Buy Bactroban Uk Is Cialis An Hormone Generic Cialis Soft 20mg Buy Nolvadex Clomid Uk Where Is The Best Place To Buy Generic Cialis

וְהָגִיתָ בּוֹ

הִתְבּוֹנְנוּת בַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה

על ידי היגיון, הגיגים, מחשבות ורעיונות

לחיים ועל החיים

מאת

אֹרֶן יָרוֹן מַס (אָיָ"ם)

 

הערות מקדימות

1.      שם הביאור נבחר על פי הפסוק בספר יהושע א,ח: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ .להבנתי, חובה עלינו להגות בתורה, כלומר לנסות להבין ממנה מהם הרעיונות הנכונים, לחשוב מחשבות ולהסיק מסקנות לחיים ועל החיים, וזאת תוך שימוש בהיגיון של כל אחד מאתנו, היגיון שניתן לנו בצלם אלוהים שבו נבראנו.

 

2.      כל הנכתב הנו על דעת אי"ם ובהגיונו בלבד, ללא הסתמכות על פרשנים כלשהם.

 

3.      הנכתב אינו לשם הוראת הלכה למעשה, אלא רק לשם הבנת התורה ברוח: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא.  לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.  וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.  כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל,יא-יד).

מבוא ל"והגית בו"

בבואי לכתוב את החיבור "וְהָגִיתָ בּוֹ" עומדת לנגד עיניי התורה, תורת משה, המכונה "התורה שבכתב", כספר שמאפשר לכל אדם להגות ולהבין ממנו מה נכון לחיים, מהי דרך ההתנהגות הנכונה לפרט ולכלל, מהם התהליכים שה' מעביר את בני האדם ומהי מגמת ה' ביוצרו את האדם. 

אין בכוונת חיבור זה לחייב אף אדם לנהוג לפיו "הלכה למעשה", אלא הכוונה היא אך ורק להציג כיצד אני מבין בהגיונִי שלי את המלצות התורה לחיים נכונים וראויים, ומהם הרעיונות שהתורה מנסה להנחיל לבני האדם.

הבנתי במהלך חיי כי התורה מבטאת את תְּכָנֶיהָ במדויק ובצורה ברורה ביותר, לכל אדם, כל אחד לפי תפיסתו ויכולת הבנתו, בהתאם ל'צלם אלוהים' שזכה לו. בנוסף להוראות המעשיות ('המצוות') שעל האדם לבצע, יש הדרכות והמלצות לחיים, המלצות לעשייה והמלצות לחשיבה, המתאימות לקהלים רבים בעם, אך אינן מחייבות כל אדם. חיבור זה בא לבטא את מחשבותיי, מהם הרעיונות הראויים, על פי הבנתי מן התורה הכתובה בלבד, ללא כל השפעה (עד כמה שאני מסוגל) של ספרים אחרים, חשובים ככל שיהיו. התבוננות בתורה בלבד, ואני.

כולי תקווה שהבנתי נכון את התורה, ושאיני פוגע באדם כלשהו. הנני מודה לבורא עולם שהִנחני לחשוב מחשבות משלי, כפי הצלם שבי.

כן אני מודה לאשתי גדית שאפשרה לי להתרכז במחשבותיי ולכבדן, אף אם הן שונות ממחשבותיה.

אורן ירון מס (אי"ם),

(התחלת הכתיבה בערב ראש השנה תש"פ)

בראשית

א,א: בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ: כל העולם כולו, שמים וארץ, נברא על ידי אלוהים, ולכן על פיו יתקיים כל העולם ויסור להוראותיו. אלוהים הוא צורת ריבוי, להורות על כוחות אלוהיים רבים הקיימים בעולם ('מי כמוך באלים ה'') , אך הכל נברא על ידי אלוהים אחד, בלשון יחיד.

א,ג: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר: אמירה מובילה לעשייה, מעין 'ברוך אומר ועושה'.

א,ה: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם: קריאת שם מבטאת בעלות ומעורבות מלאה ובלתי חוזרת בגורם שנקרא בשם. כך קריאת שם של הורים לילדם מבטאת בעלות ומעורבות מלאה בילד. קריאת שם חלה על מרכיבי הבריאה (כגון אור וחושך, שמים, ארץ וים), על חיות ועל בני אדם. בפרשת בראשית לבדה הפועל 'קרא' מופיע 18 פעמים, מתוכם 17 פעמים במשמעות של קריאת שם המבטאת בעלות ומעורבות.

א,ט: יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה: לעתים יש צורך להסיר או להסיט דבר אחד כדי לראות את הדבר האחר. ה' גרם למים להיקוות למקום אחד, כך שהיבשה נחשפה. אילולא היו המים ניקווים, לא הייתה היבשה נראית.

א,טז: אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים: גדול הוא מושג יחסי, ביחס למשהו קטן ממנו. המאור הקטן (הירח) גם הוא מכונה 'גדול' ('שני המאורות הגדולים'), כי ביחס לכוכבים וליתר הגורמים בלילה – הוא נראה הגדול מכולם. אפשר גם להבין שהשמש והירח נראים מכדור הארץ בערך בגודל שווה, ושניהם נראים מכאן גדולים מיתר גורמי השמים.

א,לא: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד: הערכה עצמית היא דבר חיובי. ה' בחן את מעשיו ומצא שכל אשר עשה -–הנו טוב מאד.

ב,ה: וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה: השאיפה צריכה להיות מיצוי היצירה. ה' יצר את האדמה ושאף לנצל יצירה זאת, לכן יצר את האדם (ז).

ב,יח: לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ: אדם צריך לחיות בחברת בני אדם, שיהיו לו לעזר, ושהוא יהיה לעזר לאחרים (עזר כנגדו).

ב,כד: עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ: חיבור בין איש לאשה בא בתוך כדי כעין ניתוח שנועד לנתק את הקשר הקודם בין האיש להוריו (יעזוב את אביו ואת אמו), וליצירת קשר חדש וחזק (ודבק באשתו), כדוגמת הקשר להוריו.

ג,טז: אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ: אישה היא יצור רגיש יותר מן האיש, ונוטה להתעצבן הרבה יותר מן האיש, 'ארבה עצבונך', במיוחד במצב הריון, אך לא רק ('והרונך').

נח

ו,ט: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו:  אֶת-הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ: צדיק תמים הוא זה שהולך בדרכי ה' ודבק בו. במה צדיקותו של נח? – את האלוהים התהלך.

 

ו,יח: וּבָאתָ, אֶל-הַתֵּבָה--אַתָּה, וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ: במקומות כינוס ציבוריים, כולל כינוסים משפחתיים רחבים, נכון להפריד בין גברים לנשים. סדר כניסת משפחת נח לתיבה הוא נח ובניו, אחר כך אשתו וכלותיו. לעומת זה, סדר כניסת החיות הוא 'איש ואשתו' (ז,ב), וכן ' וְהַבָּאִים, זָכָר וּנְקֵבָה' (ז,טז). בעת סיום הכינוס ניתן לצאת בזוגות, בלא הפרדה בין נשים לגברים (צֵא, מִן-הַתֵּבָה--אַתָּה, וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ; ח,טז), אך גם ניתן לצאת בהפרדה, כפי שאכן יצאו נח ומשפחתו (וַיֵּצֵא-נֹחַ; וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו, אִתּוֹ; ח,יח).

 

 ו,כא: קַח-לְךָ, מִכָּל-מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל: לא נכון להיות בררנים או מפונקים בענייני אוכל. ה' מצווה את נח לקחת מאכלים מכל סוג, בתנאי שיהיה אכיל.

ח,כא: יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו: אדם צריך לקחת בחשבון ביחסיו עם בני אדם אחרים, כי גם הוא וגם זולתו צריכים להתגבר על יצרם, וכל עוד לא עשו זאת – יצרם רע, כבר מגיל הנעורים.

 

ט,ו: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ: אדם צריך לקחת בחשבון ביחסיו עם בני אדם אחרים, כי מעשה שלילי אשר יעשה, יחזור אליו ובסופו של דבר יפעל כנגדו.

 

ט,כה: אָרוּר כְּנָעַן:  עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו: אדם צריך לקחת בחשבון ביחסיו עם בני אדם אחרים, כי מעשה שלילי אשר יעשה עלול לחזור אליו כעונש, לא אליו ישירות אלא למשפחתו. חם חטא לאביו, ומי שנענש הוא כנען, בנו של חם.

 

יא,ז: וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם--אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: שפה היא הדבר המחבר בין אנשים, והופך אותם לרֵעים ולעַם (הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם; יא,ו).

 

לך לך

יב,ב: וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה: ברכה באה לידי ביטוי בשם גדול – שם טוב. מהי ברכת אברהם – 'ואגדלה שמך'. כאשר מברכים מישהו "מכל הלב" למעשה מתכוונים ששמו של המתברך יתגדל בעיני אחרים. ומי שיברך אחר – יבורך בעצמו ('ואברכה מברכיך'; פסוק ג').

 

יב,ד: וְאַבְרָם, בֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה, בְּצֵאתוֹ, מֵחָרָן: קיום דבר ה' גדול מכיבוד הורים. ה' מצווה את אברהם ללכת מארצו, מולדתו ומבית אביו (פסוק א'), ואברהם מקיים זאת, אף שאביו עדיין בחיים בחרן (שהרי אברם נולד בהיות תרח בערך בן 70 (יא,כו) וכשאברם עוזב – תרח בן כ- 145 (70+75), והוא מת בן 205 (יא,לב) הרי אברם עוזבו 60 שנה לפני מותו), ואברם מקיים את דבר ה' אף שהוא נסמך על אביו (וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ; יא,לא).

 

יב,יג: אִמְרִי-נָא, אֲחֹתִי אָתְּ--לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ, וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ: במקום של פיקוח נפש מותר לומר חצאי אמת, ואף תחבולות שקריות.

