מגופו של אדם.

ג,כג-כד: וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן--לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם,  וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים: המלבי"ם: "למה כפל 'וישלחהו מגן עדן' – 'ויגרש את האדם'? ... בצאתו מגן עדן יש לפניו כמה דרכים – דרך הנהרות ... ששלושה מהם הם רעים וחטאים, הנהר הרביעי הוא פרת הסובב את ארץ ישראל הוא הטוב מהם, ושלחו ה' בשליחות לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם, שיילך דרך נהר פרת אל ארץ ישראל שמשם נברא (לפי חז"ל; אי"ם) ... אבל אחר כך לא שמר דרך זה ופנה אל שלושת הנהרות האחרות, ואז גרש אותו ... וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן רוצה לומר ובכל זה לא גרשו מגן עדן לנצח, כי הכין לפניו הדרך שישוב אל הגן עדן אחר המוות אם ימות מות ישרים". אם חוייבנו למות – טוב שנדע שאנו צפויים לחזור לגן עדן, אם נשמור מצוותיו יתברך.

ד,ט: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי: המלבי"ם: "איך כחש לאל ממעל? ... ה' הודיע לו שהבל הוא אחיו ואוהבו  ... וקין השיב ... 'לא ידעתי', רוצה לומר לא הבנתי שאחי הוא". קין לא ידע מהי אחווה בין אחים ולכן כחש. מעניין.

ה,ה: וַיִּהְיוּ כָּל-יְמֵי אָדָם, אֲשֶׁר-חַי, תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה, וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה: מדוע התורה מסכמת את גיל האדם, אחר שהודיעה כבר בן כמה היה כשהוליד, וכמה שנים חי לאחר מכן? המלבי"ם: "יש חילוק בין קודם שהוליד ובין אחר שהתחיל להוליד תולדות, ולכן מנה בייחוד השנים שקודם הלידה בפני עצמן ושאחר כך בפני עצמן, מכל מקום לעניין מה שנברא להיות קיים באיש היו כולם שווים לטובה, ועל זה אמר 'ויהיו כל ימי אדם אשר חי', רוצה לומר שמצד שחי חיי האדם בעבודת בוראו, וכן אמר בכולם על דרך זה, כי כולם היו צדיקים והיו לב וסגולה, מה שאין כן בעשרה דורות שמנוח ועד אברהם, לא חשב שנית סך הכולל, כי רובם לא היו סגולה, והיה עניינם רק לקיום המין". הסבר הגיוני, המבוסס על השערה שרוב העשרה דורות הראשונים היו צדיקים ועשרה השניים – לא.

 

נוח

 

בראשית ו,י: וַיּוֹלֶד נֹחַ, שְׁלֹשָׁה בָנִים--אֶת-שֵׁם, אֶת-חָם וְאֶת-יָפֶת: מדוע נכפל בתורה הולדת שלושת בני נוח, אחרי שכבר נאמר זאת: וַיְהִי-נֹחַ, בֶּן-חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד נֹחַ, אֶת-שֵׁם אֶת-חָם וְאֶת-יָפֶת (ה,לב)? מלבי"ם: "פירותיהם של צדיקים – תורה ומעשים טובים, ומצד גופו הבהמי". במילים אחרות, פעם אחת התורה מספרת שנולדו, כמו כל אדם שמוליד לקיום המין, ופעם שנייה לספר לנו שיש בתולדות אלה משום ביטוי לתורתו ולמעשיו הטובים של נוח.

ח,כב: עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ:  זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה: מה חידש ה' בהבטחה זאת, הרי היה זרע וקציר גם לפני המבול? מלבי"ם: " התברר לחוקרי הטבע שכדור הארץ שינה מקומו בזמן מן הזמנים ... כי קודם המבול לא נטה השמש במעגלו השנתיי כ"ג מעלות מן המשווה לצפון ולדרום כמו שהוא עתה, רק מסלול השנתיי היה אז גם כן על קו המשווה או סמוך לו, ועל כן חיו בני אדם חיים ארוכים, כי לא ידעו מנגעי התקופות ושחנויי העיתים שזה סיבה לשינוי האוויר ונגעי בני אדם ומחלותם ... וקודם המבול לא היה זרע וקציר בכל שנה, רק אחד לארבעים שנה ... שעד עתה ... לא היה קור וחום ולא קיץ וחורף, שעתה שנטה השמש במסלולו במהלכו השנתיי ללכת על עגולת המזלות נוטה כ"ג מעלות וחצי – יהיה קור וחום, קיץ וחורף". הנה אישור לשינוי העולם ב 23.5 מעלות ('המפורסם').

ט,ג: כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: מדוע הותר לאדם לאכול חי, מה שלא הותר לו בעת הבריאה? מלבי"ם: "בימי אדם היו גופות בני האדם חזקים והפירות לא נשחתו עדיין ... אבל אחר המבול שנתקלקלו המזונות והאדם הוכן שיתפשט בקצווי ארץ .. שמאז נעשה קור וחום וצריך לבשר להעמדת בריאותו ... עתה הועלה האדם למדרגת מדבר, וכמו שאין עוול עם החי יאכל את הצומח, כי יתעלה בזה שישוב להתהפך לגוף בעל החי, כן אין עוול אם המדבר יאכל את החי ויתעלה להיות גוף של המדבר". ה' דואג לצרכינו ומתחשב במצב גופנו ביחס לסביבה בה אנו חיים.

יא,ז: הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם: מדוע רצה ה' להפריד את האנשים ולהפיצם בעולם? מלבי"ם: "לא נמתין עד שישחיתו כל בני האדם, רק עתה נעשה פירוד ביניהם על ידי פירוד הלשונות, שעל ידי כן נעשה פירוד ביניהם, וזה לטובת הכלל, כי כינוס לרשעים רע להם ורע לעולם, שעל ידי שנפוצו על כל הארץ – לא נתפשטה הכפירה באלוהות לכל העמים". ה' דואג שבני אדם לא יושפעו מרשעים ולכן מפרידם. מעניין ואולי משליך גם על ה"בידוד" בימינו.

