לקט מביאור "הרוקח" על התורה – פרשת בראשית

 על הביאור והמבאר (מתוך "ויקיפדיה"):

רבי אלעזר מגרמייזא  (גם "וורמייזא"; הכוונה לעיר וורמס) (ד'תתקכ"ה1165 - ה' אלפים1240 לערך) היה מקובל ופוסק, מגדולי רבניהם של חסידי אשכנז ותלמידו של רבי יהודה החסיד. בעל ספר הרוקח (רקח בגימטריה - אלעזר), מבעלי התוספות ובעל כתבים קבליים רבים, שמרביתם נותרו בכתבי יד. היה רב ודיין בוורמס. קבע והשפיע על מנהגים שנוהגים עד ימינו בקרב אשכנזים שומרי המסורת היהודית.

רבי אלעזר נולד בערך בשנת ד'תתקכ"ה במגנצא, לאביו ורבו רבי יהודה בן קלונימוס ממגנצא, מגדולי החכמים שבדור. נדד בין מרכזי התורה שבגרמניה וצפון צרפת. למד תורה מאביו, ותורת הקבלה מבן משפחתו, רבי יהודה החסיד[ העמיד תלמידים רבים, שהמפורסם שבהם הוא רבי יצחק בן משה מווינה, מחבר ספר אור זרוע. היה חתום על תקנות קהילות שו"ם (שפירא, וורמייזא ומגנצא). לגבי תאריך פטירתו נחלקו הרבה12321234ד'תתקצ"ח (1238) ויש המאחרים את פטירתו לאחר שנת ה'ב' (1242). מקום קבורתו בוורמס.

סבל סבל רב בפרעות, שבעקבותיהם עבר ממגנצא לוורמס ושם נעשה לרב. בכ"ב בכסלו ד'תתקנ"ז (סוף 1196) , בזמן שעסק - על פי תיאורו האירוני במקצת - בפסוק "וישב יעקב לבטח", פרצו שני רוצחים לביתו, פצעו אותו ואת בנו פצעים קשים ורצחו את אשתו דולצא (ששימשה כרבנית הדרשנית בבית הכנסת בוורמס) את בתו הגדולה בלט בת ה-13 ואת בתו הקטנה חנה בת השש. בזיכרונותיו מתאר רבי אלעזר כיצד הרגו לעיניו את בני משפחתו:

"... ובתי בלט הגדולה בקעו ראשה, ובתי חנה בקעו בראשה ומתו... ומיד עמדה (אשתי) החסידה ויצאה... וצעקה שהרגו אותנו. ויצאו המתועבים והכוה בראשה עד הגרגרת ובכתף, ומן הכתף עד החגורה וברוחב כל הגב ובפנים, ונפלה הצדקת מתה. ואני סגרתי הפתח וצעקנו עד שבא לנו עזר ממרום"

"נשארתי בחוסר כל ובעוני גדול ובייסורים גדולים", הוא מעיד על עצמו.

-------------------------------------------------------

סיכומי ביאורו נערכים על ידי לפי מהדורה בעריכת יואל קלוגמאן, עם הערות של הרב חיים קניבסקי. הביאור יוצא מכתב-יד שהיה ספון וטמון קרוב ל 800 שנה.

הביאור נכתב מתוך התייחסות ל 73 שערים (נושאים), כגון שער המבאר, גימטריה, הפשט, ריבוי ומיעוט, תרגום, דילוג, מצוות, תפילות, מדרש, ועוד.

 

 בראשית

בראשית א,ב: תוהו ובוהו: מהו 'תוהו' ומהו 'בוהו'? הרוקח: "תוהו – ריקן מכל, בוהו – אותן מקומות שעתה יש שם מעיינות ונהרות, כשהייתה בחידושה לא היה שם, ואף על פי שהייתה ריקה מכל – מלוא כל הארץ כבודו". להבנתי, הביטוי תוהו ובוהו מלמד על גדולת ה' הנמצא בכל מקום, אף מה שריק מכל או היה ריק מכל בעבר.

 

א,יד: והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים: מדוע לא 'ולשנים' (עם למד)? הרוקח: "מן הימים עשה שנים, שנ"ד (354) ימים זה שנה". שנה היא לא יצירה – אלא היא סך מסוים (354) של ימים, תוצאה של סך ימים.

 

א,כב: והעוף ירב בארץ: מדוע לא 'יפרה', כפי שבירך את החיות 'פרו ורבו'? הרוקח: "שלא נאמר פריה ורביה אלא באדם ודגים שמצויין מזונותיהם ופנויים לשמש, אבל עופות אין מזונותיהם מצויים בימי הגשמים". הבנתי שמי שטרוד בפרנסה אינו פנוי למצוות פריה ורבייה, ולכן ברכתו רק לרבייה ולא לפרייה.

 

ד,כו: ולשת גם הוא יולד בן, ויקרא את שמו אנוש, אז הוחל לקרוא בשם ה': מדוע רק משנולד אנוש התחילו לקרוא בשם ה'? הרוקח: "עד שלא נולד אנוש היו דואגים להנהיג שת להקריב קרבנות, פן ישוב קין ויהרגהו, אבל כשנולד אנוש אז התחילו להביא קרבנות לה', שאם יעמוד קין עליו – אנוש יעזור לו, וזהו 'כי הרגו קין' (כה), שהיו יראים מפניו". קין נחשד כמסוכן, ומשנולד שת עדיין חששו שיהרגהו, אך משנולד אנוש הבינו שאין לפחד מקין, ועם תפילות לה'  אנוש יצליח בהמשך הנהגתו את העולם.

 

שבת שלום, שבת של ראשית הדרך עם הפרשן ר' אלעזר מגרמייזא, מלאה בתוכן ויצירה, פרייה ורבייה ומזונות מצויים, התחזקות באמונה, אורן, בן וכו'.

  

נח

 ז,ו: והמבול היה מים על הארץ: מה הכוונה 'והמבול היה מים', הרי צריך לכתוב 'והמים היו למבול'? הרוקח: "מלמד שהיו העצים והאבנים נובלים (או נובעים, או נוזלים בגרסאות אחרות), והיו למים". למדנו שהמבול לא בא רק ממים מהשמיים, אלא למעשה כל היקום שיתף פעולה עם יצירת המבול, ואז העצים והאבנים גם הם נהפכו למים. יש לכך חיזוק מן הכתוב בפסוק י"א: "נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמיים נפתחו", כלומר המים לא באו רק מלמעלה. מעניין.

 

ח,טז: צא מן התיבה אתה ואשתך, ובניך ונשי בניך אתך: מה סדר היציאה מן התיבה, זוגות זוגות (אתה ואשתך) או קודם גברים אחר כך נשים? הרוקח: "כשם שנכנסת ברשות כך צא ברשות אתה ואשתך יחד, ובניך ונשיהן יחד". נח עבר על הציווי (פסוק י"ח): "ויצא נח ובניו, ואשתו ונשי בניו אתו", כלומר קודם גברים ואחר כך נשים, ומדוע? הרוקח: "כי נתיירא פן יקלקלו בניו ויבוא (שוב) מבול". נח כבר חשש לקלקול בניו, והעדיף להיות צמוד אליהם להשגחה יתירה. שיעור באבהות ובחינוך ילדים, גם לאחר נישואיהם.

 

ט,ד: אך בנפשו דמו לא תאכלו: מתי אסור לאכול את הדם? הרוקח: "בעוד נפשו בו הוא דמו, כי הדם הוא הנפש, לא תאכלו הבשר בעוד שהנפש בו". ניתן להבין מכאן שאחרי שהחיה מתה ואין נפשה בה – מותר לאכול את הדם. צריך עיון.

 

ט,ו: שופך דם האדם, באדם דמו יישפך: מדוע יש להרוג (על פי דיינים) את הרוצח? הרוקח: "כי בצלם אלוהים שמתראה בו פרצוף חשוב עשה את האדם, על כן דמכם אסור לשפוך דם". להבנתי, רוצח מוציא עצמו מכלל בעלי 'צלם אלוהים', על כן יש לשפוך את דמו כפשוטו, להרחיק ממנו הצלם, כי הוא בעצמו הכריז בעצם מעשיו שאינו קשור בצלם.

 

ט,ו-ז: כי בצלם אלוהים עשה את האדם, ואתם פרו ורבו: מה הקשר בין צלם אלוהים למצוות פרו ורבו (וו החיבור של 'ואתם' מורה על קשר כזה)? הרוקח: "ואני הנני משתתף עמכם להרבות זרעכם". להבנתי, ה' מבטיח את סיועו בהרביית הזרע והילודה, בכך שתקבלו עליכם בהתנהגות הולמת את צלם אלוהים. אולי נבין מכאן כללי התנהגות בחיים למי שרוצה לזכות בהרבה צאצאים. ובכל אופן למדנו מכאן ש"שלושה שותפין לו לאדם", וללא סיוע השותף השלישי, ה', יצירת האדם אינה אפשרית.

 

ט,כה: ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו: מהו 'ארור'? הרוקח: "יחסר ממונו ויצטרך להיות עבד עבדים, לשון קוץ ממאיר (יחזקאל כח), צרעת ממארת (ויקרא כג), חסרון. 'עבד עבדים' – לעבדם כעבד". החיסרון נובע מהצרעת הממארת והמפחיתה מגופו, ואז – מתוך חסרון זה - יהיה עבד אפילו לעבדים. שלא נדע.