 

יג,ח: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט, אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ: במקרה של ריב ומחלוקת, הראשון שיוזם שינוי, מניע את מערכת הפיוס ויישוב המחלוקת.

יד,יד: וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת: כאשר לאדם יש משימה חשובה, כגון מלחמה, חשוב לדקדק בתכנון גם בפרטים הקטנים. אברם סופר את חייליו בדיוק נמרץ, 318 חיילים – עבדים, ולא מציין מספר סתמי עגול כגון 300.

 

טו,ו: וְהֶאֱמִן, בַּיהוָה; וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ, צְדָקָה: אמונה בה' היא אינה דבר המובן מאליו, ומזכה את המאמין בהערכה מאת ה'.

 

טו,טז: וְדוֹר רְבִיעִי, יָשׁוּבוּ הֵנָּה:  כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי, עַד-הֵנָּה: יש לדעת כי לה' חשבונות ארוכי טווח ומקיפי עולם, ולכן לא בהכרח נבין את ההתרחשויות בעולם, בהביננו כי ה' הוא מסבב כל ההתרחשויות.

 

טז,ה: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם, חֲמָסִי עָלֶיךָ: בעל חייב לדאוג להרגשת ההגנה של אשתו. הגר הקלה ראש בשרי, ותלונתה מופנית דווקא לאברם, כיוון שלפי הרגשתה הוא לא הגן עליה.

 

יז,ה: וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ: שינוי שם הוא פתח לשינוי גדול בחיים. עם שינוי שם אברם לאברהם אמור להתחולל מהפך חיובי ומשמעותי בחייו, להיותו אב להמון גויים, ולא רק אביו של ישמעאל. גם שינוי שמה של שרי לשרה (פסוק טו) אמור להוביל לשינוי חיובי ומשמעותי: וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ, וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן; וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם (פסוק טז).

 

יז,כג: וַיָּמָל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתָם, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: המאמין בה' מזדרז לבצע את מצוות ה', מיידית.

 

וארא

יח,ז: וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר: משימה חשובה ודחופה רצוי לחלקה למשימות קטנות, כך היא תתבצע מהר יותר. אברהם מחלק משימות לשרה (ו), לנער (ז) ולעצמו (ח).

 

יח,יד: לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ, כָּעֵת חַיָּה--וּלְשָׂרָה בֵן: ה' קובע את מין הוולד שיוולד, אף בטרם האישה הרה. ה' אומר לאברהם שבעוד שנה, שרה תלד בן, והרי הריון אורך 9 חודשים, כלומר היא טרם הרתה.

 

יח,כא: אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה: ה' שוכן בשמים, ומשם יורד לארץ לפעול את פעולותיו, ולכן נכתב 'ארדה'. וכן בעניין מגדל בבל: הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם (בראשית יא,ז). וכן במתן תורה כתוב: יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל-הָעָם--עַל-הַר סִינָי (שמות יט,יא), וכן במקומות נוספים.

 

יח,לג: וְאַבְרָהָם, שָׁב לִמְקֹמוֹ: יש מצבים של יאוש וכניעה למציאות, ואדם מבין שלא יוכל יותר לתקן. אברהם שב למקומו ומתייאש מן האפשרות להציל את סדום בתפילותיו.

 

יט,ח: וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל, אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ, בְּצֵל קֹרָתִי: במקרים מיוחדים, הכנסת אורחים עולה צרכים משפחתיים נעלים. לוט רואה שאורחיו הם  'מלאכים', ומוכן למענם להקריב אף את בנותיו.

 

יט,יד: וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל-חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו: חתנים הרי הם כבנים. המלאכים מציינים שיקח אתו 'חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ' (יב), אך לוט יצא לדבר רק אל חתניו (יד) ולא לקח אתו אלא את אשתו ובנותיו (טו), ולא את בניו, כי לא היו לו בנים. מכאן ש'בניך' הנזכרים (יב) הם חתניו.

 

יט,יט: וְאָנֹכִי, לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה--פֶּן-תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה, וָמַתִּי: אדם מחוייב להתחייבויותיו באופן מוחלט, אף אם הוא במצב קשה באופן קיצוני, עד שהוא מגיע למצב של "אין ברירה". לוט התחייב לאברהם לא להיות בהר, ומבקש אפשרות להימלט למקום אחר ובלבד שלא יהיה בהר, וזאת אפילו בעת הקשה בזמן בריחתו מהפיכת סדום וערי הכיכר. כאשר כלו כל הקיצין, וגם בצוער הוא ירא לשבת (ל), הוא מפר את התחייבותו ועולה להר: וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר (ל).

 

כ,ה: הֲלֹא הוּא אָמַר-לִי אֲחֹתִי הִוא, וְהִיא-גַם-הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא: גם בתקופת המקרא אישה הייתה יכולה לסרב להצעת נישואין. אבימלך ביקש את  אישורה של שרה שאיננה אשת איש, ואכן אמרה שהיא אחותו של אברהם, ובכך למעשה נתנה את הסכמתה להילקח (פסוק ב') לאבימלך, או לפחות לא התנגדה.

 

כא,ח: וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל, בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת-יִצְחָק: ציון דרך חשוב בחיי אדם הוא יום גמילתו מאמו, שהוא ראשית עצמאותו. היום נהוג לחשוב כיום עצמאות האדם את טכס בר המצווה שלו.

 

כא,לא: קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא--בְּאֵר שָׁבַע:  כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ, שְׁנֵיהֶם: נכון לקרוא למקומות בשמות לפי אירועים שאירעו בהם, כך האירוע ייזכר ובכך תינתן משמעות למקום.

 

כב,ג: וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים: ההר בארץ המוריה לא היה ידוע לאברהם לפני שהראה לו ה' את המקום (אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ; פסוק ב'), ומאז שהגיע לשם המקום התקבע כמקום קדוש, המקום (בה"א הידיעה).

 

חיי שרה

כג,יב: וַיִּשְׁתַּחוּ, אַבְרָהָם, לִפְנֵי, עַם הָאָרֶץ: בשביל דבר חשוב, גם אדם מכובד ישפיל עצמו. אברהם המכובד (נשיא אלוהים אתה בתוכנו; פסוק ו) משתחוה לאדם פשוט (עם הארץ) כדי להשיג את מבוקשו.

 

כד,ג: וְאַשְׁבִּיעֲךָ--בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ: כדאי להיות מאד ברורים בהשבעה של אחר, ולהיות "מכוסים" מכל הצדדים. אברהם משביע את עבדו גם ב'אלוהי השמים', אלו אלוהי אברהם, וגם ב'אלוהי הארץ' – אלו פסלים – אלוהיו של העבד, וזאת כדי שהשבועה תהיה ברורה ונחרצת.

 

כד,נח: וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ, הֲתֵלְכִי עִם-הָאִישׁ הַזֶּה; וַתֹּאמֶר, אֵלֵךְ: גם בימי המקרא היה צריך את הסכמת האישה לנישואים. ראה כ,ה: וְהִיא-גַם-הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא, והביאור שם. וכן צריך לקבל את הסכמת האישה לגבי עתידה: וַיֹּאמְרוּ, נִקְרָא לַנַּעֲרָ, וְנִשְׁאֲלָה, אֶת-פִּיהָ (נ"ז).

 

כד,סו: וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד, לְיִצְחָק, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר עָשָׂה: דיווח האירוע חשוב לנוגעים ישירות בדבר, יותר מאשר לַמְשַלֵּחַ. אברהם הוא זה ששלח את העבד לחפש אישה ליצחק, אך העבד לא מדווח קודם לאברהם אלא ליצחק.

כד,סז: וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ: יש בכוחה של אהבה לרפא בכל גיל קשיים רבים, אף נחמה. יצחק בן כ- 40 (כאשר אמו היה בן 37), אדם מבוגר לכל הדעות, שנחמתו באה רק כתוצאה של התאהבות.

 

תולדות

     כה,יט: אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק: הדבר החשוב בתולדות האדם הוא ייחוסו. דבר ראשון הנזכר כ"תולדות" יצחק הוא שנולד לאביו אברהם, רק אחר כך התורה מספרת כי לקח אישה בגיל 40 ומה היו מעשיו.

 

     כה,כב: וַתֵּלֶךְ, לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה: אם יש לך צרה גדולה – ה' הוא הכתובת לבקשת פתרון הצרה.

 

 כה,ל: כִּי עָיֵף, אָנֹכִי: לא טוב לעשות עסקים בהיותך עייף, כי כושר השיפוט שלך לקוי. סביר שאם יעקב היה מציע לעשיו למכור לו את הבכורה, אפילו תמורת משהו בעל ערך יותר מנזיד עדשים, אך כאשר עשיו לא היה עייף ורעב – עשיו לא היה מסכים לעסקה זאת.

 

    כה,לג: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ: שבועה לא חייבת בעדים, שהרי יעקב ועשיו נמצאים לבד באוהל ועשו נשבע ליעקב. העד הוא ה', ובעצם שבועתו הנשבע מכבד את עדות ה'.

 

    כו,ד-ה: וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. עֵקֶב, אֲשֶׁר-שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי: זכות אבות היא זכות משמעותית. יצחק מתברך בזכות צדקות אביו.

 

    כו,כב: וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת, וְלֹא רָבוּ, עָלֶיהָ: לא טוב לריב עם זולתך, אף אם הצדק אתך. עדיף להתרחק (ויעתק משם) ולנסות את מזלך במקום אחר, ובכך ירווח לך ולזולתך, ולא יהיה ריב מיותר.

 

    כז,יג: עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי: עבור דבר חשוב ראוי להסתכן. רבקה לוקחת על עצמה את סיכון הקללה, ובלבד שיעקב יעשה את מבוקשה החשוב בעיניה.

 

    כז,יט: אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ--עָשִׂיתִי, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי: כאשר אדם נמצא במצב בו הוא צריך לכבד את אחד מהוריו גם תוך כדי רמאות להורה השני, ישקול האדם כיצד לנהוג. יעקב קבל ציווי מאמו לשקר לאביו, ובשיקול דתו נטה לכיוון אמו, אולי בגלל הנחישות שהפגינה באומרה לו "עלי קללתך בני".