יא,כח-לב: וַיָּמָת הָרָן, עַל-פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו, בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ, בְּאוּר כַּשְׂדִּים ... וַיִּהְיוּ יְמֵי-תֶרַח, חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה; וַיָּמָת תֶּרַח, בְּחָרָן: מדוע מזכירה התורה את מקום פטירתם של הרן ושל תרח? מלבי"ם: "(הרן) שתרח גרם מיתתו כי הוא הגיד לנמרוד שבניו עזבו עבודת הצלמים ועל ידי זה הושלמו לכבשן (חז"ל), ואמר שמת ב'אור כשדים' (בעת השלכתו לכבשן) ...תרח לא יצא לארץ ישראל כדי שיהיה אברהם נפרד מבית אביו שהיו עובדי אלילים ושלא ישתתפו בית אביו בברכת ה' עליו ובירושת הארץ ... (תרח) לא התעורר לבקר את בנו ובן בנו (לאחר שאברם עזבו והלך לארץ כנען), וזה היה בהשגחת ה' (לכן כתוב שמת בחרן)". כל מילה בתורה רומזת לעניין גבוה. מעניין.

לך לך

 

בראשית יב,ג-ד: וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה: מדוע כפלה התורה 'ואברכה מברכיך' ו 'נברכו בך כל משפחות האדמה'? מלבי"ם: "מברכיך בלשון רבים כי המברכים יהיו רבים, שהם רוב אנשי העולם שקבלו דעותיו ואמונתו ובעבור זה יברכם ה' ... שעל ידך יכירו כי יש אל עליון וייוודע להם שורשי האמונה ויתברכו מה'". ברכה למברכים, שיתברכו בעקבות ברכתם.

יב,יג: אִמְרִי-נָא, אֲחֹתִי אָתְּ--לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ: מדוע הפקיר אברם את שרה כדי לקבל מתנות? מלבי"ם: "שתאמר (שרה) לכל האנשים שאת מבקשת להינשא לאיש, רק באשר את אחותי, ואי אפשר שתינשא לאיש בלעדי רשות אחיה והסכמתו ... שצריך לתת לי מתנות במחיר מה שארצה שתינשא לו... בזה התחכם אברהם להימלט כל מי שירצה אותה לאישה יבקש בעדה  מחיר גדול שאין בכוח איש לתת לו". אברהם לא שיער שהמלך העשיר יהיה מוכן לשלם.

יד,כג: אִם-מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ-נַעַל, וְאִם-אֶקַּח מִכָּל-אֲשֶׁר-לָךְ; וְלֹא תֹאמַר, אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת-אַבְרָם: מדוע לא רצה אברם לקחת לעצמו מן השלל, הרי הוא הצילו אחרי ייאוש בעלים? מלבי"ם: "על ידי ניצוח המלכים הכירו כל באי עולם שה' אל עליון ושהוא משגיח על יראיו ומפליא עמהם פלאות, אם כן השכר היותר גדול בעיניו, ולא יצוייר שיקבל עם זה עוד שכר אחר ... לא ידיו עשו את החייל הזה ...  רק ה' הוא היה הלוחם והמנצח, ואיך יקח מן השלל מאומה?". אברם מוותר על שכר כדי לפרסם בעולם את גדולת ה'.

טו,ג: וַיֹּאמֶר אַבְרָם--הֵן לִי, לֹא נָתַתָּה זָרַע; וְהִנֵּה בֶן-בֵּיתִי, יוֹרֵשׁ אֹתִי: האם לאברם היה ספק בהבטחת ה' לזרע משלו, שכבר נאמרה לו כמה פעמים קודם (לזרעך אתן את הארץ הזו; ושמתי את זרעך כעפר הארץ)? מלבי"ם: "הלא ימי חיי יחלפו בלא זרע והבן שייוולד לי סמוך למיתתי יהיה קטן ... העבד ייקח כל עושרי ולא ייתן לו מאומה". אברהם ידע שיהיה לו זרע, אך חשש שזה יקרה סמוך (לפני או אחרי) מיתתו.

טו,יג: וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה: מלבי"ם: "למה נגזר על בניו עבדות ועינוי בלא פשע? ...האומה אשר בחר ה' לסגולתו שם אותה תחילה בכור הברזל לצרף סיגי החומר ולזככה ולטהרה על ידי עוני ומכאובות". כמו ניתוח לצורך הבראה, כך העוני והעבדות לשם זיכוך לב האומה וצירופו אל ה'.

טז,ה: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם, חֲמָסִי עָלֶיךָ: מדוע מתלוננת שרי, והרי היא נתנה שפחתה בחיקו? מלבי"ם: "שרה חשבה שאברם הוציא אותה לחירות ועל כן היא מקילה בכבודה, וזה חמס, כי הייתה שפחתה מנכסי מלוג שלה, שאין הבעל יכול לשחררה". מעניין ששרה חשדה באברם בגזל וחמס. אתמהה.

יז,כז: וְכָל-אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת, וּמִקְנַת-כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן-נֵכָר--נִמֹּלוּ, אִתּוֹ: מה משמעות הכתוב 'נימולו איתו'? מלבי"ם: "אם היו יוצאים מרשות אברהם לא היו חייבים במילה, וכן לא חל חיוב זה על זרעם". מילת הנוכרים הייתה בגלל קרבתם לאברהם ולא כחובה, ואינם כלולים בברית עם ה'.

 

וירא

בראשית יח,ג-ד: אַל-נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ. יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם: מדוע התורה עוברת מלשון יחיד לרבים? מלבי"ם: "כשרץ לקראתם לא סר מראות ה' מעליו וביקש שלא יעבור (בלשון יחיד) ממנו עד יקיים מצוות הכנסת אורחים". ה' חשוב, אך לא פחות חשובה הכנסת אורחים.