 

שבת שלום (מפרנקפורט מארחת יריד הספרים הבינלאומי), שבת של שפע מים מלמעלה ומאתו יתברך בלבד, סדר בחיי הזוגות, אכילה תוך התחשבות בקדושת נפש החיה, ויחס הולם לכל אדם שנברא בצלם ומתנהג כך, זרע פורה ורבה, ובלא חסרון כלל, אורן, בן וכו'.

  

לך לך

 יב,א" לך לך ... אל הארץ אשר אראך: מדוע לא ציין ה' את ארץ היעד, ארץ כנען? בעל הרוקח: "כשתרצה ללכת – אראה לך, כמו 'על אחד ההרים אשר אומר אליך' (בראשית כ"ב), וכשרצה ללכת – אמר לו". ה' ייתן את סיועו מלמעלה, אם יראה השתדלות מלמטה, ולפחות רצון לעשות.

 יד,ה: ויכו את רפאים ... ואת הזוזים בהם, ואת האימים ...: מה מקור השמות רפאים, זוזים, הם, אימים? בעל הרוקח: "רפאים  - גיבורים, כל הרואה אותם רפה לבם ... ואת הזוזים – כל הרואה אותם זז וזע מאימתן, בהםהעיר הומה מרוב בניינים ומגדלים הגבוהים שהיו בה, האימים – בעלי האימה". גם שמות הגויים ועריהם – יש להם משמעות.

 טו,ד: לא יירשך זה, כי אם אשר ייצא ממעיך: וכי ישמעאל לא יצא ממעיו של אברם? בעל הרוקח: "ממעיך – משמע מאשתך שרה, דאישה קרויה מעיים ... 'שני בבטנך, וממעייך ייפרדו' (בראשית כ"ה), ועל כן אין לומר על הגר (מעיים), שהיא לא קרויה אשת אברהם, לכך מתחיל הקרא 'ושרי אשת אברם' (טז,א; טז,ג), לומר היא נקראת אשת אברהם ולא הגר, ולכך אליה רומז 'אשר ייצא ממעיך'". מעיים זה איבר מאד פנימי ואישי ורגיש לבעל המעיים בלבד, לכן מתאים להמשיל את האישה למעיים. מעניין.

 טו,ח: במה אדע כי אירשנה: האם אברם פקפק ביכולתו של ה'? בעל הרוקח: "לא שקרא תיגר, אלא שאמר באיזה זכות. אמר לו (ה') בעדות (ברית בין הבתרים) שאני נותן לך". אברם פעל מתוך ענווה, וכך צריך אדם לפעול, אף כששומע שמועה טובה.

 טז,ה: חמסי עליך: מדוע שרה נוזפת באברם על מעשיה של הגר? בעל הרוקח: "שאתה שומע בזיוני ואינך גוער בהגר". אישה מצפה שבעלה יגן עליה, יילחם עבורה, יגרום לכבודה בעיני כל. שרה חשה שאברם לא עמד במשימה.

  וירא

 

יח,ח: ויקח חמאה וחלב, ובן הבקר אשר עשה: אברהם ערבב חלב ובשר? הרוקח: "עד שיתבשל הבשר". כלומר מנה ראשונה חלבית, ואחר כך הגיע הבשר, משהסתיים בישולו. תירוץ מעניין.

 

יח,טו: ותכחש שרה לאמור לא צחקתי: כיצד שרה סותרת את דבר ה' ('למה זה צחקה שרה?')? הרוקח: "מכאן שהנשים פסולות לעדות, שהצדקת שבהן כיחשה". גם אימהות האומה מלמדות אותנו במעשיהן את ההלכה...

 

יח,לב: אולי ימצאון שם עשרה: מדוע אברהם לא מבקש שלא להשחית את סדום גם על פחות מעשרה? הרוקח: "כי אין השכינה שורה בפחות מעשרה (על פי הגמרא, ברכות ו.)". מכאן שאברהם לא דאג לאנשי סדום או לרכוש, אלא לעבודת ה' והימצאות השכינה.

 

יט,יח: ויאמר לוט אליהם, אל נא אדונָי (האות נון של אדוני בקמץ, כלומר ה'): למי אמר לוט, מה? הרוקח: "'ויאמר לו אליהם' – ביקש מהם (מהמלאכים) לעכב שם עד שיבקש רחמים לאדון העולם, 'אל נא אדוני' – ה', אל תטריחני לברוח כל כך ברחוק". מכאן שלוט האמין בה', ופנה אליו ישירות לשנות את יעד הבריחה מההר לצוער, אך היה צריך לבקש עיכוב ביצוע מהמלאכים.

 

יט,כג: השמש יצא על הארץ: האם 'שמש זה לשון זכר כמו כאן, או לשון נקבה (אם זרחה השמש; שמות כג)? הרוקח: "כשיוצא (השמש) בתוקפו – כזכר, אבל כשהחמה מתרחבת כנקיבה אמר 'זרחה'". הרוקח מביא דוגמאות של מילים נוספות כגון אש שבאים הן בלשון זכר והן בלשון נקיבה, והכל לפי העניין , אם בתוקף – כזכר, אם כרחבה – כנקיבה. מעניין.

 

כב,כב-כג: ואת בתואל, ובתואל ילד את רבקה: מדוע פעמיים 'בתואל' ברצף? הרוקח: "רמז שתי בנות שיצאו ממנו לעבוד לאל (בתו-אל), רחל ולאה. ועוד רמז – ארבע יצאו ממנו, 'בתואל' בגימטריה: רחל, לאה, בלהה, זלפה". יש אמנם הפרש 1 (בתואל 439, ארבע נשות יעקב – 438) אך ההקשר מעניין.

 

חיי שרה

 כד,ח: רק את בני – לא תשב שמה: מה לומדים מן המילה הממעטת 'רק'? הרוקח: "אבל בן בני ישוב שמה, יעקב". אברהם ניבא שיצחק לא ייצא מהארץ, אך נכדו – יכול לצאת.  

כד,יד: והיה הנער(ה) אשר אומר אליה: מדוע 'נערה' בלי הא? הרוקח: "מראיה כנער". הנערה צריכה להיראות ולהתנהג כגבר. ראה ביאור אי"ם.

 כד,מג: והיה העלמה היוצאת: מה מקור המילה 'עלמה'? הרוקח: "זריזה שנעלמת בצניעות מבני אדם". איזוהי עלמה ראויה? – צנועה.

 כד,סג: ויצא יצחק לשוח בשדה: מה מקור המילה 'לשוח'? הרוקח: "לדבר ולילך בין השיחים, כמנהג השרים". איזוהי שיחה ראויה – הנאמרת בנחת, כמו בטיול בגינה, בין השיחים.

 כד,סז: ותהי לו לאישה ויאהבה: מהי אהבה באותם ימים? הרוקח: "שלא יקח אחרת עליה (בנוסף לה), כמו אברהם ויעקב". יצחק נאמן לאשתו מרגע שראה אותה והתאהב בה.

 כה,א: ויוסף אברהם ויקח אשה: מה מלמדנו אברהם בהוספת אישה? הרוקח: "להעמיד תולדות בזקנותו יותר מבחרותו, זהו 'קווי ה' יחליפו כוח' (ישעיהו מ')". אברהם לקח אישה נוספת לא כדי לא להיות לבד, אלא כדי להוליד עוד צאצאים. מעניין, גם בפן האישי.

 כה,ו: ולבני הפילגש(י)ם אשר לאברהם: מדוע 'פילגשים' בלא יו"ד (לפי מקור בבראשית רבה)? הרוקח: "פילגש אחת (פילגשם – בלי יו"ד) – היא הגר היא קטורה, ואם מלא 'פילגשים' – אז רוצה לומר שתיים היו, הגר וקטורה". בעל הרוקח מתייחס כאן לשאלה אם קטורה הייתה הגר או אישה אחרת נוספת אותה לקח אברהם (פסוק א'). בדקתי בשישה תנ"כים ובכולם מופיע 'פילגשים' מלא. רש"י הביא מקור מבראשית רבה, בו מופיע 'פילגשם' בלי יו"ד.

תולדות

כה,עא: כי עקרה הוא (ה"א בחיריק): מדוע הוא (ה"א בחיריק) ולא היא? הרוקח: "גם הוא (יצחק) היה עקור (על פי יבמות ס"ד.)". השימוש בצורת 'הוא' (ה"א בחיריק) נועד לאפשר לייחס את המושא הן לזכר והן לנקבה. ראה אי"ם "וזהב הארץ ההוא טוב" (בראשית ב,יב).

כה,כז-כח: ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אוהלים ... ורבקה אוהבת את יעקב: מה מייחד כל אחד מהתאומים עשו ויעקב, ומדוע רבקה אהבה את יעקב? הרוקח: "'יודע ציד' – ערום היה איך לתפוש חיות, לכך נעשה איש שדה. 'איש תם' – בלי ערמות ועקמומית, לכך 'יושב אוהלים' – אוהל מקנה, וגם עסוק בצרכי הבית ...(ולכן) 'ורבקה אוהבת את יעקב' – לפי שהיה עסוק בעבודתה". עשו הצטיין בערמומיות, ולבסוף יעקב הוכיח שגם הוא יודע להיות ערמומי, אך ביום יום הוא תם.