 

    כז,לו: וַיֹּאמַר, הֲלֹא-אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה: אין משמעות לברכת האדם, אלא ברצון ה', אף אם האדם מאד מתכוון לברך. יצחק התכוון (אצלת) לברך את עשיו, אך ברכתו לא חלה על עשיו, כי ה' לא רצה בכך, ולאדם אין שליטה על כך.

ויצא

כח,יא: וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ: לא טוב ללכת בדרכים אחרי שקיעת החמה. טוב לישון לאחר שקיעת החמה (וילן שם).

כח,טז: וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי: חלום אלוהי – יש לו משמעות מיוחדת, המלמדת על אמיתות החלום. יעקב אומר 'אכן ... ואנוכי לא ידעתי', כלומר החלום על אלוהים המתגלה אליו גרם לו להגיע למסקנה זאת.

כח,יז: כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: מקום קדוש מאפשר קרבה אל ה'. המקום המכונה 'בית אלוהים' נעשה ל'שער השמים', כלומר מקום המאפשר קרבה וגישה אל ה'.

כח,כב: וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ: חייב אדם להכיר טובה, על הטובה שעשה לו ה'.

כט,ג: וְהִשְׁקוּ, אֶת-הַצֹּאן; וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן: חשוב לקבוע סדרי חיים לקהילה, כך יידע כל אחד מהקהילה את תפקידו ואת מקומו. הרועים נהגו מדי יום לגלול את האבן ולהשיבה למקומה כדי לשמור על מכסות מים מוסכמות בין חברי קהילת הרועים.

כט,יא: וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב, לְרָחֵל; וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ: אין גיל עליון להתרגשות. יעקב בן 77 בהתרגשותו מרחל, נשיקתו ובכיו, שהרי 20 שנה שהה בבית לבן ועזב שם בהיותו בן 97 (החישוב הוא לפי גילו של יעקב כשהגיע למצרים ואז היה בן 130, ויוסף היה אז בן 39, כלומר יוסף נולד כאשר יעקב היה בן 91, וזה 6 שנים לפני עזבו את לבן).

כח,יח: בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה: גם כאשר יש הסכם צריך לוודא היטב שהדברים נעשים לפיו. יעקב דייק בפרטים (רחל – בתך - הקטנה), אך לא ויידא מספיק את קיומו של ההסכם.

כט,כ: שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ: אהבה – יש בכוחה לשנות התייחסות של אדם למה שעובר עליו.

כט,כה: וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה: יחסי מין נעשו באותה תקופה בצניעות מירבית, עד כדי כך שלא ניתן לזהות את האשה, נראה שאפילו בכיסוי הפנים של האשה. יעקב לא הבחין מי האשה אתה היה בלילה. הגיג נוסף במישור הרוחני: מעשה נפשע של אדם חוזר אליו: יעקב רימה את אביו יצחק וגרם לו לחשוב כאילו הוא עשיו, ורומה בעצמו על ידי לבן שגרם לו לחשוב שלאה היא רחל.

ל,כב: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-רָחֵל; וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים: תפילה נשמעת על ידי ה'. אדם צריך להשמיע אותה, וה' יעשה כטוב בעיניו ('ויזכור אלוהים').

לא,לב: עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת-אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִחְיֶה: אדם צריך להיזהר מאד במילותיו. יעקב למעשה גזר כאן מיתה על רחל, בלא שידע מה הוא גוזר במילותיו (ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם).

לא,מד: וְעַתָּה, לְכָה נִכְרְתָה בְרִית--אֲנִי וָאָתָּה: הראשון שמתגמש בעת ויכוח, ריב או סכסוך, הוא זה שמחזיר את מערכת היחסים למסלולה התקין. לבן הקצין את הויכוח (הבנות בנותי ... וכל אשר אתה רואה – לי הוא), והוא זה שהחזיר את היחסים למסלול תקין (לכה נכרתה ברית).

וישב

לז,ד: וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו--וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ: הרגשת קיפוח בין אחים עלולה להביא לשנאה בין האחים. יש בידי ההורים למנוע זאת, אם לא יַראו ויחצינו העדפה זאת, אלא ישמרו אותה בסתר. גם האח המועדף יכול למנוע שנאה זאת אם לא יחצין מה שעלול להוסיף שנאה (החלומות וכתונת הפסים).

לז,יד: רְאֵה אֶת-שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת-שְׁלוֹם הַצֹּאן: אנשים חשובים מרכוש. יעקב מבקש מיוסף לראות קודם את שלום האחים, ואחר כך שלום הצאן.

לז,יט: הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה: אדם מכונֶה על פי מעשה חריג שעשה.

לז,לג: חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף: לפני הסקת מסקנות גורליות, יש לבדוק היטב ובדקדקנות. יעקב טעה במסקנה שיוסף מת, כי האמין לבניו (זאת מצאנו; לב), ולא הביא בחשבון שבניו עלולים לרמות אותו. באופן המיסטי, כפי שהוא רימה את אביו (אנוכי עשו בכורך), כך בניו רימו אותו.

לט,ב: וַיְהִי יְהוָה אֶת-יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ: מי שה' אתו – מצליח בכל מעשיו.

לט,ט: וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים: חטא כלפי אדם הוא קודם כל חטא כלפי ה'. יוסף מתרץ את חוסר הסכמתו לשכב עם אשת פוטיפר בזה שזה עוול כלפי בעלה, אך הנימוק החשוב הוא שזה חטא כלפי ה'.

מ,טז: וַיַּרְא שַׂר-הָאֹפִים, כִּי טוֹב פָּתָר; וַיֹּאמֶר, אֶל-יוֹסֵף, אַף-אֲנִי בַּחֲלוֹמִי: אדם במצוקה אוהב לשמוע רק דברים טובים (כי טוב פתר).

מ,כג: וְלֹא-זָכַר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-יוֹסֵף, וַיִּשְׁכָּחֵהוּ: אדם ביסודו הוא כפוי טובה, ורק מעוניין למלא את השאיפות של עצמו.

מקץ

מא,א: וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים; וּפַרְעֹה חֹלֵם: תהליכים קורים בזמנים המיועדים להם. עניין חלום פרעה ועליית יוסף לגדולה תוכנן על ידי ה' ויועַד להתקיים רק כחלוף שנתיים מעניין חלומות שר המשקים ושר האופים, ואכן, בדיוק בחלוף (=מקץ) שנתיים התהליך המתוכנן התרחש.

מא,יד: וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת-יוֹסֵף: הכבוד מגיע מעצמו למי שמגיע לו הכבוד. שר המשקים מפחית מערכו של יוסף ומכנה אותו נער ועבד (וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי, עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים), ואינו מציינו בשמו. פרעה מיד בהין שיש כאן אדם בעל שיעור קומה, ושולח לקרוא לו בשמו, יוסף. פרעה ייחס חשיבות לשם האדם, ולכן גם הוסיף ליוסף כבוד, ושינה את שמו ל'צפנת פענח' (פסוק מ"ה).

מא,לג: וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה, אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם: כדי להצליח בחיים צריך יוזמה, אפילו מעט 'חוצפה'. פרעה מבקש את יוסף לפתור את חלומו, ואילו יוסף, לאחר שפתר את החלום, משיא לו עצה ומדריך אותו מה צריך לעשות, ובכך סלל את דרכו להצלחה. 

מא,מה: וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-אָסְנַת בַּת-פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן, לְאִשָּׁה: הגויים בימי המקרא לא נתנו לבם ל'ייחוס אבות' בעת שידוכין ונישואין, אלא התייחסו למעלת האדם עצמו. פרעה כלל לא מתעניין מיהו אביו ומי היא משפחתו של יוסף, אלא משדך לו את אסנת, בזכות אישיותו של יוסף (הֲנִמְצָא כָזֶה--אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ; פסוק ל"ח). לעומת הגויים, עם ישראל מאד הקפיד על ייחוס ומוצא (לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי; כד,ג).

מב,כא: אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת: מצפונו של אדם רודף אחריו שנים רבות. האחים קושרים את המעשה שקורה להם עכשיו, 22 שנים לאחר שחטאו. לכאורה לא נראה קשר ישיר בין מחטאם עם בעבר וצרתם עתה, אלא שהמצפון רודף ומעלה הקשרים.

מג,ב: כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת-הַשֶּׁבֶר, אֲשֶׁר הֵבִיאוּ, מִמִּצְרָיִם; וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם, שֻׁבוּ שִׁבְרוּ-לָנוּ מְעַט-אֹכֶל: אין לקנות ואין לאגור מזון בטרם סיימת את המזון המצוי אצלך, אפילו לא בעת סכנה של רעב. רק כאשר כלו את האוכל שברשותם, יעקב שולח אותם שוב להביא מזון.

מד,ג: הַבֹּקֶר, אוֹר; וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ, הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם: אדם צריך לבדוק את עצמו בעצמו, ולא להסתמך על אחרים. אם האחים היו בודקים את ציודם לפני שיצאו לדרך, היו ודאי מוצאים את הגביע באמתחת בנימין ואת כספם המושב להם בתיקיהם בפעם השנייה, אלא שהם 'שולחו' ולא בדקו. וכן לא בדקו בתיקיהם במלון בחזרם אל אביהם, לאחר שכבר מצאו בתיקו של אחד את הכסף המושב, וגילו זאת רק בבואם לאביהם (מב,לה).

ויגש

   מד,יח: וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ:  כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה: מותר להחניף לבעל שררה, כדי להשיג עניין שחשוב לך. יהודה מבקש מיוסף שלא יכעס כי הוא כמו מלך. וכי מלך אינו כועס? אלא שיהודה מחניף ומקדים חנופה לכעס.