יז,כ-כא: זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה; וְחַטָּאתָם--כִּי כָבְדָה, מְאֹד. אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה: אם ה' כבר ידע שחטאתם של בני סדום כבדה, מדוע גם ירד לראות? מלבי"ם: "בזה נעלה משפט ה' ממשפט בני אדם ... במקום הצדק (בבית המשפט) לא יביטו על עניין אחר – רק על רשע של המעשה, אבל במשפט האלוהים יביט על הצדיק ועל הרשע, רוצה לומר יבחן את הפועל את הרשע ותכונתו, וגם יבלן את העת באיזה עת הרשיע, ועניין החפץ ... וגם יביט על המעשה בכללו ובצירוף המקום שנעשה המעשה". ה' רוצה לבחון בכליו ובעיניו את הרשע לפני שגוזר כלייה על סדום ואנשיה.

יט,יז-כו: אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ, וְאַל-תַּעֲמֹד בְּכָל-הַכִּכָּר ... וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ, מֵאַחֲרָיו; וַתְּהִי, נְצִיב מֶלַח: מלבי"ם: "למה אמר אל תביט אחריך ולמה נעשית אשתו נציב מלח? ... בדרך שהלך לוט הלך הנגף אחריו (לפי הזוהר) ולא השיגתהו ... ואשתו של לוט שלכה מאחריו לא האמינה לדברי המלאך שאמר 'אל תביט אחריך' והביטה לראות את המהפכה, ונדבק בה הנגף וגופה נהפך לנציב מלח להיות לאות על רשעתה, כי היו מעשיה כמעשה אנשי סדום". אי אמונה היא רשע.

כב,ה: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר, נֵלְכָה עַד-כֹּה: מלבי"ם: "למה ציווה לנערים לשבת פה, וטוב שדבר גדול כזה יהיה בקהל רב לקדש את השם? ... כי בוש מלפניהם לעשות מעשה שעד עתה היה זה תועבה בעיניו (להקריב אדם לאל), ולא רצה שילמדו לעשות כזאת, ועל כן הסתיר הדבר מהם". אברהם דאג לחנך את העולם לטוב, גם כאשר צווה מה שנראה בעיניו גדבר רע ומאולץ לביצוע במצוות ה'.

 

חיי שרה

 בראשית כג,ב: וַתָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן--בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: מלבי"ם: "למה נתן ג' סימנים – 'קרית ארבע היא חברון בארץ כנען'? ... בקרית ארבע – שהיא מוכנת לקבורת הארבעה זוגות, חברון – ששם יתחברו הרוח עם הגוף, עולם העליון והתחתון, בארץ כנען – הקדושה". מיתת צדיקה משמעותית, לא רק חייה.

כד,יד: וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה--אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק: מלבי"ם: "ומה אם הנערה שיאמר לה הטי כדך ותעשה כן – לא תהיה ממשפחת אברהם? ... לא חשב כלל לקחת אשה ממשפחת אברהם". באמת אברהם לא ציווה אותו לקחת ממשפחתו אלא: כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ (ד). ה' גלגל כך שבאותו יום רבקה יצאה בעצמה לשאוב: וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת (טו), מה שלא קורה בכל יום, כי היא בת עשירים.

 

חיי שרה

 

בראשית כג,ב: וַתָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן--בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: מלבי"ם: "למה נתן ג' סימנים – 'קרית ארבע היא חברון בארץ כנען'? ... בקרית ארבע – שהיא מוכנת לקבורת הארבעה זוגות, חברון – ששם יתחברו הרוח עם הגוף, עולם העליון והתחתון, בארץ כנען – הקדושה". מיתת צדיקה משמעותית, לא רק חייה.

כד,יד: וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה--אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק: מלבי"ם: "ומה אם הנערה שיאמר לה הטי כדך ותעשה כן – לא תהיה ממשפחת אברהם? ... לא חשב כלל לקחת אשה ממשפחת אברהם". באמת אברהם לא ציווה אותו לקחת ממשפחתו אלא: כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ (ד). ה' גלגל כך שבאותו יום רבקה יצאה בעצמה לשאוב: וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת (טו), מה שלא קורה בכל יום, כי היא בת עשירים.

 

תולדות

 בראשית כה,כא: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא: מלבי"ם: "מאין ידע יצחק שהיא עקרה ולא הוא? ... היו אימותינו עקרות כי כשייצא מן הקליפה פרי קודש – אין הטבע מוכנת מעצמה עד יופיע כוח אלוהי ... שהוא כבר הובטח על הבנים מעת העקדה והתפלל שהבנים יהיו ממנה". קשיים בחיים נועדו להחדרת אלוהים לתוכנו.

כה,לא: וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי: מלבי"ם: "איך רימה יעקב את אחיו לקחת ממנו הבכורה בנזיד עדשים? ... שממילא היא נמכרת לי אחר שאינך רוצה בה ('ויבז עשו את הבכורה'), וזה דומה כמי שרואה אחד שרוצה להשליך כיסו (ארנקו) לים, ומבקש שימכרהו לו בעד לחם ונזיד עדשים, שאין זה מרמה את חברו, רק כמציל מן ההפקר". המלבי"ם יכול להיות עורך דין טוב...

כז,ד: וְהָבִיאָה לִּי--וְאֹכֵלָה:  בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, בְּטֶרֶם אָמוּת: מלבים: "מה ראה יצחק לברך את עשו דווקא ולא את יעקב? ... רצה לברך את עשו ברוב עושר ודגן ותירוש וגבורה למלחמה ולממשלה, וזרע יעקב יהיו מיוחדים רק לעבודת ה'". ברכת יצחק לעשו הייתה אמורה להיות הצדקה לברכת הרוחניות ליעקב.  מעניין.

כז,מו: וַתֹּאמֶר רִבְקָה, אֶל-יִצְחָק, קַצְתִּי בְחַיַּי, מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת: מדוע לא אמרה רבקה ליצחק שעשו מתכוון להרוג את יעקב? מלבי"ם: "לא רצתה לגלות ליצחק ... פן יצטער על זה". רבקה דאגה לשלום בעלה, גם בעת משבר כזה שבן אחד רוצה להרוג את הבן השני שלה. אישה מיוחדת.