כו,י: והבאת עלינו אשם: מדוע 'אשם' ולא 'חטא'? הרוקח: "(קרבן) אשם בא על שוגג ... (אבילמך מלך גרר) לא לקחה לאלתר והיה בדעתו לשדך עליה כדרך המלכות, והוא שוגג עליה כי בחזקת פנויה היה משדכה, לכך נאמר 'אשם'". התורה מדייקת במילותיה ומכוונת כבר כאן לציווי הקרבנות שיצווי במדבר. מעניין.

כו,לה: ותהיינה מורת רוח ליצחק ולרבקה: מדוע הוקדם יצחק לרבקה? הרוקח: "ליצחק יותר מורת רוח מרבקה, שלא ראה מעולם עובדים עבודה זרה בבית אביו, כמו רבקה". בעקבות מורת רוחו של יעקב, גם רבקה חוותה מורת רוח.

כז,מו: אם לוקח יעקב אשה מבנות הארץ, למה לי חיים: מדוע רבקה שואלת 'למה לי' ולא 'למה לנו'? הרוקח: "לך, שכהו עיניך, אינו מזיק, אבל לי, שאראה מעשיהן הרעים, 'קצתי בחיי'". אינה דומה ראיית הרע לידיעת הרע, זאת חוויה אחרת.

כח,ב: וקח לך משם אשה מבנות לבן: מה נרמז בפסק זה? הרוקח: "בגימטרייה 'מבנות' = 'הנה לאה רחל בלהה זלפה". אמנם צריך תוספת של 'הנה' כדי להגיע ל 498, אך הרעיון יפה.

ויצא

כט,יב: ותרץ ותגד לאביה: מדוע לא הגידה גם לאמה? הרוקח: "כי מה קורבה היה לה ליעקב?". יעקב הציג עצמו לרחל כבן משפחה מצד אביה, לכן לא עירבה את אמה. הפרדה משפחתית מעניינת.

כט,טז: וללבן שתי בנות: מדוע 'בנות' עם קמץ בבי"ת ( banot) ולא צירה (benot), כמו בן - בנות (Ben – Benot)? הרוקח: "בת בהברה A ובן בהברה E, לפי כשהאישה מזרעת תחילה יולדת בן זכר – נקרא הבן על שם האם שהיא בהברת E, וכשאיש מזריע תחילה – יולדת בת – נקראת אחר האב שהוא הברת A, ולכך אמר 'שתי' גבי נקבה, שהתי"ו משמש בבת. בשם יב"ק אבא ז"ל". ניתוח מעניין בשורשי השפה.

 כט,יח-יט: אעבודך שבע שנים ברחל בתך הקטנה. ויאמר לבן: טוב תתי אותה לך מתתה לאיש אחר:  מדוע דווקא 7 שנים, ומה פשר תשובת לבן? הרוקח: "ואז (אחרי 7 שנים) תהיה גדולה ותתן לי נדוניה עם בתך כמשפט הבנות". כיוון שיעקב בא עני, לא יכול לשלם נדוניא לאביה, ולכן הציע לחכות שתגדל, ואז אביה ישלם נדוניה. עונה לבן,  בלשון בעל הרוקח: "אף על פי שאין לך דבר, (עדיף לי לשלם נדוניא מלקבל עליה כסף מלא מ)איש אחר, שהיה נותן לי כסף מלא עליה", דבר המראה שלבן אהב את יעקב.

ל,ג: הנה אמתי בלהה, בוא אליה ותלד על ברכי: מה הכוונה ב'תלד על ברכי'? הרוקח: "מה שתלד אושיב על ברכי". לאה מתכוונת להתייחס לבני שפחתה בלהה, בדיוק כמו אל ילדיה הביולוגיים, תושיב אותם על ברכיה ותשחק עמהם בנעימות אמהית.

ל,לט: ויחמו הצאן אל המקלות ותלדנה הצאן עקודים נקודים וטלואים: מה סוד ההולדה של עקודים נקודים וטלואים? הרוקח: "כי דעתן (של הצאן) אחר התואר שראו (מקלות מפוצלות ברהטים ובשקתות המים), לכך אל תתמה רוב ממזירין פקחין (ירושלמי קידושין פ"ד הי"א), כי ליבן (של הנשים האסורות) פתוח לריווי דודים הנאת תשמישו וראות המזנה עמו, לכך נהפך לתוארו, ואם חושבות לטובה – יהפוך לטובה". מדהים איך בעל הרוקח ידע את 'הסוד' של הובלת המציאות למציאות טובה, לפי הרצון והמחשבה.

 

וישלח

לב,ה: עם לבן גרתי: כיצד אומרים חז"ל "ותרי"ג מצוות שמרתי"? הרוקח: "צריך עיון, לא נשא שתי אחיות". לרוקח יש אומץ לשאול שאלה, בלי שיש לו פתרון. אגב, לפי אי"ם, יעקב התחייב בשבועה לשאת את רחל (אעבודך שבע שנים ברחל בתך הקטנה), ולכן העדיף לעבור עבירה שבין אדם לחברו (נישואי שתי אחיות) מלעבור על שבועה, שהיא מצווה בין אדם למקום.

לב,כה: ויאבק איש עמו: מהו 'ויאבק'? הרוקח: "היו מתדבקין להפיל זה את זה, אבק העלו ברגליהם". יפה. ועוד מבאר הרוקח: "נעשה אבוקה. אמר לו יעקב, אתה בא אלי בשלהבת שאין לו שורש, אני בא אליך בשלהבת אש אוכלה". יעקב מרגיש מוגן גם בעת מאבקו באיש הלא-מוכר.

לב,כט: לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל: מה פירוש 'ישראל' ומי ייקרא כך? הרוקח: "לא ייקרא לזרעך יעקב כי אם ישראל, שיהו ישרים עם אל, אבל יעקב בכמה מקומות נקרא יעקב לאחר כן". יעקב המשיך להיקרא יעקב, אך זרעו לא, כדי להרגילם בישרות עם ה'.

לב,לג: על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה: מדוע נאסר גיד הנשה? הרוקח: "ונעשה ליעקב כל הצער הזה בשביל בניו שהניחוהו לבדו, על כן נאסר לבניו". יעקב נותר לבדו, נאבק באיש ובניו לא עזרו לו, וכדי להזכירם שיש לעזור לאב – נאסר עליהם גיד הנשה, לזיכרון. נשה = שכחה. שלא ישכחו.

לד,ג: ויאהב את הנער (נערה בלי ה"א): מדוע לא 'נערה' (עם ה"א)? הרוקח: "שיצאת לחוץ כנער". דינה לא נהגה כנערה צנועה, ולכן מכונה בלשון זכר. ראה אי"ם.

לד,טו: אם תהיו כמונו להימול: מדוע לא אמרו 'אם תמולו'? הרוקח: "שתהיו כמונו (הכוונה) כמו אנו שאין לנו אלא אלוה אחד, ונתרצו, ואף על פי כן היה להם עבודה זרה בחדר משכיתם בצנעא (הסירו אלוהי הנכר ... ויטמון), ולכך הרגום בני יעקב". בני יעקב לא שרפו את משכיתם אלא טמנו אותם, כדי לשמש עדות שבני שכם הפרו את ההסכם אתם. מעניין.

לה,יא: אני אל שדי, פרה ורבה: מהו 'שדי'? הרוקח: "שיש בידי די לברכך". פריון הוא חלק מברכת ה'.

לה,כב: וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו: מדוע שכב, היכן שכב והאם ראובן שכב עם בלהה? הרוקח: " עלה על מצעה לפני בני אדם ושכב על מצעה, כדי למונעו (את יעקב) מתשמיש, לפי כשמתה רחל הלך והציע יעקב מצעו אצל מצע בלהה והיה קשה בעיני ראובן, אמר אם אהבת רחל יותר מאמי יכול להיות שהרי עבדותך היה ברחל, אבל עכשיו תאהב שפחת רחל יותר מאמי? אם היה הפסוק 'וישכב עמה' היה משמע ששכב עמה ממש ... אבל כאן שאין כתיב 'עם' פירוש עלה על מצעה שלא תיעשה אמו (לאה) פילגש". ראובן מתגלה כבן נאמן לאמו.

לה,כח: ויהיו ימי יצחק מאת שנה ושמונים שנה: מה הרמז בשנות חיי יצחק, 180? הרוקח: "לפי שיצחק היה ראשון לנימולים לשמונה (ימים), ובשבעה ימים ולילה  אחת יש 180 שעות (7.5 X 24= 180), לכך חי שנה לשעה". מעניין.

לו,לא: ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום: מדוע נחוץ לפרט את שמות המלכים, מקומותיהם ומעשיהם (המכה את מדין, ושם עירו)? הרוקח: "יש מלך מחמת גבורתו (המכה את מדין), ויש מלך מחמת עשרו (בת מי זהב), במים שלו נמשכים ומוציאים זהב". התורה ממעטת במילים, אך מספרת במילים מועטות אלה סיפורים נחוצים.