   מד,כא: הוֹרִדֻהוּ, אֵלָי; וְאָשִׂימָה עֵינִי, עָלָיו: קרבה פיזית מסייעת לקשר אישי. יוסף ביקש שבנימין יגיע אליו, כך יוכל להשגיח (לשים עין) עליו.

   מד,לד-מה,א: פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי. וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק: כיבוד אב הוא נושא מאד מצפוני. כיבוד אב ומניעת רע מהאב – זה מה ששבר את יוסף.

   מה,כז: וַתְּחִי, רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: רוח החיים אדם מסתלקת מאדם בעצבותו, ושבה אליו ביֵתר עוצמה (ותחי) עם חזרתו לשמחה.

   מו,כט: וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָיו, וַיֵּבְךְּ עַל-צַוָּארָיו, עוֹד: אדם מתרגש לא מסוגל להוציא מילה מפיו, ואין בכל כל פגם. יוסף מתוודע את אביו לאחר 22 שנים, ובעת מפגשם אינו אומר לו ולו מילה אחת, אף שאביו מדבר אליו: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, אָמוּתָה הַפָּעַם (ל').

   מז,כד: וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית, לְפַרְעֹה: מה הכנסה מרבי ראוי הוא 20% (חמישית), וזאת בימים של רעב ומצוקה. נראה לי שבימי שפע – ניתן להפחית במיסוי, כי העובד אינו לחוץ לעבוד כאריס.

ויחי

   מז,כח: וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה:  אדם המתרגל לטוב, אינו שש לשנות מחייו הטובים. יוסף הזמין את אביו ואחיו למצרים לחמש שנים: וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם, כִּי-עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב (מה,יא), והנה יעקב נשאר 12 שנים נוספות. אמנם ה' הבטיח לו שיעלה אותו (וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה; מו,ד), אך אין זה אומר שלא יוכל לעלות בעצמו חזרה לביתו בקרית ארבע, וגם לא הוזמן מלכתחילה ליותר מ- 5 שנים.

מח,יב: וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם, מֵעִם בִּרְכָּיו: ילדים אוהבים להרגיש את חסות אביהם גם בגיל מבוגר. כאשר יעקב מת בגיל 147 מנשה ואפרים צריכים להיות לפחות בני 20, שהרי הם נולדו "בטרם תבוא שנת הרעב" (מא,נ), 19 שנה לפני שיעקב מת (שהרי בא בגיל 130 כאשר חלפו כבר שנתיים משנות הרעב). ישיבה על ברכי האב מורה על אהבת חסות האב.

מט,לב: וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה; וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו: אדם מרגיש את מותו מתקרב ויכול להערך לקראת המוות. יעקב אוסף רגליו אל המיטה ואז נפטר (נאסף אל עמיו).

נ,י: וַיִּסְפְּדוּ-שָׁם, מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד; וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל, שִׁבְעַת יָמִים: ישיבת "שבעה" על נפטר לא צריכה להיעשות אחרי הקבורה, אפשר גם לאחר ההספדים, עוד לפני הקבורה, שהרי הקבורה נערכה לאחר שבעת ימי האבל: וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו, אַרְצָה כְּנַעַן, וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ, בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה (פסוק נ"ג).

 שמות

א,ז: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ: עוצמה נובעת הן מריבוי טבעי (פרו וישרצו וירבו) והן מגידול בכוח (וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף; פסוק ח'). לא יעלה על הדעת שהמלך החדש במצרים לא ידע ולא הכיר את יוסף או בית יוסף, אלא שהעוצמה שהייתה בידי יוסף וצאצאיו נגדעה על ידי אותו מלך חדש, שלמעשה מרד בשושלת בית יוסף, שהיו בעלי עוצמה ושליטה במצרים, והוא שגרם להעביד את בני ישראל בפרך (פסוק י"א ואילך). גם העוצמה הנזכרת בפסוק כ': וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ, מְאֹד, היא עוצמה המבטאת ריבוי טבעי חריג בעוצמתו וגם עוצמת הכוח, שהרי המיילדות העזו להפר את צו המלך, וזה מורה על עוצמתן.

ב,י: וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ: בתקופת יוסף ולאחריה, השפה העברית הייתה מדוברת בכל העולם הקדום, לפחות במצרים ובמדין. בת פרעה קוראת למשה כך 'כי מן המים משיתיהו', שהיא מילה עברית ברורה. וכן משה קורא לבנו הבכור גרשום, כִּי אָמַר--גֵּר הָיִיתִי, בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה (פסוק כ"ב), כלומר על יסוד המילה העברית 'גר', ואנשי מדין הבינו זאת, כי משה אכן היה רחוק, כעין גר, מעמו וממשפחתו.

ג,ד: וַיַּרְא יְהוָה, כִּי סָר לִרְאוֹת: תכונת הסקרנות היא תנאי הכרחי לעבודת ה'. לולי היה משה מסתקרן ובא לראות את הפלא שבנס הסנה הבוער ואינו כבה, ה' לא היה פונה אליו להושיע את ישראל.

ד,כז: לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה; וַיֵּלֶךְ: לא כל אדם צריך הוכחות כדי לוודא כי אכן ה' דובר אליו דברים נכונים. אהרן הולך כמצוות ה' בלי לשאול כל שאלות, ואילו משה שואל ומתווכח (ג,יא – ד,יג).

 

וארא

ו,ט: וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה: תקשורת חיובית (שמיעה והסכמה) באה מתוך שלוות נפש ומנוחת הגוף (בניגוד לקוצר רוח ועבודה קשה). בני ישראל לא היו במצב של פתיחות ושמיעה, אף שנאמרו להם בשורות נהדרות (והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, והבאתי).

ו,יג: וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם: לעתים המפקד מצווה את פיקודיו מבלי לנמק מדוע ולמה ציווה כך. ה' ענה לכל שאלותיו של משה, עד אשר הגיע רגע הפקודה ללא נימוק, 'ויצוום אל בני ישראל'.

ו,כ: וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת-יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ, לוֹ לְאִשָּׁה, וַתֵּלֶד לוֹ, אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-מֹשֶׁה: מותר לשאת אישה מבוגרת ממך, כל עוד היא יכולה ללדת. עמרם נשא את דודתו, אחות אביו קהת, ובתו של לוי (כו,נט). ודאי שיוכבד הייתה מבוגרת מעמרם בשנים רבות, כי לוי נפטר בן 137 (פסוק ט"ז), ויוכבד יכולה הייתה להיוולד בשנת חייו האחרונה של לוי, כאשר קהת היה בן כ 82. קהת (בן לוי ואחי יוכבד) הוליד את עמרם בערך בגיל 130 (שהרי היה חי 133 שנים), כלומר הפרש הגילים בין עמרם ליוכבד היה כ 47 שנה. הפלא הגדול הוא שעמרם הוליד את אהרן ואת משה בסוף חייו, והוא נפטר בגיל 137 (פסוק כ"ב), כלומר יוכבד הייתה אז בת כ 180-177 שנה, פי שניים מגילָהּ של שרה כאשר ילדה את יצחק, ואחר כך אף היניקה את משה במשך כמה שנים.

ח,יח: וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת-אֶרֶץ גֹּשֶׁן, אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ: ערך רצון ה' נעלה מערך השיוויון. ערך השיוויון בין בני אדם אינו עומד תמיד בראש סולם העדיפויות, כאשר ה' מעדיף ערך אחר.

ט,לד: וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי-חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת--וַיֹּסֶף לַחֲטֹא: אדם מתרגל לטוב מהר מאד, ועלול לחזור לסרו (לדרכו הרעה). פרעה ראה כי מצבו הוטב, ובמקום לתקן את דרכו – חזר לחטוא.

 בא

י,כו: וַאֲנַחְנוּ לֹא-נֵדַע, מַה-נַּעֲבֹד אֶת-יְהוָה, עַד-בֹּאֵנוּ, שָׁמָּה: צורת עבודת ה' נקבעת על ידי ה' ולא תלויה בנו. סיגופים, התבודדויות ושאר צורות עבודת ה' שנקבעו על ידי אדם – הנם בחזקת עבודה שאינה רצויה לה', עד שהוא לא יורה כך במפורש.

יא,ב: וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ, וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ, כְּלֵי-כֶסֶף, וּכְלֵי זָהָב: גם אויב עשוי להיות אתך בחברות וריעות. השכנים המצרים מכונים כאן 'רעהו' ו'רעותה', משמע שאויב יכול להיות גם רֵע.

יב,כו: וְהָיָה, כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם:  מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, לָכֶם: צורת ההוראה הנכונה היא בצורה של גירוי הסקרנות של הלומד. צריך לעשות מעשים כאלה שהבנים יסתקרנו וישאלו לפשרם, ואז ילמדו ויעשו גם הם. אם הבן אינו מסתקרן, יש ליזום וללמדו: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר (יג,ח).

יב,מא: וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה; וַיְהִי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: יש משמעות להשלמת תהליכים נצרכים עד תומם, ומשהושלמו (מקץ) יש להזדרז להמשיך בתהליך מיד (בעצם היום הזה).

 

 בשלח

יג,יז: וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא:  כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: יש קצר שהוא ארוך, ומכלל זה כנראה יש ארוך שהוא קצר. ה' לא מנחה את העם בדרך הקצרה (כי קרוב הוא), פן יגרום להארכת הדרך (ושבו מצרימה).

יד,י-יא: וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה. וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם: אף על פי שאדם הנמצא בצרה יתפלל אל ה', לא ימנע עצמו מלפנות גם אל המנהיג והאחראי למצבם. העם צעק והתפלל לה', ויחד עם זאת פנה אל משה בקושייה גדולה 'המבלי אין קברי המצרים?'. בצרה הבאה של העם לאחר חציית ים סוף, כאשר לא היה לעם מים לשתות (טו,כד), הם כבר פנו ישירות למשה, והוא צעק בשמם אל ה': וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל-יְהוָה (טו,כד-כה). בצרה הבאה העם שוב התלונן למשה ולאהרן, ואז ה' ביוזמתו ענה למצוקת העם: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע ... וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן—ַשָּׁמָיִם (טז,ג-ד).