 

ויצא

 

בראשית כח,י: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע: מלבי"ם: "למה אמר שנית שיעקב יצא מבאר שבע, וכבר אמר 'וילך פדנה ארם' (כח,ה)? ... כל הנביאים לא נבאו אלא בארץ, ונבואה זו הייתה בעת שיצא יעקב מבאר שבע והלך במהלכו לחרן, שאף שלא היה עדיין בחוץ לארץ, כבר עשה תנועת העתק מארץ ישראל לחוץ לארץ, וזה מאפיל זוהר הנבואה". קדושת הארץ מתגברת כאשר אדם מתכוון לעוזבה והאדם צריך חיזוק לפני שעוזבה. מעניין.

כח,כ-כא: אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים: מלבי"ם: "משמע שעבד על מנת לקבל פרס? ... הלא לא הבטיחני שיהיה לי לאלוהים ... ועל כן אני נודר ... שאשאר בצדקתי". ה' הבטיח ליעקב בחלום רק וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת (טו), ויעקב נדר שיישאר עובד ה' אם יהיה לו לאלוהים.

לא,מה-מו: וַיִּקַּח יַעֲקֹב, אָבֶן; וַיְרִימֶהָ, מַצֵּבָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים, וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ-גָל: מלבי"ם: "למה היה צריך שני אותות, גל ומצבה? ... יקימו גל אבנים גדול שבו יזכרו העדים את הברית שנעשה לפניהם ... דברים שבסתר יקימו מצבה, שהייתה קדושה בימים ההם שבה יזכור ה' ויהיה לעֵד על הברית הנעשה ... יעקב התיירא מלבן שלא יעשה עמו רע בגלוי, ולבן התיירא מיעקב שלא יעשה רע לבנותיו בסתר ... ואם כן יעקב היה צריך להזמין את ה' היודע תעלומות לעד ... ואם כן היה צריך להקים מצבה .... ולבן שהתחייב את עצמו שלא יעשה רע בגלוי היה צריך להזמין אנשים לעדים והיה צריך להקים גל אבנים". גם בעת כריתת ברית השלום כל אחד חשב על צרכיו, ברית על הנסתר וברית על הגלוי.

 

וישלח

 בראשית לב,ד: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם: מלבי"ם: "למה התעורר עתה לשלוח מלאכים הלא טוב שיישאר עשו בשעיר וישכח שנאתו משיעורר אותו ואת איבתו? ... למה התירא יעקב וה' הבטיחו שיהיה עמו? ... כאשר הרגיש ע"י המלאכים שהוא בסכנה, נסה לאחוז דרכים טבעיים לרצות את עשו כדי שלא יצטרך לנס ... יִראה מורָה שאין בטחונו כראוי ... מזה דן שאינו ראוי לניסים ... ועל כן נסה לעשות הכנות טבעיות ותכסיסי מלחמה". יעקב עניו מטבעו ומכיר בחולשותיו.

לב,לב-לג: וְהוּא צֹלֵעַ, עַל-יְרֵכוֹ, עַל-כֵּן לֹא-יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה, אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ: מלבי"ם: "למה לא יאכלו את גיד הנשה? ... כי נגע בכף ירך יעקב, שבגיד הזה צרורה התאווה והחומריות, עד שאף יעקב שנפרד מכל גשמיותו לא נפרד הגשמיות מגיד הזה, והאוכלו ידבק בו כח התאווה, לכן נאסר להם אכילת גיד הנשה לזיכרון כי צריכים להתפרד מכל תאוה ויצר ולהיות קדושים לאלוהיהם". גיד הנשה כמו בשר בהמה טמאה. מעניין.

לד,א: וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ: מדוע התורה מפרטת 'בת לאה אשר ילדה ליעקב'? מלבי"ם: מודיע כי דינה לא אשמה בזה, שלא תאמר שפרצה גדר הצניעות, כי הייתה "בת לאה", שהייתה צנועה באוהלה, "ואשר ילדה ליעקב", שלידתה היה מתייחס אל יעקב שהייתה צנועה וכשרה, כי לא הייתה היציאה ללכת אחרי הבחורים רק "לראות בבנות הארץ" ובתהלוכותיהן". שלא ירננו עליה מפרשים שונים כי הייתה 'יצאנית', לא היא ולא אימה לאה.

לה,כ: הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת-רָחֵל, עַד-הַיּוֹם: מה פירוש 'עד היום'? מלבי"ם: "מצבת קבורת רחל נשארה קיימת "עד היום". שבכל דור ודור יחדשו אותה, למען ידעו קבורת רחל. ולמדו חז"ל שנקברה שם כדי שיתפללו ישראל על קברה בלכתם לגולה, אומר כי הציב מצבה כדי שתהיה קיימת עד היום באחרית הימים, שיצטרכו לדעת מקום קבורת רחל". לטעמי 'קבורת רחל' והמצבה אינה במקום הידוע ליד גילה אלא ב'קובור הני ישראיל' ליד הישוב אדם, החלקו של בנימין, וכדי לצאת ידי הספק, הייתי מציע להתפלל גם כאן וגם שם. ראה מאמרי 'קווים, כיוונים, כוונות מאברהם אבינו עד דוד המלך".

http://www.daat.ac.il/he-il/eretz_israel/books-and-articles/mas_meavraham.htm

 וישב

 בראשית לז,ב: יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה: מדוע היה בביתו כשאחיו רעו בשכם ובדותן? מלבי"ם: "רוצה לומר שהיה רועה ומנהיג (את אחיו) בעת שהיו אחיו עוסקים ברעיית הצאן, היה מוכיח אותם ביראת ה' ורעה אותם דעה והשכל". גם בהיותו בן 17 הנהיג את אחיו אך מתוך ענווה, שהרי שירת בענווה את בני השפחות.