 

וישב
 
לז,ב: אלה תולדות יעקב, יוסף: מה מקור הביטוי 'תולדות'? הרוקח: "תולדות המאורעות, כמו מה יילד יום". תולדות = יילד. ומדוע תולדותיו מסתכמים באירוע שקרה ליוסף? הרוקח: "עיקר תולדותיו היה יוסף, כי עבד ברחל, ועוד כשנולד יוסף לא נתיירא מעשיו עוד". תולדות אדם הם מעשי התגברותו על הקשיים.
 
לז,כב-כד: השליכו אותו אל הבור הזה ... והבור ריק אין בו מים: מדוע כיוון ראובן דווקא אל בור מסוים (הזה)? הרוקח: "הראה להן בור שאינן בו נחשים", שהרי רצה להצילו ולהשיבו אל אביו (כב). אם הבור ריק מדוע לציין שאין בו מים? הרוקח: "ריק מאבנים, 'אין בו מים' – לכן לא נטבע". אם היו אבנים ומים היה טובע בבוץ, ו'אין בו מים' בא לשבח את ראובן שמצא בור ללא מים וללא סכנה אחרת, ודאי לא רצה להרגו בנחשים ובעקרבים, אלא רצה להצילו ולהשיבו אל אביו.
 
לח,א: וירד יהודה מאת אחיו: מהו 'וירד'? הרוקח: "ירד יהודה – (אחיו) נידוהו והורידוהו מגדולתו, שאם היית אומר להשיבו (אל אביו) היינו שומעין לך". יהודה לקח אחריות על מעשיו, וגלה ממשפחתו.
 
לח,טו: ויחשבה לזונה: מהי 'זונה'? הרוקח: "זו נאה ופנויה". מתוך שהביט ביופיה - כך חשב יהודה. אם חשב שהיא בעולת בעל לא היה מביט בה ולא היה מתקרב אליה.
 
 
לט,ו: ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה: מהו 'תואר' ומהו 'מראה'? הרוקח: "יפה תואר – מגמת פניך כמלאך. ויפה מראה – באודם ולובן חינני". תואר – בכוונת המעשים, מראה – במה שחוננת בו, ומהו היפה? לובן ואודם.
 
לט,יב: ותתפשהו בבגדו: מהו 'בגד'? הרוקח: "למה נקרא שמו 'בגד' – לפי שבוגדים בו בעלי אומנותם (החייטים), לכך אין מקבלים מהם עדות ... והיא אומנות נשים, לשון 'זנות בבגדו בה בגדה יהודה' (מלאכי ב')". אישה הבוגדת בבעלה – יש בה לשון בגד. לא כל כך מובן אך מעניין.

מקץ

מא,לד: יעשה פרעה ויפקד פקידים על הארץ: האם יוסף העז להשיא עצה לפרעה? הרוקח: "פונה ליועציו ולעבדיו (יעשה, בלשון נסתר), כי איך ייתן נער עצה למלך?". יוסף בחכמתו פונה אל היועצים בנוכחות פרעה, ובכך גם מכבד את המלך וגם מאפשר לו לשמוע מכלי ראשון את עצתו.

מא,לה: ויצברו בר תחת יד פרעה: מהו לשון 'בר'? הרוקח: "תבואה ברה – ברורה מן הקש". כלומר חיטה מלאחר זרייתה מן הקש. חיטה נטו, כדי שלא תתפוס מקום רב במחסן ואולי גם כדי לשמרה במשך 7 שנים, בלי חומר שעלול להרקיב אותה.

מא,מג: ויקראו לפניו אברך: מהו לשון 'אברך'? הרוקח: "להבריך ברכיים לפניו". כעין "הקשב" צבאי.

מא,מה: ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח: מדוע דווקא שם זה? הרוקח: "בגימטריה 'מגלה מסתרים'". בדוק.

מב,א: וירא יעקב כי יש שבר במצרים: מהו 'שבר'? הרוקח: "על שם ששוברים רעבם ... שמשברים (שין שמאלית) עיניהם לה' בשביל מאכלם, לכך נקרא אוכל ושבר, 'עיני כל אליך ישברו'". מעתה אמור אוכל נחשק = שבר.

מב,כח: מה זאת עשה אלוהים לנו: מדוע האחים 'מערבים' את אלוהים בטובה שנעשתה להם שכספם הושב? הרוקח: "אם היה פוגע לנו שום דבר רע – היה מידה במידה, עתה שנעשה לנו טובה שהושב כספנו, מה מידה היא זאת, או שמא רוצה להעליל עלינו?". גם רעה וגם טובה היא מאת ה', וצריך להבינה היטב.

מג,כ: ירוד ירדנו בתחילה לשבור אוכל: מהי הכפילות 'ירוד ירדנו'? הרוקח: "תחילה היינו שרים בארצנו, ועתה ירוד ירדנו – ירידה אחר ירידה". בשביל אוכל אדם מוכן לרדת עוד ועוד, רק לשרוד.

 

ויחי

מז,לא: השבעה לי: מדוע יעקב הצטרך להשביע את יוסף, לאחר שכבר הבטיח יוסף 'אנוכי אעשה כדבריך'? הרוקח: "שאם ימחה פרעה בידך מלילך, לפי שאתה שליט ולא יניחך לילך ממנו, אמור לו 'אבי השביעני' ולא ימחה בידך". וסיבה נוספת מביא הרוקח, שכמו שיש איסור כניסה לאדם עם אביו לבית המרחץ (הלכות גדולות, הלכות כיבוד אב ואם), כדי שלא יגלו ערווה זה עם זה, יוסף לא רצה לשים ידו תחת ירך אביו, אם כן יוסף "לא עשה (כמצוות אביו 'שים נא ידך תחת ירכי), אמר לו, אם כן השבעה לי, וישבע לו". יעקב לא קבל את מבוקשו בדרך אחת, פעל בדרך אחרת, כדי להבטיח את קבורתו במערת המכפלה.

מח,יד: שיכל את ידיו: מהו 'שיכל'? הרוקח: "כאילו השכיל ידיו לעשות מה שהיה רוצה לעשות". שיכל – הכניס שכל ורצון. מעניין.

מח,טו: ויברך את יוסף: מהי ברכת אב לבנו? הרוקח: "כשרואה בבניו שמחה – זה הוא ברכת אב". אב שמח בברכת בנו, שהיא שמחה לו.

מט,ב: הקבצו ושמעו בני יעקב, ושמעו אל ישראל אביכם: מדוע פעם 'יעקב' ופעם 'ישראל'? הרוקח: "יעקב – אותם ברכות שקבלתי כשנקראתי יעקב, היאך יש לינחל לכם בלי ערעור שקבלתי כשנקראתי 'ישראל'". יש ברכות פרטיות ויש כלליות – לאומיות.

מט,טו: וירא מנוחה כי טוב: מהי המנוחה הטובה? הרוקח: "(יששכר) מרוויח בסחורה של זבולון, זהו מנוחה לו, כי טוב בעיניו". אדם נינוח כשיודע שפרנסתו מסודרת.

נ,כד-כה: ואלוהים פקוד יפקוד ... פקוד יפקוד אלוהים: מדוע פעמיים פקוד יפקוד ומדוע אלוהים לפני ואחרי? הרוקח: "מסר להם (בשם ה') פ' ף'. אני מלכתי פ' (80) שנה (שהרי יוסף בן 30 החל למלוך ועד מותו בגיל 110), כך מי שיגאל אתכם יהיה בן פ' (80), ומשה בן פ' שניה בעומדו לפני פרעה". רמז בתוך רמז.

שבת שלום, שבת של אמון, השכלה, שמחת הבנים, דאגה לפרט ולכלל, מנוחה נכונה ורמזי גאולה, אורן, בן וכו', ורפואה שלמה לתנחום.

שמות

א,יב: ויקוצו מפני בני ישראל: מדוע קצו המצרים בחייהם מפני בני ישראל? רוקח: "קצו בחייהם כי נעשה להם כל אחד מישראל כקוצים, מפני שמרבים בנים עצומים בכוח". כוח היחד מתחזק בהרבה מול ריבוי פריטים.

ב,י: ותקרא שמו משה, ותאמר כי מן המים משיתיהו: מדוע לא קראה לו אם כן 'משוי'? רוקח: "אלא מושה אחרים מן הים". בת פרעה כבר ראתה בעיני רוחה את התינוק הזה כמושיע של ישראל, בדרך הים.

ג,ב: וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו: מדוע בחר ה' דווקא במשה כדי להושיע את ישראל? רוקח: "בחרו ה' כשהיה רועה, וכן דוד מאחרי הצאן הביאו, לפי שהיו (רועים) מרחמים הצאן, מאכילים לקטני צאן עשבים רכים ולגדולים השורשים, אמר ה', אלו יהו רועי צאני כי ירחמו עליהם, ומרעים צאנם במדבר במקום הפקר". רועה, עם כל פשטותו, יש לו לב רחב ומרחם, וה' – רוצה לב.

ג,ו: ַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב: וכי משה היה בנם של אברהם, יצחק ויעקב? רוקח: "בקולו של עמרם בא לו שלא יתבהל, כמו לשמואל בקולו של עלי". ה' מתאים עצמו לאלה שהוא עושה להם נס, כדי לא להכביד עליהם בהפתעה. ה' - טוב מוחלט.