יד,כג: וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם--כֹּל סוּס פַּרְעֹה, רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו:  אֶל-תּוֹךְ, הַיָּם: אין לצַפּות שנס שהתרחש לאחֵר, יתרחש גם לי. צבא מצרים ראה שלעם ישראל מתרחש נס בעצם בקיעת הים והעמדת המים כחומה מימין ומשמאל, ובכל זאת סמכו שהנס יתרחש גם להם.

טו,יא: מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה: יש אלים וכוחות בעולם, מלבד ה', אך ה' עליון על כל האלים (מי כמוך).

טו,כב: וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם: גבול הסבל שאדם מסוגל לסבול חוסר מים הוא שלושה ימים. לאחר מכן הוא מתלונן ומשתדל מאד להיטיב את מצבו. גבול הסבל לחוסר או מיעוט במאכלים הוא חודש (בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וילינו (וַיִּלּוֹנוּ) כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל ... מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע; טז,א-ג).

טז,ד: לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא: אם הטוב שבא לנו מאת ה' (לחם חינם) הוא ניסיון מאת ה' (למען אנסנו), על אחת כמה וכמה שמה שנראה בעינינו כדבר רע הפוקד אותנו – גם הוא ניסיון מאת ה'.

טז,יב: שָׁמַעְתִּי, אֶת-תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: טוב להתלונן לה' ולהתפלל אליו, כי בכך ה' שומע ומתייחס.

יז,יד: כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ: דבר כתוב בנוסף לאמירה - משתמר לדורי דורות. לא מספיקה אמירה בלבד (ושים באזני יהושע).

יתרו

יח,א: וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל:

אדם קרוב אצל קרובו ואחר כך לכלל; יתרו שמע מה שקרא לחתנו משה, ואחר כך לישראל, מכאן שעניינו של החותן הוא קודם לחתן (למשפחה ואחר כך לכלל.

יח,ג-ד: אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד, גֵּרְשֹׁם--כִּי אָמַר, גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. וְשֵׁם הָאֶחָד, אֱלִיעֶזֶר--כִּי-אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי, וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה: ראוי להתייחס באופן שווה לאחים. התורה מספרת לנו כאן לראשונה את שם בנו השני של משה, אליעזר, ומה טעם לשמו זה, וכדי לא להעדיפו על פני אחיו גרשום, התורה חוזרת לספר לנו מה טעם שמו של גרשום, אף כי התורה כתבה זאת כבר (שמות ב,כב).

יח,ו: וְאִשְׁתְּךָ--וּשְׁנֵי בָנֶיהָ, עִמָּהּ: אדם הנוטש את ילדיו, מאבד את בעלותו עליהם. משה עזב את ילדיו, וציפורה גדלה אותם, ולכן הם בניה, ולא בניו.

יט,ט: וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-יְהוָה: הבטחה במילים אינה ערובה לקיומה. בפסוק הקודם משה מדווח לה' מה אמר העם על בקשתו: וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה; וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-יְהוָה (פסוק ח'), והנה כאן שוב משה אומר את דברי העם לה', אף כי לא התבקש לכך. ה' אינו מסתפק בהבטחה המילולית של העם, ומבקש מעשים (קידוש וכיבוס בגדים): לֵךְ אֶל-הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר; וְכִבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם (פסוק י').

כ,ח: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ: אדם חייב לעבוד ששה ימים בשבוע (ולא חמישה), וזה לא תלוי במצבו הכלכלי. העבודה היא גם ערך בפני עצמה, וגם כדי לייחד ולבַדֵּל את יום השבת, בו אסור לעבוד (שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה; פסוק ט'). מלאכה היא תוצר העבודה המיוחדת לך (ולא דווקא מה שמכונה 'ל"ט מלאכות').

כ,טז: כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם, בָּא הָאֱלֹהִים; וּבַעֲבוּר, תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל-פְּנֵיכֶם: קרבה פיזית מאפשרת תובנות אחרות לנפגשים מאשר מסר על ידי שליח (אדם, דואר, מייל וכד'). כאשר אלוהים בא, הרי נוצר מפגש פיזי עם העם, המאפשר לנסותו ולנסוך עליו יראה. נראה לי שבקץ הימים ה' יבוא וייראה לבני האדם, דבר שיאפשר תובנות אחרות כאמור לעיל.

משפטים

כא,ג-ד: אִם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. אִם-אֲדֹנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת--הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא, יֵצֵא בְגַפּוֹ: אישה (בימי המקרא) היא רכוש השייך לאדוניו. 'בעל אשה' – הכוונה שהיא בבעלותו של האיש, שקנה אותה.אם המעביד נתן לעבד אישה, הרי היא (וילדיה) של המעביד, שהרי הוא קנה אותה ונתן לעבד, לא כמתנה אלא כמוליד ילדים מאותה אישה.

כא,כט-ל: וְגַם-בְּעָלָיו, יוּמָת. אִם-כֹּפֶר, יוּשַׁת עָלָיו--וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-יוּשַׁת עָלָיו: החוק נתון לשיקול דעתו של השופט. המתת בעלי השור הנועד שהזיק - אינה חובת פסיקה, אלא המלצה לשופט, היכול גם להמיר עונש זה בככופר פדיון נפשו. מכאן המסקנה ש'וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם' (כא,א) אינה חובת פסיקה אלא המלצה לשופט, כאילו שמו והניחו לפניו את החוק - והוא יפסוק כהבנתו.

כג,כא: כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ: נראה כי שם המשיח מכיל את שם ה', כגון 'יהודה', 'שמואל', 'אלקנה' וכד'. אמנם מדובר כאן על מלאך ה' שאמור להביא את העם לארצו (לִשְׁמָרְךָ, בַּדָּרֶךְ; וְלַהֲבִיאֲךָ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי; כג,כ, וכן: וֶהֱבִיאֲךָ אֶל-הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי, וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי; כג,כג), אך כיוון שזה לא התרחש על ידי מלאך אלא על ידי משה, אהרן ויהושע, ניתן להניח הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי ' עדיין לא הגענו אליו ולא קבלנו אותו, וזה ייעשה על ידי המלאך המשיח העתידי. גם ההבטחה: וְשָׁלַחְתִּי אֶת-הַצִּרְעָה, לְפָנֶיךָ; וְגֵרְשָׁה, אֶת-הַחִוִּי אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְאֶת-הַחִתִּי—מִלְּפָנֶיךָ (פסוק כ"ח) טרם קוימה, והיא עדיין לפנינו. אמנם מסופר לנו ביהושע כד,יב: וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם, אֶת-הַצִּרְעָה, וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם, שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי, אך זה היה מוגבל רק למלחמת משה בסיחון ובעוג, מלכי האמורי.

 

תרומה

כה,ג: וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם: תרומה לגדול ממך היא כבוד לתורם, החייב להישמע לכללים של הנתרם. הנתרם יכול לקבוע איזה סוג תרומה הוא מוכן לקבל (זהב, כסף ונחושת, תכלת, ארגמן וכו').

כה,טז: וְנָתַתָּ, אֶל-הָאָרֹן--אֵת, הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן, אֵלֶיךָ: יש לחשב מראש מהם צרכי הריהוט הבית, לפני שמביאים אליו תכולה. הארון נבנה בטרם התקבלו לוחות העדות ('אשר אתן אליך'), וכשיתקבלו הלוחות - יאוחסנו בארון זה.

 

כי תשא

ל,יט-כ: וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, מִמֶּנּוּ, אֶת-יְדֵיהֶם, וְאֶת-רַגְלֵיהֶם. בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, יִרְחֲצוּ-מַיִם--וְלֹא יָמֻתוּ: עבודת המקדש מחייבת את הכהנים ברחיצת ידיים ורגליים, אחרת ימותו הכהנים העובדים במקדש. אין להסיק מכך על חובת נטילת רגליים, וממילא גם לא נטילת ידיים, לכל אדם בבואו לאכול או להתפלל.

לא,יח: וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻת--לֻחֹת אֶבֶן: ה' לא ציפה שמשה ישבור את הלוחות, שהרי ה' מסר את הלוחות למשה בראש הר סיני לאחר חטא עגל המסכה. ה' ידע שהעם חטא ועשה עגל מסכה (לב,ח). רק למחרת, העם נאסף להעלות עולות על המזבח החדש שהכין אהרן (לב,ה-ו), ואז ה' ציווה על משה לרדת מן ההר (לב,ז). ראייה נוספת שדעת ה' לא הייתה נוחה משבירת הלוחות, היא שה' ציווה את משה לפסול בעצמו ולעצמו (פסול לך) לוחות חדשים, ולא ה' פסל עבור משה: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים; וְכָתַבְתִּי, עַל-הַלֻּחֹת, אֶת-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ (לד,א).

לב,כד: וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ, וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה: אהרן אמר למשה 'חצי אמת', שהרי העגל לא נעשה מעצמו, אלא: וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה (לב,ד). משה הבין את אחריותו של משה: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, כִּי פָרֻעַ הוּא:  כִּי-פְרָעֹה אַהֲרֹן (לב,כה), ולכן לא שיתף אותו בתגובה המתבקשת לחטא זה, אלא את בני לוי בלבד: וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו, כָּל-בְּנֵי לֵוִי (לב,כו) ולא שיתף את אהרן ובניו. אחריותו הישירה של אהרן כתובה במפורש: עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הָעֵגֶל, אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן. (לב,לה). טענתו של אהרן הייתה שהיה אנוס בידי העם, אולי עד כדי סכנת מוות: וַיֹּאמְרוּ לִי--עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים, אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ (לב,כג).