לז,ג: וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים: מה המיוחד בכתונת הפסים, שגרמה לקנאת האחים ולשנאתם אותו? מלבי"ם: "הוא (יוסף) שעמד בבית לפני אביו היה צריך ללבוש נגדי כבוד לכבוד אביו ... ראו כי אהב אותו מכולם ואי אפשר שלא יימצא גם בהם 'ילד שעשועים', ולכן 'וישנאו אותו' ... שעשה לו כתונת פסים שמורָה שרוצה ליחדו לעבודת ה' ולתת לו מעלת הבכורה, ועל כן יציינהו בבגדי כהונה וכתונת בד קודש ... בפרט מה שראו בעניין החלומות, כי חושב למלוך עליהם". קבלנו שיעור הדרכה הורית, איך לא לתת הרגשה של קיפוח מול העדפה בקרב הילדים.

לח,כו: וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ, לְשֵׁלָה בְנִי: במה היא צדקה, אולי טרם הגיע הזמן לייבום של שלה? מלבי"ם: "מה שלא נתתיה לשלה בני היה מפני שהחלטתי בדעתי ליבמה בעצמי, ולפי זה הייתה זקוקתי, לא זקוקת בני, ... היה עוולה ממני והיה לה הצדקה לעשות הערמה הזאת". למעשה יהודה הודה לא רק בצדקתה אלא גם בחטאו, שלא ייבם את זקוקתו.

לט,ג: וַיַּרְא אֲדֹנָיו, כִּי יְהוָה אִתּוֹ: לפי מה ראה פוטיפר שה' עם יוסף? מלבי"ם: "יש סימן להכיר בין ... הצלחה טבעית ... למשל שיסחור דבר שיש בו רווח ... הצלחה ההשגחית תהיה בהיפך, שאם הוא בלתי מצליח מצד המזל ובוחר בדברים רעים ובלתי מצליחים, בכל זאת תהפוך אותם ההשגחה לטוב, נגד הטבע, וביוסף שהיה בו שני מיני ההצלחות, על ידי הטבע ועל ידי ההשגחה". ראייה נכונה.

לט,ח: וַיְמָאֵן--וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו: מדוע דווקא 'וימאן' ולא 'ואבה'? מלבי"ם: "אבה הוא בלב וימאן – הוא בפה,

.שהגם שאבה בלב – כבש את יצרו". זהו הצדיק יוסף, הכובש את יצרו.

 

 מקץ

 

בראשית מא,ח: וְאֵין-פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה: מדוע פרעה לא קבל את פתרונות חרטומיו, וכן קיבל את פתרון יוסף? מלבי"ם: "'ויספר להם פרעה את חלומו', שבאמת היה חלום אחד ,,, והחרטומים חשבו שהם שני חלומות, ועל זה אמר 'ואין פותר אותם' ... והם לא פתרוהו לפרעה ... יוסף הניח ג' הנחות הפך החרטומים, א', שהם פתרונו לשני חלומות והוא אמר שהוא חלום אחד ...". העניין הוא בטיב החלום, אחד או שניים.

מב,טו: בְּזֹאת, תִּבָּחֵנוּ:  חֵי פַרְעֹה אִם-תֵּצְאוּ מִזֶּה, כִּי אִם-בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה: מלבי"ם: "איך תהיה זאת הבחינה אם יביאו אחיהם הקטן, הלא יוכלו להביא איש זר ולומר שהוא אחיהם? ... אמר יוסף 'ואתם תאסרו', שלא יוכלו לדבר עם בנימין בבואו ולעשות קנוניה עמו לכוון דבריהם, ואחר כך 'יבחנו דבריכם'". יוסף חכם ונבון.

 

ויחי

 

בראשית מח,יד: וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ, עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: מה משמעות השתת היד לצד ימין או שמאל? המלבי"ם: "את אפרים ברך בימין, שהימין מורה תמיד על הנהגה הנסיית, שימין ה' עושה חיל – למעלה מן הטבע, ואת מנשה ברך ביד שמאל שמורה על הנהגה הטבעיית המתייחסת לשמאל ... ושני ההנהגות האלה יהיו בם לטובה עד ש'ידגו לרוב' ... שאפרים גדולתו תהיה על ידי ריבוי האיכות, וגדולת מנשה הוא על ידי ריבוי הכמות, רוצה לומר שנמצא לפעמים איש אחד שקול כגוי כולו על ידי מעלתו ועוצמת קדושתו". לא צריך להיות הרבה בכמות כדי לזכות בימין. נקווה שהכלל הזה גם יפעל בבחירות הקרובות...

מט,יד-טו: יִשָּׂשכָר, חֲמֹר גָּרֶם--רֹבֵץ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה: מהי מנוחה טובה? מלבי"ם: "(יששכר) בחר יותר לנוח במקומו ולא לסחור למרחוק, כי עסק בחכמה ובתורה, שלזה צריך מנוחה". מנוחה אינה עצלות, אלא מכשיר להגברת לימוד תורה. מצד שני גם תורה אינה סיבה לעצלות, אלא למסחר ועבודת אדמה ('ואת הארץ כי נעמה') קרוב לבית כך שזה לא יפגע בלימוד התורה ולא יחליף אותה. מעניין.

מט,כח: וַיְבָרֶךְ אוֹתָם--אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם: מה מוסיפות המילים 'ברך אותם'? מלבי"ם: "שברכת כל אחד הוצרך לצורך הכלל ... ועתה שנאסף המקור (יעקב) צריך לחבר את הי"ב ברכות ושקתות המים להיות אחד". יעקב משפיע מברכתו על כל בניו ובכך הם כולם מתאחדים להיות אחד כמותו.