וארא

ו,טז: ושני חיי לוי שבע ושלושים ומאת שנה: הרוקח: "למה נמנו שנות לוי קהת ועמרם? להודיע שלא שכנו במצרים 400 שנה, על כן יש לך למנות משנולד יצחק". הרוקח מסכם את שנות לוי, קהת ועמרם (137 + 133 + 137 = 407), והרי לוי הגיע למצרים כבר בגיל מבוגר אב לקהת, ולכן לא ניתן למנות 400 שנה לישיבת בני ישראל במצרים, על כן לדעתו, ובהסתמך על סדר עולם רבה פרק ג', יש למנות את 400 השנים מלידת יצחק. אי"ם חולק עליו.

ז,טו: הנה יוצא המיימה: מדוע לא יצא פרעה אל שפת היאור, אלא דווקא נכנס לעומק המים? הרוקח: "פן ירגישו כשעושה צרכיו, כי עושה עצמו כאלוה (כמי שאין לו צרכים)". התבוננות מדרשית מעניינת על פי שמות רבה פרק ט, סעיף ח.

 

בא

י,כג: ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים: מדוע מכת חושך ארכה דווקא שלושה ימים? הרוקח: "ג' ימים שימש האור והחושך מתחילת העולם קודם שנבראו המאורות (ביום הרביעי), לכך ג' ימים". הרוקח רואה קשר בין בריאת העולם, בה כל העולם נהנה מהשמש ביום הרביעי, ובשלושה הימים הראשונים – נמשכה האפלת העולם מהבריאה עד לתקופה מכות מצרים. מעניין, קשה להבנה.

 

יא,ה: ומת כל בכור ... עד בכור השפחה ... וכל בכור בהמה: מדוע הומתו גם בכורי השפחות ובכורי הבהמות? הרוקח: "בכור השפחה – שהיושמחין מצער ישראל (לפי המכילתא), וכל בכור בהמה – לפי שהיו תועבת מצרים (מכילתא), ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים". חלק מגילויי הנס טמון בהריגת אלוהי מצרים, הבהמות. מעניין.

 

יב,לד: משארותם צרורות בשמלותם: מהו לשון 'משארותם'? הרוקח: "שיירי מצה ומרור – מה שנשאר להם, כי שיירי מצווה מעכבים את הפורענות". משארות = שיירי.

 

יב,לט: עוגות מצות כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה: מהו 'כי לא חמץ'ומדוע לא אכלו חמץ? הרוקח: "שנאסרו בחמץ, לכך אכלו מצה. ומה שלא אפו קודם שיצאו, שהרי יצאו עד עיצומו של יום ט"ו, , כי גורשו ממצרים ומשמיענו שהמצרים מיהרו בהם, שלא הספיקו לאפות". למדנו שלא אכלו חמץ גם משום המצווה שלא לאכול חמץ, וגם מחמת שהמצרים רצו לגרשם, לא רק הם רצו לעזוב במהירות.

בשלח

יג,יט: והעליתם את עצמותי מזה אתכם: מה לומדים מ"מזה אתכם"? רוקח: "לרבות עצמותיי ועצמותיכם תביאו אתכם בעליית כולכם. 'מזה אתכם' בגימטריה "י"ב שבטים", כל אחד העלה ראש שבטו". מתברר שלא רק יוסף הועלו עצמותיו, אלא גם של כל אחיו, ראשי השבטים.

יד,טו: ויאמר ה' אל משה, מה תצעק אלי: רוקח: "וכי משה היה צועק או ישראל היו צועקים (ויצעקו בני ישראל)? אלא משה היה צועק לה' שלא בפני ישראל, לכך אמר לו, בניי בצער ואתה צועק, דבר אל בני ישראל ויסעו". גם משה צעק, שלא בפני ישראל.

טו,כא: ותען להם מרים: להם או להן? רוקח: "זה היה הענייה שלהן, ומודיעו כי לאחר ששוררו האנשים, שררו הנשים, ולא ביחד". אחרי הגברים, להם, שרו הנשים. ועוד פותר הרוקח את בעיית להם – להן: "מלמד שגבירתניות היו כאנשים, ועוד 'להם' – לעוללים ויונקים ולעוברים שבמעי אמן אמרו שירה". להם – לתינוקות היו שרות.

טז,ח: בתת ה' לכם בערב בשר לאכול, ולחם בבוקר לשבוע: מדוע לאכול דווקא בערב בשר, ובבוקר – לחם? רוקח: "(בערב) אז עת לבשל ולצלות (בניחותא), ולחם בבוקר לשבוע בכל בוקר לשבוע כל צרכיהם". לחם משביע, נאכל בזריזות ומחזק את האדם לקראת יום עבודתו. בערב – יש יותר פנאי לבשל ולצלות בשר, ולישון היטב.

טז,יב: בין הערביים תאכלו בשר, ובבוקר תשבעו לחם: מדוע דווקא בין הערביים בשר? רוקח: "(בין הערביים) בפנים חשוכות אתן לכם בשר, כי היה לכם מקנה רב שהבאתם ממצרים. תאכלו בשר – בוסר יהיה לכם לבסוף. ובבוקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלוהיכם – שתברכו על שביעת לחם ברכה אחרונה, 'ואכלת ושבעת וברכת'". ה' נותן בשר לא ברצון רב (בפנים חשוכות) כי היה להם בשר, ובוקר מעניק לחם – כדי לזכות בברכת האדם על שבעו.

טז,לה: עד בואם אל ארץ נושבת: מהו 'ארץ נושבת'? רוקח: "שממנה הושתת ונתיישב העולם". נושבת – נתיישב. מעניין.

 יז,יד: מחה אמחה את זכר עמלק: מנין שעמלק קשור בהמן? רוקח: "'מחה אמחה' בגימטריה 'זה המן'. רמז ברור...

יתרו

יח,ב: צפורה אשת משה אחר שילוחיה: האם הייתה צפורה אשתו או גרושתו של משה? הרוקח: "לפי שאין נושאין אלמנתו וגרושתו של מלך, וכשם שהייתה צדקת בהיותה עמו, כן כשפטרה – לכך נקראת שמו עליה". הבנתי שצפורה הייתה גרושתו ושמרה את שם משפחתה הקודם, כנהוג היום אצל גרושות.

יט,כג: ויאמר משה אל ה', לא יוכל העם לעלות אל הר סיני:  הרוקח: "וכי היה משה חכם מן הקב"ה, הוא (ה') אמר לו רד ומשה אומר 'לא יוכל העם'? אלא כך דרך ענוות המלך הכבוד, נתן כח ליריאיו לדבר כרצונם, אמר לו הקב"ה, אני אומר ואתה מחזיריני, באשר 'דבר מלך – שלטון', מי יאמר לו (למלך) מה תעשה?". ה' מאפשר לנתיניו להתווכח עמו וללמדם מרות, לקבל את דברו.

כ,ח: זכור את יום השבת: מה ההבדל בין 'זכור' ל'שמור'? הרוקח: "זכירה – מה שרואה, למען תזכור את יום צאתך ... ובשניות 'שמור' – לזמן, כמו תשמור לעשות". בעת המעשה – זכור, ובלוחות השניים זה שימור הזיכרון. מעניין.

כ,יד: לא תחמוד בית רעך: מה ההבדל בין 'רעך' ל'עמיתך'? הרוקח: "רעך – נקרא שתדיר אצלו ...עמיתך – אינו תדיר עמו, כאזרח וכגר בסחורה". האזהרה באה על ריע.

כ,טו: רואים את הקולות: איך אפשר לראות קולות? הרוקח: "שהיה אש בוערה יוצא מפיו". רעש הבעירה מתוך האש הנראה, מדומה לקול. מעניין.

כ,כ: לא תעשון אתי אלוהי כסף ואלוהי זהב, לא תעשו לכם: מדוע כפילות 'לא תעשון אתי' ו'לא תעשו לכם'? הרוקח: "'לא תעשון' – לעצמכם, 'לא תעשון' – לאחרים, לא לכם, אפילו אם יעשו אחרים גויים". איסור מוחלט.

תרומה

 כה,מ: אשר אתה מוראה בהר: מדוע חסרה האות סמ"ך בכל פרשת המנורה? הרוקח: "בפרשת המנורה נעלם ס', כמו שנעלם ס' במעשה בראשית, לומר 'סתום פיך מלדרוש במעשה בראשית', מה למעלה ומה למטה, כך סתום מעשה המנורה, שהרי נתקשה בה. ועוד, במקום נר – אין סטן מזיק". דרשה מעניינת.

 

כו,ל: והקמות את המשכן כמשפטו: מהו 'משפטו'? הרוקח: "אסור להטות משפט, כך אסור לשנות קרש של רוח זה לרוח אחרת". לכל חפץ – יעד מקודש משלו.

 

כו,ל: אשר הוראית בהר: מה הראה ה' למשה בהר? הרוקח: "מלמד שהכל הראה לו בהר (מנחות כט, א)". לא רק הקרשים וסדרם הנכון, אלא כל המשפט, כל המבנה. מעניין.