לד,כז: כְּתָב-לְךָ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:  כִּי עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית--וְאֶת-יִשְׂרָאֵל: עשרת הדברים - הם, ורק הם ('הדברים האלה' – ולא דברים אחרים), הדברים המחייבים את העם בבריתו עם ה'. משה כתב בציווי ה' דברים אלה: וַיִּכְתֹּב עַל-הַלֻּחֹת, אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית--עֲשֶׂרֶת, הַדְּבָרִים (כח). מתוך דברי הברית, שהם בעיקרם דברי אמונה (אנוכי, לא יהיה לך) והימנעות מעשייה (לא תשא, לא תרצח וכו'), דברי העשייה מתמצים בתחום השבת: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַיהוָה; כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה,

 

ויקהל

לה,א: וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: נציגי הציבור הנם בעלי סמכות להחליט או לקבל אחריות עבור הציבור. משה מקהיל את 'כל העדה' והם יוצאים מלפניו (פסוק כ'). כמובן שלא מעשי שיבואו כל העם אל משה וגם ייצאו מלפניו, אלא מדובר בנציגיו בלבד.

לה,כה-כו: וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ ... וְכָל-הַנָּשִׁים--אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה:  טָווּ, אֶת-הָעִזִּים: : מלאכה מסובכת דורשת נוסף לחכמה, גם רצון טוב. מלאכת הטוויה דורשת 'חכמת לב', כלומר יידע ומיומנות. טוויה ישירה בעוד הצמר מחובר לעזים היא מלאכה מיוחדת ומסובכת הדורשת גם רצון מיוחד (נשא לבן אותנה), נוסף ליידע ולמיומנות. גם ייתר מלאכת יצירת המשכן דורשת מיומנות ורצון: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל-בְּצַלְאֵל וְאֶל-אָהֳלִיאָב, וְאֶל כָּל-אִישׁ חֲכַם-לֵב, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה בְּלִבּוֹ--כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ, לְקָרְבָה אֶל-הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ (לו,ב).

לז,כה: וַיַּעַשׂ אֶת-מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת: עבודה יעילה היא עבודה סדרתית. משה צוּוָה על עשיית כלי המשכן בפרקים כה-כח, ואילו בפרק כט מדובר על קידוש אהרן ובניו לעבודה, ורק בפרק ל' מצוּוֶה משה על עשיית מזבח הקטורת. בעת הביצוע בפועל, כל הכלים נעשים בעבודה סדרתית רצופה, כולל מזבח הקטורת, כיוון שכך היא העבודה היעילה ביותר.

פקודי

מ,לה: וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן: אדם אינו מסוגל להיות במחיצת שכינת ה', אפילו לא משה. ענן בשפתנו הוא אדי מים שהתגבשו בצפיפות, אך ענן השכינה הוא צפוף כעין חומר קשיח, בצורה כזאת שאין אדם מסוגל להיכנס בו.

 

 

ויקרא

א,ב: אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם: אדם גדול רשאי להחליט אלו מתנות יביאו לו. ה' אינו מצווה את האדם להקריב קרבן, אך אם ('אדם כי יקריב') ירצה האדם להקריב קרבן, ה' מציב תנאים לסוג הקרבן.

א,ז: וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אֵשׁ--עַל-הַמִּזְבֵּחַ; וְעָרְכוּ עֵצִים, עַל-הָאֵשׁ: מלאכת נתינת האש על המזבח היא מלאכה מיוחדת העשויה אך ורק בידי 'בני אהרן הכהן', כלומר ארבעת בניו של אהרן. יתר הפעולות במזבח שנעשו בידי 'בני אהרן הכהנים', הנזכרות לפני פסוק זה (פסוק ה') ובהמשכו שש פעמים (א,ח, יא; ב,ב; ג,ב; במדבר,י,ח) , נעשו על ידי משפחת הכהנים המורחבת. מלאכת האש היא גם המלאכה היחידה הנזכרת כאסורה בשבת, כאשר התורה מספרת על מלאכת יצירת המשכן (שמות לה,ג). רק כאן מוזכר הביטוי 'בני אהרן הכהן'.

ד,ב: נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְו‍ֹת יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה; וְעָשָׂה, מֵאַחַת מֵהֵנָּה: שגגה יכולה להתקיים רק במצוות לא-תעשה. אם החטא היה במצוות עשה – החטא אינו בשגגה אלא במזיד. כן הדבר בחטא בשגגה של עדת ישראל (ד,יג) ושל נשיא (ד,כב).

 

צו

ו,ג: וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ: עבודת הקודש מצריכה בגדי עבודה המותאמים לעבודה. ניתן להבין שאדם רגיל (שאינו עובד במשכן) ילבש תמיד אותם בגדים. מכנסי בד (בגד תחתון) לובש הכהן לצורך דישון המזבח. לאחר מכן, לצורך הוצאת הדשן אל מחוץ למחנה כתוב: וּפָשַׁט, אֶת-בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים; וְהוֹצִיא אֶת-הַדֶּשֶׁן (פסוק ד').

ז,לז: זֹאת הַתּוֹרָה, לָעֹלָה לַמִּנְחָה, וְלַחַטָּאת, וְלָאָשָׁם; וְלַמִּלּוּאִים--וּלְזֶבַח, הַשְּׁלָמִים: הוראה נכונה מסתיימת בסיכום הנושא הנלמד. לאחר הפירוט של כל נושא בא כאן סיכום הנושאים שנלמדו.

ח,לה: כִּי-כֵן, צֻוֵּיתִי: יש חובת ציות עיוור למצוות ה', כלומר אף ללא הבנת הסיבה. משה מתקשה להסביר את ציווי ה': וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה, שִׁבְעַת יָמִים, ומתרץ זאת בכך שכך הוא צֻוָּה בידי ה'.

 

שמיני

י,ז: וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ, פֶּן-תָּמֻתוּ--כִּי-שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְהוָה, עֲלֵיכֶם: כאשר אתה יודע תשובה לשאלה – ענה, כאשר אינך יודע – הַסְבֵּר מדוע אינך יודע. משה מסביר כאן לאהרן ולשני בניו אלעזר ואיתמר מדוע לא ייצאו מפתח אוהל מועד. כאשר אינו יודע הוא מסביר "כִּי-כֵן, צֻוֵּיתִי" (ח,לה; י,יג).

י,כ: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו: בעת ויכוח, כאשר נוכחת בצדקת הצד השני - טוב להודות. משה טען כלפי שני בני אהרן, ואהרן העמידו על טעותו: וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהוָה (יט). אין כאן שאלה אל משה, אלא קביעה מה הדבר הנכון והטוב בעיני ה'. המילה ' הַיִּיטַב' אינה מילת שאלה (כי אין בה חטף פתח בהא, וכן יש דגש ביוד, מה שלא יכול לבוא אחרי הא השאלה), אלא מובנה: זה הדבר הטוב והנכון, המיטב. משה הודה שטעה בקביעתו הנחרצת: 'וייטב בעיניו'.

יא,ד: אֶת-הַגָּמָל כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא: דברים צריכים להיות ברורים ללא ספק. התורה מציינת כלל להתרת אכילת בהמה והוא שלושה תנאים: פרסה, שסיעת הפרסה והעלאת גרה. התורה מציינת שלוש חיות שאמנם מעלות גרה, אך אין להן פרסה: גמל, שפן, ארנבת. לכאורה הדבר מיותר, שהרי הכלל כבר נאמר, אם אין פרסה – אין התרת אכילה. אלא שבכל חיה כזאת יש תוספת של זמן: גמל: 'ופרסה איננו מפריס' (בהווה), שפן: 'ופרסה לא יפריס' (בעתיד), ארנבת: 'ופרסה לא הפריסה' (בעבר), ללמדנו שלא רק החיות שעכשיו אינן מפריסות – אסורות, אלא גם אם בעבר או בעתיד היה או יהיה זן מאותה חיה שכן הפריסה – החיה ההיא כעת אסורה. כך הדברים נעשים ברורים.

יא,מ: וְהָאֹכֵל, מִנִּבְלָתָהּ--יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְטָמֵא עַד—הָעָרֶב: אין איסור אכילה מחיה שמתה בלא שחיטה (נבלה), אלא חובת כיבוס הבגדים שלבש באותו יום, והיטמאות עד הערב בלבד, כדין כל נוגע בנבלה (אף בלא כיבוד הבגדים) (לט) או נושא אותה (מ).

יא,מו: זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה, וְהָעוֹף, וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם; וּלְכָל-נֶפֶשׁ, הַשֹּׁרֶצֶת עַל-הָאָרֶץ: הוראה נכונה מצריכה סיכום הדברים שנלמדו. כך התורה מסכמת גם בענייני הקרבנות: זֹאת הַתּוֹרָה, לָעֹלָה לַמִּנְחָה, וְלַחַטָּאת, וְלָאָשָׁם; וְלַמִּלּוּאִים--וּלְזֶבַח, הַשְּׁלָמִים (ז,לז).

 

תזריע

יב,ב: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר--וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא: טומאה כבדה (של שבעה ימים) באה על ידי נידת (הוצאת) דמים, לא על ידי הזרעה. מגע מיני בין איש לאשה מביא לטומאה קלה (עד הערב): וְאִישׁ, כִּי-תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת-זָרַע--וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב ... וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת-זָרַע--וְרָחֲצוּ בַמַּיִם, וְטָמְאוּ עַד—ָעָרֶב. (ויקרא טז-יח).

יג,ט: נֶגַע צָרַעַת, כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם; וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן: כאשר יש נגע (כגון קורונה) אפשר לכפות על אדם טיפול (והובא אל הכהן).