 

שמות

שמות א,ט-י: וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ:  הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ:  פֶּן-יִרְבֶּה: מלבי"ם: "מה שאמר 'עם בני ישראל רב' משמע שהם כבר רבים מהם, ואיך אמר 'פן ירבה'? ... פירוש 'רב' – שיתרבה יותר מן המצריים, למשל כשנתרבו ישראל מן שבעים נפש למספר שבעת אלפים, שהוא מאה פעמים ממה שהיו, לא נתרבו המצריים רק להיות כפליים ממה שהיו, והגם שעתה הם עדיין מועטים". מלבי"ם רואה כאן התרבות יחסית למצרים. מעניין. אי"ם רואה כן 'רב' כפשוטו, ו'פן ירבה' – ירבה עוד יותר, שהרי כבר עכשיו הוא בעוצמה ('ועצום') יותר מהמצרים.

 

ג,יב: וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת, כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ:  בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים, עַל הָהָר הַזֶּה: מלבי"ם: "איך תלה האות בדבר שעתיד להיות אחרי ימים רבים? ... אינך כשליח שהמְשַלֵּח יושב במקומו ... רק כשליח שהמלך הגדול משלחו ... וכזה אין צריך לשלוח איש גדול ונכבד ... וזה לך האות, ובדבר הזה תהיה ניכר שאתה שלוחי, לפי שאהיה עמך וכל אשר תרצה אעשה". העתיד כבר כאן, שכל דברי משה יתקיימו, ברצון ה' ושליחותו שעל משה.

 

ג,יד: אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם: אם שם ה' הוא 'אהיה אשר אהיה' מדוע אמר רק 'אהיה שלחני'? מלבי"ם: "כי בשם 'אהיה' כבר כללת כל התארים והשלמויות, ולא תאמר רק 'אהיה שלחני אליכם', שזה כולל הכל". לפי המלבי"ם 'אהיה ' השני בא להורות על חכם או גיבור וקדוש, ואינו נצרך לדבר משה לעם.

 

ג,יח: וְשָׁמְעוּ, לְקֹלֶךָ: מלבי"ם: "אחר שאמר לו 'ושמעו לקולך', איך אמר משה 'הן לא ישמעו בקולי' (ד,א)? ... יש הבדל בין שמיעה לקול ובין שמיעה בקול. שמיעה בקול הוא שמקבל דברי הפוקד ועושה כדברו, ושמיעה לקול מציין שמטה אזנו לדבריו ושומע אל ראיותיו וחוקר ודורש עליהם ... ה' לא הבטיחו רק שישמעו לקולו, לא שישמעו בקולו ויעשו כדבריו". יש שמיעה לציות ויש שמיעה לעיון. מעניין.

 

ד,יב: וְעַתָּה, לֵךְ; וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר: מדוע ה' לא הבטיח למשה שירפאנו, בהתאם לתלונת משה 'ואני ערל שפתים' (ו,יב), 'כבד פה וכבד לשון אנוכי'? מלבי"ם: "כדי שיידעו כולם שמה שהצליח בשליחותו אל פרעה ואל ישראל לא היה על ידי שהיה בעל לשון ... ובכל זאת חלו מפניו מלך ושרים, ידעו כי יד ה' עשתה זאת, לא תחבולה אנושית וחלקת לשון ופיתוי שפתיים, ולי עוד בזה טעם ... שבזה יידעו כולם שה' הוא הדובר בו והוא אשר שם הדברים בפיו". ואני הקטן וקשה הגיבור מוסיף שבכך אנשים שמים לב יותר לדבריך.

 

וארא

 

שמות ו,ג: וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: מלבי"ם: "והלא גם עם האבות דבר כמה פעמים בשם הוי"ה? ... לא השיגו אותו בעצמותו רק כפי שהוא מלובש בשאר שמות שבהם ישכון כבוד בהיכלו ... אמר לשון ידיעה (לא נודעתי) כי בהשגה זו אין שם ראייה, רק ידיעה מדעית בלבד". משה זכה לראייה מיוחדת של אספקלריה מאירה, "והשיג את האלוהות כפי מה שהוא בעצמו למעלה מן העולמות, מופשט מכל ציור ותמונה" (לשון המלבי"ם). שנזכה.

 

ו,ו-ח: לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יְהוָה ... וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם ... וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי יְהוָה: מדוע שלוש פעמים 'אני ה''? המלבי"ם: "תאמר להם ששלושה דברים שאני צריך לעשות להם ... על ידי ניסים גלויים על ידי שם הוי"ה, והם: יציאת מצרים ומתן תורה וירושת הארץ". עוד נימוק להתגלות בשם הוי"ה למשה.

 

ו,טז-כ: וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי, שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה ... וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת, שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה ... וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם, שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה: מלבי"ם: "(מדוע) והזכיר בייחוד שני חיי לוי וקהת ועמרם ודילג יתר השבטים? ... הודיע שני חיי לוי כי הוא היה הסגולה ... ומבניו מצא את הסגולה בקהת ... ומבני קהת מצא את המרגלית בעמרם". לטעמי המלבי"ם לא הסביר מדוע לציין את שנות חייהם של בני הסגולה. אי"ם מצא הסבר בכך שלפי גילם של לוי, קהת ועמרם ניתן לחשב את שהותם של בני ישראל במצרים 430 שנה לפי הכתוב: וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם--שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (יב,מ), ולהסביר את דברי חז"ל שהעינוי במצרים היה במשך 210 שנים. המעוניין בהסבר יפנה אלי או יעיין בביאור "תורה ככתבה".

 

ח,כד: רַק הַרְחֵק לֹא-תַרְחִיקוּ, לָלֶכֶת: מלבי"ם: "למה אמר שלא ירחיקו ללכת? ... אמר שאלוהיכם נמצא בארץ בכל מקום ... די בשתצאו מן הארץ אל המדבר שלא יראו המצרים בזיון תועבותם ואין צריך להתרחק דרך שלושה ימים". פרעה דואג לעמו, ואינו נכנע עדיין למשה.