תצוה

כז,כ: ואתה תצוה את בני ישראל: מדוע היה צורך בציווי, ולא בלשון 'וידבר ה' אל משה'? הרוקח: "לפי שהיה למשה להיות כהן, ואהרן לוי, וכשסירב (משה) לילך בשליחותו של ה' – נעשה לוי, לכך לא הוזכר משה כלל בזאת הפרשה – יש כאן בגדי כהונה". לה' חשבונות משלו. סירוב גורר ציווי (ולא דיבור), לקיחת כהונה והתעלמות זמנית.

כח,ד: ואלה הבגדים אשר יעשו, חושן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ, מצנפת ואבנט: מדוע לא הוזכרו גם המכנסיים, וגם לא הציץ? הרוקח: "מכנסיים – לפי שאינם (מיוחדים) לכבוד ולתפארת, וציץ – שהיה זהב לא הזכיר, שלא היה בגד (וכתוב 'ואלה הבגדים')". בגדי כהונה – בגדים המיוחדים לכוהנים.

כח,ל: ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים: מה הרמז ב'אורים' ו'תומים'? הרוקח: "אורים בגימטריה – ארון. ותומים בגימטריה – לוחות האבן. 'הארים והתמים' בגימטריה – חמשה חומשים". רמז מעניין.

כט,ט: וחבשת להם מגבעות: מהו לשון 'מגבעות'? הרוקח: "הוא גבוה מן המצנפת כגבעה". מגבעת – גבעה.

ל,ח: יקטירנה קטורת תמיד לפני ה' לדורותיכם: מה הכוונה 'תמיד'? הרוקח: "ריח הקטורת הריחו (ה') אף לאחר החורבן (לפי זבחים סב,א)". ניתן ללמוד שפעולות אדם בהווה עשויות להמשיך להשפיע בעתיד, אם לא ניתן לו להמשיכן. לקח טוב.

 

כי תשא

ל,טו: העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט: כיצד היו עניים ועשירים, שואל הרוקח, "והלא לכולם הייתה ביזת מצרים, ועוד במדבר לא היו צריכין לא ללחם ולא לבגדים"? ועונה: "פסוק זה נאמר להבא שיהו בארץ ישראל, יתנו לצורך הקרבנות, כל אחד ואחד חלקו". מתי מתחילים להיות עניים ועשירים, כאשר מתחילים גם לתת ולא רק לקבל. מעניין.

לג,יג: הודיעני נא את דרכך ואדעך, למען אמצא חן בעיניך: מהם הדרכים אותם מבקש משה לדעת? הרוקח: "באיזה עניין דרכך יהא כשתלך עמנו, כי יש לך אדם שיתחטא ויתחרט מפשעיו ומתפחד איך לבוא לפניו, על כן אנו צריכים פני רצון, (כלומר) הודיענו דרכיך, (דהיינו) פנים המקובלים שהוא דרכיך, ואדעך לבקש כשאצטרך ... היאך ענייני רחמים או חנינות או תפילה כשאבקש לך, והיאך באף תדוש גויים, והיאך אף ועברה וזעם לידע איך להינצל מכל אחד". בקיצור, שנדע איך להתפלל אליך ואיך לבקש.

לד,כו: ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך, לא תבשל גדי בחלב אמו: מה הכוונה באיסור בישול הגדי? הרוקח: "זה (בישול הגדי) בסוכות, ופירוש באלול היה זמן לידת הבהמות, וכתוב 'והיה שבעת ימים תחת אמו' (ויקרא כב), פירוש לא תמנע ממנו החלב כדי שישתמן, וזהו 'לא תבשל גדי בחלב אמו', כי אין לאכול אותו גדי שנשתמן (לשון שומן) בחלב אמו שרצויה (?)". הכוונה לא לאכלו בטרם יזכה לחלב אם במשך שבעה ימים, ואז ישתמן ויוכל לחיות. ניכר כי הרוקח לא לומד מכאן איסור אכילת כל בשר בכל חלב.

 

ויקהל

לה,כו: וכל הנשים אשר נשא לבן: מהו לשון 'נשא לבן'? הרוקח: "זה יותר מאשר 'נדבה רוחו', אבל 'נשא לבן' זהו לבו נוקפו לנסות אם יכול לעשות דבר גדול". התשוקה להצלחה יתרה, התרוממות הרוח, היא נשיאת הלב. מעניין.

לז,א: ויעש בצלאל את הארון: מדוע מוזכר שמו של בצלאל דווקא על הארון? הרוקח: "בצל אל הייתי, כי ידע ספר יצירה וידע איך כסא הכבוד נברא וכנגדו הארון". רק מי שהוא בצל האל יכול לדעת ביצד לעשות את הארון. מעניין.

 

פקודי

לח,כא: אלה פקודי המשכן, משכן העדות, אשר פוקד על פי משה: הרוקח: "למה מנה משה את הכסף? לפי שנתנו ישראל בחשבון כל אחד מחצית השקל, לכך חשב (את הכסף) שהכל בא למשכן, שהיו כולם חביבין לה' ,,, לא ניכר שוע (עשיר) לפני דל (על פי איוב לד), אבל הזהב שלא נתנו כולם – לא חשב עליהם לצורך מה בא, שאם ימנה אותו יבייש העם שלא נתן זהב, אבל תרומות כסף ונחושת שנתנו כולם – מונה לצורך מה בא". משה מנה את הכסף הנחושת כדי להודיע לעם שכולם חביבים לפני ה'. חביב.

 לט,לב: ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד ... כן עשו: מדוע לשון 'ותכל' ולא 'הסתיימה' למשל? הרוקח: "מלמד שעתה כילה מלאכת העולם, מאחר שכילה כל עבודת משכן אוהל מועד ... 'כן עשו' – כאילו עשוי העולם, כי עתה נתבסס העולם". המילה 'ותכל' מלמדת על סיום מלאכת העולם ('ויכל אלוהים ביום השביעי'). מעניין.

 לט,מג: וירא משה את כל המלאכה ... ויברך אותם משה: מדוע ברך משה את בני ישראל העושים במלאכה, הרי ה' כבר ברכם ב'ושכנתי בתוך בני ישראל' (כט,מה)? הרוקח: "אמר משה, אפילו חס וחלילה אם תהיו חוטאים, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם". אם הכל החל בכוונה טובה, גם יהיו כשלונות בהמשך – תהיה ברכה. מעודד.

ויקרא

ויקרא ב,א: ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה': מדוע בקרבן מנחה כתוב 'נפש', ובקורבן עולה כתוב 'אדם כי יקריב'? הרוקח: "לפי שהדל מביאה בטורח, כאילו מביא נפשו". מנחה היא ביטוי לרצון טוב, הכרוך במאמץ כספי ובמילא גם במאמץ נפשי.

ב,יא: כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תיעשה חמץ: מדוע לא לעשות את המנחה מחמץ? הרוקח: "יצר הרע נקרא שאור וחמץ ... לכך כל מנחה אסורה מן דבש מתוק, יצר הרע לעושי נעבירה כדבש, אם תמתיק בפיו רעה (איוב כ)". צריך גם להרגיש את משמעות המנחה, לא רק להביאה, ולהיפטר מחובת הקרבן.

ג,א: ואם זבח שלמים קרבנו: מהו 'שלמים'? הרוקח: "שלמים נקרא, שעושים שלום, שיש בהם חלק לכהנים, למזבח, לבעלים". שלמים = שלום.

ג,ג: והקריב מזבח השלמים אשה לה', את החלב המכסה את הקרב, ואת כל החלב אשר על הקרב: מדוע יש להקריב את החלב? הרוקח: "לפי שאדם מבעט מחמת שמנו, 'וישמן ויבעט' (דברים לב), לכך מקריב החלב, כאילו חלבו (שלו) קרוב". צריך להרגיש את משמעות הקרבן, כאילו אנו היינו אמורים להיקרב על המזבח.

ה,יא: ואם לא תשיג ידו לשתי תורים או לשני בני יונה, והביא: מדוע יש להביא קורבן מופחת? הרוקח: "והביא מיד, שלא יאמר אמתין עד שאתעשר". התורה לא מאפשרת תירוץ לחוטא בשגגה ('ונעלם ממנו'; פסוק ד'), ולא מונעת ממנו כפרה בגלל עניותו, אלא מאפשרת הבאת קרבן חליפי. 

 

צו

ויקרא ו,יח: במקום אשר תשחט העולה – תשחט החטאת: מדוע יש לשחוט את העולה והחטאת באותו מקום? הרוקח: "כדי שלא לבייש עוברי עבירה". אנושי ומקל לכל עוברי עבירה.

ז,לא: והקטיר הכהן את החלב המזבחה, והיה החזה לאהרן ולבניו: מדוע יש לתת את החזה לאהרן ולבניו? הרוקח: "שלא יהא שולחנך מלא, ושל רבך ריקם". נראות של צדק ומוסר.

ח,כג: ויקח משה מדמו ויתן על תנוך אוזן אהרן הימנית ועל בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית: מדוע לתת את הדם גם על האוזן? הרוקח: "לפי שנכנסין לקדושה ולא יאזינו רעה – קטיגורים עליהם... תנוז אוזן – גדר האמצעי". האוזן – פתח להאזנה לדברים רעים – וגם אותה יש לשמור.