 

מצורע

יד,יט: וְעָשָׂה הַכֹּהֵן, אֶת-הַחַטָּאת, וְכִפֶּר, עַל-הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ: צרעת וזיבת גבר וזיבת אישה – באים לאדם עקב חטא, הגורם לטומאה כבדה (שבעה ימים) – לכן עם הטהרה הוא יביא קרבן חטאת, אף אם לא ידע במה חטא (שגגה). הדבר חוזר על עצמו ביולדת (אולי כיוון שהכניסה עצמה ביוזמתה למצב של טומאה בעצם העובדה שנזרעה בהסכמתה), במצורע (אולי על עוון של לשון הרע או עוון אחר, שאף הוא לא שם לב לעוון זה) וזב זיבה גדולה: אִישׁ אִישׁ, כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ--זוֹבוֹ, טָמֵא הוּא ... וְעָשָׂה אֹתָם, הַכֹּהֵן--אֶחָד חַטָּאת, וְהָאֶחָד עֹלָה; וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה, מִזּוֹבוֹ (טו,ב-טו). לא ברור מה חטאו של הזב, אך זיבתו מצריכה הבאת קרבן חטאת. כן הדבר בזיבת אשה (לא וסת, אלא הוצאת דמים רבים): וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת-הָאֶחָד חַטָּאת, וְאֶת-הָאֶחָד עֹלָה; וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה, מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ (טו,ל). גם כאן החטא נעשה בשוגג, אך טהרתה מצריך קרבן חטאת.

 

אחרי מות

טז,א-ב: וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן--בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת--אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת: חשוב להפיק לקחים מאירועים שאנו חווים. לאחר שמתו שני בני אהרן, ה' מבקש ממשה להזכיר ולחדד לאהרן את הכללים לכניסה אל תחומי הקודש, כדי שלא יחזור מקרה המוות שנית.

טז,כא: וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת-כָּל-עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-כָּל-פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל-חַטֹּאתָם: וידוי חטא אינו מצריך פירוט החטא. אהרן מתוודה עבור כל החטאים של כל בני ישראל, כמקשה אחת.

קדושים

יט,יח: לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: כאשר מדובר ביחס הנובע מהרגשה, יש להפלות בין יהודי ('בני עמך') לבין בן עם אחר. נקמה ונטירה וכן אהבה הם רגשות המביאים לביטוי מעשי את יחסנו עם הזולת. במקרה של יחס הנובע מהרגשה – צריך להפלות. וכן יש להפלות בענייני חסד, כגון: וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, (שמות כג,יא), וְחֵי אָחִיךָ, עִמָּךְ. אֶת-כַּסְפְּךָ--לֹא-תִתֵּן לוֹ, בְּנֶשֶׁךְ (ויקרא כה,לו-לז), ועוד. אין ללמוד מכאן שמותר להפלות על רקע של יחסים אחרים, כגון יחסי מסחר וכדומה.

 

אמור

כג,ד: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה, מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם, בְּמוֹעֲדָם: אין להוסיף ללוח השנה חגים ומועדים הקבועים מראש, מלבד מה שהתורה מציינת (שבת, פסח, עומר, שבועות, זיכרון תרועה, כיפורים, סוכות; כג, ג-מג). המילה 'אלה' מורה על מיעוט, כלומר אלה, ורק אלה. התורה חותמת את נושא המועדים: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶת-מֹעֲדֵי יְהוָה, אֶל-בְּנֵי, יִשְׂרָאֵל (מד), ומכאן ואילך אין להוסיף ללוח השנה שום מועד הקבוע מראש, כגון חנוכה, פורים, יום השואה, יום העצמאות וכד'. אלה יכולים להיקרא 'ימים חגיגיים' או 'ימים מיוחדים', אך לא 'מועדים'.

כד,יא-יב: וַיִּקֹּב בֶּן-הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת-הַשֵּׁם, וַיְקַלֵּל, וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ, אֶל-מֹשֶׁה ... וַיַּנִּיחֻהוּ, בַּמִּשְׁמָר, לִפְרֹשׁ לָהֶם, עַל-פִּי יְהוָה: ההלכה אינה קבועה ממתן תורה, אלא היא עניין שמתפתח עם הזמן, ובלבד שתהיה על פי ה' בלבד. כאשר הובא עניין המקלל אל משה, גם משה לא ידע כיצד לפסוק את דינו והוצרך לשאול את ה'. מכאן שהלכה זאת לא נמסרה למשה בסיני, ולכן הוצרך לשאול את ה'. כל עוד אין לנו מי שיוכל לשאול את ה' ולקבל ממנו תשובה, אל לנו לפסוק הלכות המחייבות את האדם, אלא אם האדם הסכים מרצונו לקבל עליו פסיקה שכזאת מראש, בטרם נפסקה. כמו כן התורה ממשיכה ופוסקת מפי ה' דינים נוספים: וְאִישׁ, כִּי יַכֶּה כָּל-נֶפֶשׁ אָדָם--מוֹת, יוּמָת ... שֶׁבֶר, תַּחַת שֶׁבֶר, עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן--כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם, כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ ... מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה (כד, טז-כב).

 

בהר

כה,יח-יט: וַעֲשִׂיתֶם, אֶת-חֻקֹּתַי, וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם--וִישַׁבְתֶּם עַל-הָאָרֶץ, לָבֶטַח. וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ, וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע; וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח, עָלֶיהָ: ישיבה בטוחה בארץ ישראל תלויה בעשיית חוקי ה' ושמירה עליהם. בטחון כלכלי (ואכלתם לשובע) מאפשר ביטחון בישיבה בארץ ישראל.

כה,לה-לו: וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ ... וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ ... אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ; וְחֵי אָחִיךָ, עִמָּךְ: העדפת אח (כל יהודי) בענייני חסד – אינה אפלייה אלא דבר נכון ורצוי לה' (ויראת מאלוהיך).

 

בחוקותי

כו,ו-ח: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ ... וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה, וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ: חוק 'תפוקה שולית עולה' מתקיימת בענייני צבא ומלחמה רק בברכת ה' (ונתתי שלום), ולא כנתון כלכלי קבוע בכל עניין. היחס בין 5/100 הוא 1/20, ואילו 100/10000 הוא 100 כלומר פי חמישה (20/100), וזאת כאמור ברצון ה'.

כו,לה: כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה, תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא-שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם, בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ: לה' יש חשבונות ארוכי טווח, למשך מאות שנים לפחות. שבעים שנות הגלות של בית ראשון נבעו מ 70 שמיטות ויובלים שלא שמרו בני ישראל.

כז,ג: וְהָיָה עֶרְכְּךָ, הַזָּכָר, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וְעַד בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה:  וְהָיָה עֶרְכְּךָ, חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף: אין הבדל בהתייחסות ה' לאנשים בגילאי חודש עד 5, ו 20 עד 60. בשנות הנערות 5-20 הגבר שווה יותר ביחס לאישה בגילים אחרים, ואילו בשנות הזיקנה 60 ומעלה האישה שווה יותר מהגבר ביחס לגילים אחרים. היחסים הם: חודש עד 5: 5/3; 5-20: 20/10, 20-60: 50/30, 60 ומעלה: 15/10.

כז,ט-י: וְאִם-בְּהֵמָה--אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן, לַיהוָה:  כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַיהוָה, יִהְיֶה-קֹּדֶשׁ. לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ, וְלֹא-יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע--אוֹ-רַע בְּטוֹב: לגורל יש ערך אלוהי, ואין להתנגד לו. הקרבן שהובא – זה גורלו ואין להתחרט, גם לא להמיר את הרע בטוב. כן הדבר במעשר בהמה: לֹא יְבַקֵּר בֵּין-טוֹב לָרַע, וְלֹא יְמִירֶנּוּ (לג), אין להמיר הבהמה, כי כך רצה הגורל, כלומר זהו רצון ה'.

 

במדבר

א,ג: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל--תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם: אדם כשיר לשירות צבאי מגיל 20 ומעלה, עד זקנה, ללא הגבלת גיל ('מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה'). הגבלת הגיל ל- 60 באה רק לצורך הערכת 'ערכך' של אדם ('וְהָיָה עֶרְכְּךָ, הַזָּכָר, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וְעַד בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה'; ויקרא כז,ג).

א,מט-נ: אַךְ אֶת-מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד, וְאֶת-רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת-הַלְוִיִּם עַל-מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל-כֵּלָיו: שירות בקודש שווה ערך לשירות צבאי, ופוטר מן השירות הצבאי. הלוויים לא התפקדו לצבא, אך כן התפקדו לשירות בקודש, החל מגיל חודש ומעלה, ללא הגבלת גיל (ג,טו).

ג,טו: כָּל-זָכָר מִבֶּן-חֹדֶשׁ וָמַעְלָה, תִּפְקְדֵם: יש אנשים שמעלתם היא בעצם חיותם, עוד לפני שעשו משהו בעצמם. בני לוי נפקדים מגיל חודש, וזה מראה שגם בטרם עשית דבר – אתה עשוי להיחשב כנחוץ ומועיל. עד גיל חודש חיי הולד בסכנה קיומית, ומשמערכות גופו התייצבו בגיל חודש – הוא נחשב כבר לאדם השייך לקבוצה מסוימת. אין גיל מקסימלי להשתייכות זאת (מבן חודש ומעלה).

 

נשוא

ד,מט: אִישׁ אִישׁ עַל-עֲבֹדָתוֹ, וְעַל-מַשָּׂאוֹ: אין צורך לפרט בהסברים לאדם יותר מפעם אחת. כאשר קבלו הלוויים את משימות עבודם בעבודה ובמשא הוסבר להם מהי העבודה והובילו כל אחד אל הכלי עליו הוא מופקד: וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל-עֲבֹדָתוֹ, וְאֶל-מַשָּׂאוֹ (ד,יט). עתה כאשר הם נגשים לביצוע העבודה, ההסבר הוא רק מהי העבודה והמשא (על עבודתו ועל משאו, ולא 'אל משאו').