בא

 

שמות י,כד: וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָה--רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם, יֻצָּג: גַּם-טַפְּכֶם, יֵלֵךְ עִמָּכֶם: מלבי"ם: "למה בחר פרעה תחילה שיישארו הטף, ועתה בחר שיישארו המקנה? ... חשב שהולכים לעבוד לפועל הטוב (האליל הפועל טוב, בניגוד לאליל הפועל רע) ואם כן אין צריך להקריב קורבנות, רק שילכו הטף". פרעה פרקטי, מה צריך הטף לעבוד לפועל הטוב עם הצאן, או טף או צאן.

 

יב,יב: וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי יְהוָה: מדוע 'שפטים' ולא 'משפטים'? מלבי"ם: "שפטים – היינו מה שהם נגד הטבע". ה' רצה לא רק להעניש את המצרים, אלא להראות את כוחו, 'אני ה'', ובלשון המלבי"ם: "עונשים כאלה לא יוכל לעשות רק ה' לבדו, לא זולתו".

 

יב,מ: וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם--שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: איך לחשב את 430 השנים? מלבי"ם: "מיום שנולד מנשה ואפרים שהיה חמש שנים שבא יעקב (לפי פרקי דרבי אליעזר, פ' מח), ומאז ישבו ג' נפשות (?) במצרים רט"ו (215) שנה, ויען שהם שעבדו בם ביום ובלילה ... כפלו את החשבון (215*2=430) ... ולי נראה עוד במה שכתוב בזוהר שצבאות ה' השלימו החשבון, כי צבא מעלה היו עמהם בגלות ונשתתפו בצרתם ולכן חישבו החשבון מִשְנֶה, ונעשה (215*2=) 430 שנים, ועל זה אמר". שתי אופציות מציג המלבי"ם, אחת מהמדרש ואחת מהזוהר. ראו בביאור אי"ם שמצא פתרון פשט פשוט, ולהלן ב'וידעת היום' גם מצא הסבר מדוע ישבו 430 שנה ולא 400 שנה לפי הגזירה ב"ברית בין הבתרים".

 

בשלח

 

שמות יג,יז: וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא:  כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: מלבי"ם: "למה לא אמר שהסב אותם כדי לקרוע הים ולהטביע את המצרים? ... שזה היה ההכנה אם להפיל אימה ופחד על יושבי כנען על ידי נס של קריעת ים סוף, כמו שכתוב 'ישמעו עמים ירגזון' ... ואם מה שקבלו תחילה את התורה". ה' הכין אותנו לכניסה לארץ בהטלת אימה על הגויים וקבלת התורה.

 

יד,ה: וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם, כִּי בָרַח הָעָם, וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו: מדוע 'ברח' הרי פרעה שלח אותם בעצמו? מלבי"ם: " היה חושב שלבם בוטח באל מעוזם ואין יראים מן המצריים ואין צריך  לברוח, אבל הוגד לו שתחלה ברח העם, כי על כן הלכו ביום ובלילה כבורחים, ומזה הוכיח שמה שחזרו לאחריהם היה מפני שהם נבוכים ושבעל צפון הכריח אותם לחזור". עצם הליכתם יום ולילה ושינוי הכיוון מראה על בריחה, אך גם זה היה מאת ה', להפוך את לב פרעה ועבדיו.

 

יד,לא: וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ: מדוע יראו את ה' ולא מה' ומדוע 'ויאמינו בה'' ולא 'לה''? מלבי"ם: " עד עתה יראו מה' יראת הגמול והעונש, שבזה בא פעל ירא מקושר עם מ"ם, ועתה יראו יראת הרוממות ... אמונה שאחריו למ"ד מציין שמאמין אל מה שאומר לו לפי שעה, ואמונה שאחריו ב' מציין שמאמין בהעצם עצמו ובכחו". 'את' יותר חזק מ 'מ' ו 'ל'.

 

טז,כב: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה--שְׁנֵי הָעֹמֶר, לָאֶחָד; וַיָּבֹאוּ כָּל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה, וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה: מלבי"ם: "למה באו הנשיאים ויגידו למשה הלא כבר אמר והיה ביום השישי והכינו והיה משנה? ... הטעם מפני ששבתון שבת קדש לה' מחר, שלפי מה שחשבו הנשיאים שעל ידי ההכנה תבוא בו ברכה שיהיה משנה, א"כ השבת הוא רק שבתון לישראל שהם אסורים לצאת וללקוט בשבת, אבל אינו שבתון לה' כי הוא יוריד המן גם בשבת, אבל האמת שהוא שבתון וקדש לה' שהוא ישבות בו ולא יוריד המן

בשבת". ה' דואג לנו ומבטיח את פרנסתנו, גם בשבת.

יתרו

 

שמות יח,ג: וְאֵת, שְׁנֵי בָנֶיהָ:  אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד, גֵּרְשֹׁם--כִּי אָמַר, גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה: מלבי"ם: "למה הזכיר פה שמות הבנים? ... זה האות שאהב את בניו, כי הם ציינו בשמותם את כל קורותיו". מעניין שקריאת שם לבנים יכולה לבטא גם לבטא את קורות האב.

 

יח,יג-יד: וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל-מֹשֶׁה ... מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וְכָל-הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ: מדוע יתרו נקט לשון 'ניצב' והכתוב אומר 'ויעמוד העם'? מלבי"ם: "עמידה היא היפך הישיבה, וההצבה היא במקום שצריך התחזקות". בעצם ניסוח שאלת יתרו את משה, הוא כבר נותן לו את הפתרון, שצריך התחזקות".

 

יט,ג: כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: מה ההבדל בין אמירה להגדה, ובין בית יעקב לבני ישראל? מלבי"ם: "הגדה היא מגיד לו דבר חדש נפלא ממנו ... ועניין שנחוץ לו לדעתו, ואמירה כולל כל מאמר שיאמר לו בפיו ... בניו ההמוניים נקראו בשם יעקב, וגדולי האומה או העם כשהם במעלה עליונה – נקראו בשם ישראל, לפי זה ציווהו שיאמר לבית יעקב שהם ההמון – דברים קלים פשוטים, ושיגיד לבני ישראל שהם גדוליהם וזקניהם – דברים גדולים חדשים". אבחנה מחודדת להמון ולגדולים.