שמיני

ט,ב: ויאמר (משה) אל אהרן קח לך עגל בן בקר: מדוע אמר משה 'קח לך' ולא סתם 'קח'? הרוקח: "כסבור הייתי להיות כהן גדול, לפי ששמשתי שבעה ימים כבר, ולפי שסירבתי כנגד ה' מלעשות שליחותו שבעה ימים ואמרתי 'לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך' ויאמר לי 'הלא אהרן אחיך הלוי' (שמות ד'), ועתה נדחיתי, על כן 'לך'". כאן משה מפנים ומשלים עם העובדה שלא הוא יהיה כהן גדול, ולמעשה מתחרט על כי סירב לבקשת ה'.

יא,ט: את זה תאכלו מכל אשר במים: מדוע לא כונו הדגים בשמות? הרוקח: "דגים אין להם שמות לפי שהם מכוסים במים מעין כל, אין לדקדק בשמותם". השמות הם עבור בני האדם, ואם לאדם אין שליטה ואינו רואה אותם ואינו מסיק תובנות מדרכם – אין טעם לקרוא להם שמות. מעניין.

יא,יז-יט: ואת הכוס ואת השלך ואת הינשוף, ואת התנשמת ואת הקאת ואת הרחם, ואת החסידה האנפה למינה, ואת הדוכיפת ואת העטלף: מה משמעות שמות עופות אלה? הרוקח: "הכוס – נכסה מאדם ושוכן שלא במקום יישוב. השלך – ששולה דגים מן הים. שלך – יש עוף שתולדתו (מנהגו) להשליך ילדיו. הינשוף – עף בנשף (בלילה) ואין נראה ביום מפני להט השמש. התנשמת – כל הרואה – יישום (יתפעל). הקאת – תולדתו להקיא מאכלו. הרחם – שריקריק וצועק שריקריק, והוא תופס אפרוחים וצועק קודם ביאת מטר ומרחם על בניו ... מביא רחמים. החסידה האנפה – מנהג חסידה שמנאפת עם זכר חסידה שאינו בן זוגה, טובלת במים שלא יריח בה זכר זוגה ... הדוכיפת – הודו כפות, כרבלתא בראשו. העטלףעט ולופף, דומה לעכבר ורגליו בכנפיו". אין שמות מקריים, אלא מכוונים לאופי ולתכונות, כדי שנלמד מהם, מה נכון וראוי לנו, ומה אינו ראוי לנו לעשות ולהתנהג.

תזריע

יג,ה: והסגירו הכהן שבעת ימים שנית: מדוע דווקא שבעה ימים? הרוקח: "לפי שהמצורע חשוב כמת (לפי מדרש תורת כהנים), לכך שבעה ימים". כאילו יושב "שבעה" על עצמו ועל גורלו. מעניין.

יג,יט: והיה במקום השחין שאת לבנה או בהרת לבנה: מדוע תמיד התורה מציינת קודם את השאת ואחר כך את הבהרת? הרוקח: "לפי שה' אינו מכה תחילה בבהרת עזה כשלג, אלא בשאת כצמר לבן". ה' נותן הזדמנות לאדם לחטוף מכה קלה יחסית (שאת) ולחזור בתשובה, ואם לא חזר – נותן מכה חזקה יותר (בהרת). מאלף.

 מצורע

יד,ד: ולקח למיטהר ... ועץ ארז ושני תולעת: מה משמעות עץ הארז ושני התולעת? הרוקח: "עץ ארז – שבעבור גסות נגעים, ושני תולעת – שאם יגבה ליבו יחשוב על יום המיתה, בעודו חי תולעים אוכלים אותו, קל וחומר במיתתו". חשבון נפש לאדם כל עוד הוא חי וחושב ומרגיש.

יד,נד-נו: זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית, ולשאת ולספחת ולבהרת: מדוע התורה נוקטת לשון 'זאת התורה' ולא 'אלו הדינים'? הרוקח: "אם שומר את התורה – לא יזוק". התורה מרמזת שנשמור את התורה, ומאיימת במרומז, אחרת נינזק בצרעת וכו'.

טו,יט: שבעה ימים תהיה בנדתה: מדוע דווקא שבעה ימים? הרוקח: "היא גרמה לאדם הראשון למות, לכך היא יושבת עליו שבעה ימים כאבל". החטא הקדמון מלווה את האישה לנצח. מעניין מדוע אין אפשרות לתשובה וכפרה מחטא זה. אולי תהיה בימות העולם הבא.

אחרי מות

טז,כט: והייתה לכם לחוקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש: מדוע נקבע יום הכיפורים דווקא בעשור לחודש השביעי? הרוקח: "לפי שיהו 10 ימי תשובה לכפר על 10 הדברות, כי יום הכיפורים במקום עצרת (עצרת ליום טוב של ראש השנה, ובעצרת נתנו עשרת הדברות), ועוד שיכפר על תוספות שנה, שימות החמה יתירין על ימות הלבנה (10 ימים), הניח לעשות תשובה". למדנו כלל חשוב, הסיבה ששנת הירח קצרה משנת החמה היא כדי שבעשרת ימי ההפרש נעשה תשובה ונשלים את שנתנו בתשובה מלאה. מעניין מאד.

טז,כט: בחודש השביעי: מדוע נקרא חודש תשרי 'חודש שביעי'? הרוקח: "ששבע במצוות (ראש השנה, יום כיפור, סוכות), ובו שבועת העקדה 'בי נשבעתי' (בראשית כב), והעקידה – ניסיון עשירי, לכך – 'בעשור לחודש', ועשרת ימי תשובה". נאה.

יח,ד-ה: את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם ... ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם: מדוע בפסוק ד' מקדימה התורה 'משפט' ל'חוק', ובפסוק ה' מקדימה 'חוק' ל'משפט'? הרוקח: "הקדים משפט לחוקים – יש דינים שתשפוט קודם לימוד חוק, פן יבוא לידי ריבים, או עדיו ילכו למדינת הים". יש מצבים ששופט לא ימתין ללימוד החוק הכתוב, פן העדים ילכו ולא יוכלו להעיד, ופן יהיה בינתיים ריב מיותר בין בעלי הדין, אלא ישפוט לפי הבנתו. מעניין ומעשי.

קדושים

יט,ג: איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמורו: מדוע בעשרת הדברות התורה הקדימה שבת לכיבוד הורים, וכאן כיבוד הורים קודם לשבת? הרוקח: "שאין לשמוע להם לחלל שבת". גם ההורים חייבים בשמירת השבת, זאת למדנו מעשרת הדברות, וכאן למדנו, שיראת הורים אינה גוברת על שמירת שבת. מעניין.

יט,כג: וערלתם ערלתו את פריו, שלוש שנים יהיה לכם ערלים: מדוע ערלה היא דווקא שלוש שנים? הרוקח: "לפי שהעצים נבראו ביום שלישי, ועמדו על הקרקע ולא צימחו עד יום ו', שבא אדם ונתפלל עליהם". גידול הפרי גם הוא דורש תפילת אדם, ולציון עובדה זאת מחכים שלוש שנים בטרם ייאכל פריו. מעניין.

יט,לד: כאזרח מכם יהיה הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך: מדוע יש לאהוב גר כמו את עצמך? הרוקח: "כי גר שבא להתגייר – כקטן שנולד דמי (דומה), כנער, וכי 'נער ישראל ואהבתו' (הושע י"א)". כמו שאדם אוהב נער, כך יאהב גר.

כ,ב: אשר יתן מזרעו למולך – מות יומת: מהו 'מולך'? הרוקח: "כל שהמליכוהו עליו, אפילו צרור או קיסם". לאלילות צורות שונים, ואם מקדשים אותה – זהו ה'מולך' עליך.

כ,ז: והתקדישתם והייתם קדושים: מדוע הכפילות? הרוקח: " (אם) התקדישתם מעט (בארץ), והייתם קדושים מלמעלה הרבה". מעניין.

כ,יב: ואיש אשר ישכב את כלתו ... תבל עשו דמיהם בם: מהו לשון 'תבל'? הרוקח: "ניתן התורה תבלין ליצר הרע". כך אפשר לנצח את יצר הרע, על ידי לימוד תורה, שהוא התבלין לעוון. מעניין.

 אמור

כג,ג: וביום השביעי שבת שבתון: מה מוסיפה המילה 'שבתון'? הרוקח: "מוסיפין מחול על הקודש בין בכניסתו בין ביציאתו". שבתון – שבת קטנה, נוסף על שבת עצמה. מעניין.

כג,טז: תספרו חמישים יום: מדוע ציווה ה' לספור 50 יום? הרוקח: "לפי שלא היה זמן (מוגדר מראש) בכמה בסיוון או לחודש השלישי, ליום ו' עשו שבועות ... ולפי שעברו על מה שדבר להם ביום מתן תורה ('לא יהיה לך אלוהים אחרים'), ציווה להם לעשות יום הכיפורים שבו ניתנו הלוחות השניות, והוא כנגד שבועות, ויום הכיפורים כנגד שבועות". לא הבנתי כוונתו מדוע דווקא 50. הבנתי שיש כאן מימד של כפרה על עוון העגל.

כג,כד: בחודש הראשון באחד לחודש יהיה לכם שבתון, זכרון תרועה: מדוע אין תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת? הרוקח: "'זכרון תרועה' ולא תרועה ממש". בשבת – רק זכר לתרועה. מעניין (ולא משכנע אותי ...).