ה,יד: וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ, וְהִוא נִטְמָאָה, אוֹ-עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ, וְהִיא לֹא נִטְמָאָה: אין דנים אדם לפי רוח ותחושה אלא על פי עובדות. הבעל חש 'רוח קנאה' אך רוח זאת יכולה לעבור על אדם בין אם האישה אכן נטמאה (ראשית הפסוק) ובין אם לא נטמאה (סוף הפסוק).

ה,כז-כח: וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה, בְּקֶרֶב עַמָּהּ. וְאִם-לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה, וּטְהֹרָה הִוא--וְנִקְּתָה, וְנִזְרְעָה זָרַע: פשע עושה רשום גדול יותר ממעשה חיובי רגיל. האישה שהוכח פשעה נעשית לסמל בקרב העם (לאלה בקרב עמה), אך אישה שהתנהגה בצורה חיובית רגילה כמו כל אישה אחרת – זוכה להיריון רגיל (ונזרעה זרע) וללא כל סמל.

ה,לא: וְנִקָּה הָאִישׁ, מֵעָו‍ֹן: חשד והאשמת שווא על אדם אחר – היא עוון. האיש ניקה מעוון אם אכן נמצאה האישה סוטה, משמע שאם אינה סוטה – האיש לא ניקה מעוון, וחשד השווא באשתו - הוא עוונו.

בהעלותך

ט,ח: עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה, מַה-יְצַוֶּה יְהוָה לָכֶם: אין בושה לשאול מה שאינך יודע. משה אינו יודע לפסוק ומבקש שימתינו לו עד שיקבל את הפסיקה מאת ה'.

ט,יד: חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ: החוק היהודי בארץ חל על כל יושבי הארץ, ישראלים ('ולגר') כגויים תושבי הארץ (אזרח הארץ). אין לאפשר לתושב הארץ לגור בה, אם אינו מתחייב לקיים את החוקה שקבע ה' (פסח לה').

יא,כב: הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם?: גם דברים לא הגיוניים הם בני השגה על ידי ה'. משה, המאמין בה' בכל אישיותו (פה אל פה אדבר בו; יב,ח) שואל כלא-מאמין מניין יימצא כל כך הרבה בשר ודגים להאכיל 600,000 איש, וה' עונה בשאלה: הֲיַד יְהוָה תִּקְצָר? (יא,כג). מכאן שאין דבר הקצר (שאינו בר-השגה) מפני ה'.

 שלח לך

יג,טז: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן, יְהוֹשֻׁעַ: שם אדם מגן עליו. משה שם לבו שכנשיא אפרים יהושע קרא לעצמו 'הושע' (ורק כאן הוא נקרא כך), ורצה להזהיר שלא לשנות את השם, והחזירו להיות 'יהושע' כפי שהיה מוכר לאורך כל התורה, החל ממלחמת עמלק והיותו משרת משה.

יד,טו-טז: וְאָמְרוּ, הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-שָׁמְעוּ אֶת-שִׁמְעֲךָ, לֵאמֹר. מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה, לְהָבִיא אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לָהֶם: צדק ואמת צריכים לא רק להיעשות אלא גם להיראות ולהישמע. משה מתריע בפני ה' שאל לו להמית את העם בדֶבֶר (פסוק יב), לא כי אין זה צעד נכון, אלא כי הדבר יתפרש אצל הגויים כחולשת ה', ויתחלל בזה שמו.

טו,ב: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  כִּי תָבֹאוּ, אֶל-אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, אֲשֶׁר אֲנִי, נֹתֵן לָכֶם: עיסוק בעתיד עשוי לעורר תקוה ממצב קשה, וכן עשוי להשכיח זיכרונות עבר שרוצים לשכוח. העם זה עתה גזר על העם עונש נורא של 40 שנות גלות במדבר ומות כל הגברים בני 20 עד 60, והנה עובר מיד לדבר על העתיד הרחוק בעוד 40 שנה לכשיבואו אל הארץ, ומצווה אותם דיני עולה וזבח, ולאחר מכן דיני תרומה (החל בפסוק יט), ובכך מפיח בהם עידוד ותקווה כדי לעבור את העונש שנגזר עליהם ביתר קלות.

טו,לט: וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹת יְהוָה, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: עזרים חיצוניים מסייעים לעבודה ה', אם הם נעשים בכוונה תחילה כדי שיזכירו זאת. ה' מצווה על עשיית ציצית דווקא על כנפות הבגד, ובכך האדם ייזכר במצוות, כיוון שלכך כיוון ה'. אם ה' לא היה

מצווה על הציצית סביר שהציצית לא הייתה מזכירה לאדם את מצוות ה'.

 קורח

טז,ג-ד: וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה. וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו: תגובה לטענה לא חייבת לבוא במילים, אלא אפשר גם במעשים, ורצוי שהמעשה יבטא את התשובה. עדת קורח התלוננו על התנשאות משה, והלה הגיב במעשה של נפילה על פניו, שהוא ההיפך מהתנשאות, הוא מעשה של השפלה וענווה.

 

טז,כז: וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים, פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם, וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם, וְטַפָּם: אחריות הורים כלפי ילדיהם רחבה הרבה יותר מאשר חינוכם, היא כוללת גם את גורלם. דתן ואבירם הובילו קו מסוים ושיתפו בו את נשיהם, בניהם וטפם, ובכך חרצו עליהם את גורל ההיבלעות באדמה: וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים—שְׁאֹלָה (לג). אחריות ההורים לילדים חייבת להיות בראייה כוללת ולא רק נקודתית, ולכן היו צריכים לקחת בחשבון את תגובת ה' ומשה למעשיהם, בעיקר לאחר שהוזהרו במפורש: סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה, וְאַל-תִּגְּעוּ, בְּכָל-אֲשֶׁר לָהֶם:  פֶּן-תִּסָּפוּ, בְּכָל-חַטֹּאתָם (כו).

 

יז,ו: אַתֶּם הֲמִתֶּם, אֶת-עַם יְהוָה: מנהיגי עם חשופים לכפיות טובה מצד העם, אך אינם מתייאשים מלהמשיך ולהגן על העם. משה ואהרן הגנו על העם מפני ה': הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, וְעַל כָּל-הָעֵדָה תִּקְצֹף (טז,כב), וגם אחרי תלונת העם על מות החוטאים ומשפחתם, המשיכו משה להגן עליהם: הֵרֹמּוּ, מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת, וַאֲכַלֶּה אֹתָם, כְּרָגַע; וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם (יז,י).

 

יח,לא: כִּי-שָׂכָר הוּא לָכֶם, חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד: שכר ניתן תמורת עבודה בלבד. הלוויים קבלו שכר המעשרות תמורת עבודתם בוהל מועד. כמסקנה ישירה יש להבין מכך שכאשר לא מתקיימת עבודה במשכן או בבית המקדש – העם פטורים מלהביא מעשרות, והלוויים מנועים מלקבל שכר: וְלִבְנֵי לֵוִי, הִנֵּה נָתַתִּי כָּל-מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה, חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר-הֵם עֹבְדִים, אֶת-עֲבֹדַת

אֹהֶל מוֹעֵד (כא).

 

חוקת

כ,ה: לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת: מים חשובים ממאכלים. העם לא מתלונן על חוסר תאנה, גפן ורימון, אך כן מתלונן על מים לשתייה, מכאן שמים הם המפתח לחיי האדם.

כ,כא: וַיֵּט יִשְׂרָאֵל, מֵעָלָיו: צריך להתאמץ ולהקריב מעצמך כדי לחיות בשלום. משה ביקש מאדום בקשה הגיונית, לעבור בארצו ללא נזק, ונענה בשלילה. הוא היה יכול להילחם באדום, אך כדי לשמור על שלום ואי-מלחמה העדיף משה להסתלק מעל פני אדום: ויט ישראל מעליו.

כא,כג-כד: וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת-כָּל-עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה, וַיָּבֹא יָהְצָה; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל: אם אין הכרח – אין ליזום ולפתוח במלחמה. משנפתחה מלחמה – יש ללחום ולנצח. סיחון סרב לאפשר לישראל לעבור בגבולו, וכך עשה אדום, אלא שאדום רק אסף צבא ולא לחם (וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ, בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה; כ,כ) ואילו

 

בלק

כב,ג: וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד--כִּי רַב-הוּא: כמות היא איכות, למי שעיניו נתונות בחומר ולא ברוח. מואב לא חשש מעם ישראל בגלל הניסים שה' עשה להם במצרים ובדרך ובמלחמה עם סיחון ועוג, אלא מפני הכמות 'כי רב הוא'. חששו של מואב היה הכמות: הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ (פסוק ה'), ולכן בלק לוקח את בלעם למקום בו יראה רק חלק מהעם: אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה, וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה (פסוק יג).

כד,י-יא: וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל-בִּלְעָם, לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ, וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ, זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְעַתָּה, בְּרַח-לְךָ אֶל-מְקוֹמֶךָ; אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ, וְהִנֵּה מְנָעֲךָ יְהוָה מִכָּבוֹד: סופם של ספקנים באמונה בה' ושל עובדי אלילים – שיאמינו בה'. בלק שלא הכיר בה' ובמניעיו של בלעם לשמור את דברי ה', נאלץ בסוף מפגשו עם בלעם להודות בקיומו של ה' ולציין וְהִנֵּה מְנָעֲךָ יְהוָה מִכָּבוֹד. כן הדבר קרה עם עבד אברהם שהסתפק אם אלוהי הארץ (אלילים) או אלוהי השמיים הם מנהלי העולם: וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת-דִּבְרֵיהֶם; וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה, לַיהוָה (בראשית כד,נב), וכן הדבר עם פרעה שבתחילה הקשה: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה--מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ (שמות ה,ב) ולבסוף הודה: וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה, וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, חָטָאתִי הַפָּעַם:  יְהוָה, הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים (שמות ט,כז).

סיחון פתח במלחמה.