 

יט,כא: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, רֵד הָעֵד בָּעָם: מלבי"ם: "למה ציווה 'רד העד בעם' שכבר הגביל את העם סביב והזהירם על זה (וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר, הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ; יב)? ... הוצרך עתה לזרזו שנית מפני ג' טעמים: א' שאחר שהעם לא רצו שלא יהיה אמצעי בינם ובין ה' ... ב' מפני שעתה נעתק אור השכינה מן כלל ההר אל ראש ההר רחוק מן המחנה ... יחשבו שעתה מותר להם לעלות בקצה ההר ... כדי לראות ... כי אי אפשר לראות מרחוק. ג' ... הם מוזהרים מלעבור גבול ההשגה ויחשבו שראו איזה תמונה ... יצייר להם הכוח הדמיוני איזה גבול ... ויגשימו את האלוהות". ה' לא סתם ביקש את משה לעלות ולרדת כמה פעמים.

 כ,י: וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת: מה ההבדל בין 'נח' ל'שבת'? מלבי"ם: "נח מהעסק שעסק לברוא ברואים חדשים ... השבית מלאכת הטבע וסידורה ותיקן הנהגה אחרת ניסיית... ומצד שבו קבע הנהגה השגחית ניסיית שבה ישפיע שפע ברכה ממקור הברכה העליונה". ה' נח מהיצירה אך שבת ממלאכת הטבע והפכה לניסיית ושפע ברכה. שנזכה.

 כ,י-יא: וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת--וַיְקַדְּשֵׁהוּ. כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ: מדוע נסמכה מצוות כיבוד הורים למצוות השבת? מלבי"ם: "בששת ימי בראשית המציא האישים (ברא את אדם וחווה), ואם לא היה שובת ממלאכתו והיה ממציא האישים תמיד בדרך זה (של בריאה), לא היה מציאות לאבות מולידים כי היו נבראים תמיד מאת ה' ... ובזה יש לאבות שותפות עם ה' שהם יוציאו הגוויות וה' ייתן נשמה ויפיח רוח חיים, ולכן סמך כיבוד ואם אצל שבת". ה' ואדם שותפים בבריאה המתמשכת.

 

משפטים

שמות כא,א: וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם: מהו לשון 'תשים לפניהם'? מלבי"ם: "כדבר העומד נכחו והכל ערוך ומסודר לפניו, וכמו שכתוב 'ואתה הראית לדעת', שהדעת היא הידיעה הברורה". דברים צריכים להיות ברורים. אי"ם פירש אחרת את המילה 'תשים'.

 כב,כד: לֹא-תִהְיֶה לוֹ, כְּנֹשֶׁה: מה מבטאת כ"ף הדמיון ('כנושה')? מלבי"ם: שאף שרק מתדמֶה בעיניו כנושה – אסור". גם להפחיד את הלווה אסור. מעניין.

 

כב,כז: אֱלֹהִים, לֹא תְקַלֵּל; וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ, לֹא תָאֹר: מה המיוחד בלשונות 'תקלל' ו'תאור'? מלבי"ם: "קללה מציין דיבור ... וארר מציין הפעולה ששולח בו גרעון ומזיק לו בדיבורו, והוא הפך הברכה, ולכן אמר 'ומקללך אאור' (בראשית יב,ג), שהם רק יקללו בדיבור ולא יזיק לך, ואני אאור אותם בפועל". לקלל – לא מזיק, לארר – מזיק. מעניין.

 

כג,ח: כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים: מה ההבדל בין הלשון (פקחים) כאן לבין הלשון בדברים טז,יט (חכמים): כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם? מלבי"ם: "סתם 'חכמה' הונח על דברים שאי אפשר לאדם להוציא מכוח בינתו, רק לקבלם מאחרים ... ועיקר שם 'חכם' הונח על החכם בחוכמת התורה ... ויש הבדל בין 'חכם' ובין 'פיקח', ששם 'פיקח' הונח בעצם שישקיף בעין שכלו על הסרת המכסה מעל עיניים הפנימיים ... והפקחים יכוונו אל תעלומות הדרכים וטיב המעשים מצד שכלם ותבונתם, אף בלא קבלה מאחרים". השוחד גורם שני דברים חמורים, גם גורם לחוסר יכולת ללמוד וגם לחוסר יכולת לחשוב.

 

 תרומה

שמות כה,ב: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי: מדוע 'מאת כל איש' ולא 'מכל איש'? מלבי"ם: "קח 'מאתו' מציין שנותן ברצון טוב, שלא על ידי שום הכרח ... מציין שהנותן הוא בעל רצון ובחירה ונותן בטוב לבו". ביאור נאה בעקיפין למדוע 'ויקחו' ולא 'ויתנו', שהרי הנתינה ברצון היא 'לקיחה מאת'. נאה.

כה,ח: וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם: מה הרמז בעשיית המשכן, שהוא מוגדר כ'מקדש'? מלבי" כתב ביאור הנקרא 'רמזי המשכן' ובו הוא חושף מה רמז ה' בכל פרט בעשיית המשכן: "כבר נודע שכל העולמות הם מתאחדים כאיש אחד, וכל המציאות נקרא בשם 'האדם הגדול', פירושו שכמו שכל איברי האדם ... קשורים קצתם בקצתם וכל אחד משלים את חברו ...  כן כל המציאות והעולמות אין מספר אשר ברא ה' הם ערוכים ומסודרים כאיש אחד ... וכולם קשורים זה בזה ... המנורה בכלל יש 50 שערי בינה כי המנורה רמזה על בינה, והארון שרמז על החכמה ... ובאשר המשכן נעשה לחבר בו כל כלל ישראל להיחשב כגוף אחד". קצרתי בערך 99.9% ממה שכתב המלבי"ם, אך אני מקווה שרוח הדברים הובנה.