ומדוע לא נזכר 'יום' בראש השנה, בניגוד לכל יתר המועדות (וביום השביעי, ובחמשה עשר יום, תספרו חמישים יום, יום הכיפורים הוא)? הרוקח: "כי בא בראש חודש והלבנה אין כבודה אלא בלילה, ואין רואין אותה ביום שראוי לקבעו". יום יהיה מכובד אם יכול להיראות במלוא עוזו. מעניין.

בהר

כה,ב: ושבתה הארץ שבת לה': מהי מטרת השבתת הארץ בשנה השביעית? הרוקח: "שבת לה', ולא בשביל שתנוח ותגדל יותר ויותר". הרוקח מבהיר שמטרת השבתת הארץ היא ציווי מאת ה', ואינה מיועדת להיטיב עם האדמה, אחרת אין זאת מצווה, כי אם תהליך כלל עולמי ראוי כביכול.

כה,כד-כה: גאולה תתנו לארץ. כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו: מדוע הסמיכות בין גאולת הארץ בשנה השביעית לבין התמסכנות אחיך? הרוקח: "'ומכר מאחוזתו' ולא כל אחוזתו, לכך סמך 'גאולה תתנו לארץ', וסמך גאולה לגאולה". יש גאולה לאומית (שביתת הארץ) ויש גאולה אישית. זה שאדם מצליח למכור רק חלק מאחוזתו, ולא את כולה – זה נחשב לו לגאולה. מעניין.

כה,מא-מב: ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב, כי עבדי הם: מדוע הסמיכות בין שוב אדם אל משפחתו לכך שהוא עבד ה'? הרוקח: "ישראל ישובו אל אדמתם כשישובו בתשובה ויהיו עבדי". שוב אדם אל אדמתו מצריך נאמנות למצוות ה', שאם לא כך – אדונו לא ישחרר אותו, והוא לא ישוב.

כו,ב: את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו: מה הקשר בין שמירת השבת למורא המקדש? הרוקח: "לפי שהיו במקדש מחללים שבת בקרבנות, על כן הזהירם על השבת, שלא יאמרו, הכהנים מחללים השבת במקדש – אף אני כן". קדושת המקדש כוללת חילול שבת המותר לכהנים המשרתים בו בלבד, ועל כן צריכה התורה אמירה זאת, למנוי אפשרות שאדם יחשוב שמותר לחלל את השבת.

בחוקותי

כו,כט: ואכלתם בשר בניכם, ובשר בנותיכם תאכלו: מדוע מסיים ב'תאכלו', ולא נאמר 'ואכלתם בשר בניכם ובנותיכם'? הרוקח: "לומר כשם שהאבות אכלו בשר בניהם, כך הבנים אכלו בשר אביהם ואמותיהם". לא נעים, אך המציאות הקשה מצריכה הבנות קשות.

כז,לד: אלה המצוות אשר ציווה ה': מה לומדים מסיכום דברים זה 'אלה המצוות'? הרוקח: "אין נביא רשאי לחדש עוד". אלה הדברים, ואלה בלבד. אחר מוסיף הרוקח: "אלא אם כן היה רמוז בחומש, כמו בחנוכה ופורים, רמוז ב'אמור אל הכהנים' (בפרשת 'ויקחו אליך שמן', ובפרשת 'ולקחת סולת'), וכל מה שחידשו בחכמתם רמוז בחומש, ליכא מידי שלא רמזו משה (על פי בבלי תענית ט' א')". לי אישית קשה עם התוספת של הרוקח. אפשר למצוא רמזים מסוג זה של שמן וסולת כאילו זה חנוכה ופורים, על כל עניין ועניין הקורה לנו היום. נראה לי ש'אין נביא רשאי לחדש עוד' – זה הדבר התקף.

במדבר

במדבר ג,יז-כ: ויהיו אלה בני לוי בשמותם: האם יש משמעות לשמות בני לוי, שצוין רק בהם 'בשמותם'? הרוקח: "בני לוי נקראו על שם עינוי ישראל: גרשון – גר בשינוי עבודה; לבני – בחומר ובלבנים; שמעי – וישמע ה' את נאקתם; בני קהת – על שם קהיון שיניים שהיה להם; עמרם – עם רם, כדאמרינן במסכת סוטה 'עמרם גדול הדור היה'; ויצהר – עתיד למשחן בשמן יצהר; חברון – שיתחברו עם ה'; ועוזיאל – שיהיה להם עוז; בני מררי – על שם 'ומררו'; מחלי – על שם חלאי ישראל נמחלו עוונותיהם; ומושי – מש (סר) כוחם, ומשה (מם ושין קמוצות) אותם מן הגלות". התורה מכוונת אותנו להבין ששמות אנשי שבט לוי היו מכוונים למשימתם כבר מלידתם. מעניין.

נשא

במדבר ה, יט-כ: אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית ... ואת כי שטית: מדוע התורה פותחת באפשרות שהאשה אינה סוטה? הרוקח: "פותחין בזכות תחילה". הרוקח, על פי מסכת סנהדרין ל"ג/א, מציג את עניין הסוטה כמשפט לאישה, וכמו בכל פסיקה, פותחין בזכות תחילה. מעניין.

ז,יב: ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו – נחשון בן עמינדב למטה יהודה: מדוע הכל יתר השבטים שנשיאיהם הביאו קרבן למשכן נאמר "נשיא", רק בשבט יהודה לא נאמר נשיא, אלא רק שמו של הנשיא? הרוקח: "מלמד, למוד אותו שבט ליתפש ענווה". וכן הדבר בעניין שבט יששכר: "ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר" (פסוק י"ח), מציין הרוקח שבכל השבטים כתוב 'נשיא' קודם לשם השבט, כגון "ביום השלישי נשיא לבני זבולון" ואילו ביששכר כתוב 'נשיא' אחרי שם הנשיא, ואומר: "לומר לך גם יששכר תפש לו דרך ענווה ולא נתגאה מה שהקריב אחר יהודה". ענווה – זה דרך לחיות בשלום עם האחים.

בהעלותך

במדבר ט, יח-כ: על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו ... על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו: מדוע היפך הכתוב את הסדר של נסיעה וחנייה? הרוקח: "לומר, בין בנסיעתן בין בחנייתן – כבוד שכינה עמהם, 'ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם' (מיכה ב')". ה' אתנו תמיד. אמן!

י,ב: עשה לך שתי חצוצרות כסף: מדוע לא של זהב? הרוקח: "שלא להזכיר 'קול העם ברעה'", דהיינו את מעשה עגל הזהב. רמז מעניין.

יא,טז: אספה לי שבעים איש מזקני ישראל: מדוע דווקא שבעים? הרוקח: "כנגד 70 אומות יעמדו זכות של 70 סנהדרין, וכנגד 70 נפש ירדו אבותיך מצרימה (דברים י'), וכנגד 70 ימים טובים בשנה (7 ימי פסח + 1 עצרת + 1 ראש השנה +1 יום כיפור +8 סוכות + 52 שבתות, הרי 70 ימים), כנגד 70מ שמות של ה' ו- 70 שמות (לטובה) לתורה, ו- 70 שמות לישראל". השוואות מעניינות.

יא,יט-כ: לא יום אחד תאכלון ולא יומיים, ולא חמישה ימים, ולא עשרה ימים ולא עשרים יום, עד חודש ימים: מדוע דווקא מספרים אלה 1,2,5,10,20,30? הרוקח: "(סיכומם) הם כמניין ימים שחייבים לאכול בשר בשנה: 52 שבתות + 7 ימי הפסח + 1 עצרת +1 ראש השנה + 8 סוכות, ובאילו הימים 2 שבתות תסירם". כלומר שבתות של פסח וסוכות כבר מנויות. לדעתי יש הפרש 1, אך הרעיון נשאר יפה.

שלח

במדבר יד,לב: ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה: מה מוסיפה המילה 'אתם'? הרוקח: "בבריאותכם תשכיבו עצמיכם ותמותו". כל עוד אתם 'אתם', כלומר בריאים ושלמים, תכניסו עצמכם לחפירת הקבר, בצלילות דעת, כאדם המקבל את ענשו שנגזר עליו.

יד,מד: וארון ברית ה' ומשה, לא משו: מדוע הקדים כאן הכתוב את הארון למשה? הרוקח: "בקלקלה מתחילין מן הקטן (על פי בבלי ברכות ס"א/א)". הרוקח מביא מקום אחר בו הארון מוזכר אחרי שם האיש: וגם שני בני עלי מתו, וארון האלוהים נלקחה" (שמואל א', יד), ושם הייתה בשורה רעה, ומכאן המסקנה שפסוקנו מספר את כבוד ה', שהוקדם למשה.

טו,לח: ועשו להם ציצית: מדוע נסמכה פרשת ציצית לעניין המקושש עצים בשבת? הרוקח: "אמרו למקושש, למה חיללת שבת, וכי לא שמעת 'מחלליה מות יומת'? אמר מתחילה שכחתי ולבסוף קבלתי התראה, אמר ה', יעשה סימן בבגדיהם". הציצית היא סימן ותזכורת לנו לשמור מצוות ה'.